פילבוקס

יש הליכונים ויש הליכונים וההבדל ביניהם כמו בין שמיים וארץ. ההליכונים מהסוג הראשון הם למעשה ריצונים, לא מבין למה קוראים להם הליכונים בכלל. אלו הם המסלולים הנעים בחדרי הכושר שמאפשרים את הריצה לשום מקום רק להורדת מפלי זיעה, קצת קלוריות והרבה ממון לכיסי בעלי מכון הכושר, אבל לא עליהם באתי לדבר. ההליכונים מהסוג השני הם אותם מתקני סיוע בהליכה לקשישים-נוטים-למעוד. מין סטנד אלומיניום כזה בעל שתי רגליים קדמיות ושני גלגלים מאחור שהזקנים מגלגלים קדימה או מרימים ומניחים שוב עם כל צעד איטי שהם פוסעים ולהליכונים מהסוג הזה אני מתכוון. מה פתאום הגעתי לכתוב על הליכונים של קשישים? הכל לפגישה שלי עם אפיק ואולי גם קשור לשאלה ששאלו אותי לאחרונה אם המבוגרים פחות מענינים בעיני.

אומרים שהעולם שייך לצעירים, אך אני כבר לא שייך לעולם הזה. למרות זאת, מבוגרים לא עושים לי את זה. בני גילי לא עושים לי את זה. אנשים אגרסיביים ופּוּשרים לא עושים לי את זה, אוחצ'ות נשיים לא עושים לי את זה, גברים מוצקים ושריריים לא עושים לי את זה ומי שעושה לי את זה כנראה לעולם לא ממש יעשה לי את זה. ואולי אני סתם מקובע וצריך להשתחרר מכל ה"עושה לי" ו- "לא עושה לי" הזה. דבר אחד אני יודע שכוח האהבה יכול להמיס לי את הברכיים. אם הוא ממש ירצה ואם הוא יראה לי שהוא רוצה ואם אני ארגיש מספיק בטוח אז זה יכול לקרות. הגיל כבר לא יהיה כל כך חשוב, מידת השעירות לא תהיה כל כך חשובה (כל עוד היא במידה כמובן) צבע העיניים לא יהיה חשוב ועוד הרבה דברים לא יהיו כל כך חשובים. יש מצב ששוברים את הכלים וכן משחקים. אבל זה לא יקרה ובגלל שזה לא יקרה אני עוד אחד מהמקרים האלה של מישהו שלא מבין באיזה גיל הוא נמצא ועל איזה גיל של בחורים הוא יכול להסתכל בלי שזה ייחשב פתטי. הכל בגלל אותן עשר שנים אבודות מסוף ימי נעורי ועד המחצית השניה של שנות העשרים שלי. תקופה מבוזבזת שתמיד תחסר לי אך הלכה לבלי שוב. באיזה שהוא מקום אני מבין שזה מגוחך באיחור כה רב לרצות להחיות את התקופה האבודה ההיא אבל הרצון הזה חזק ממני.

כל החפירות והתובנות הללו התעופפו מבעד לחלון במשרד התיווך בו פגשתי את אפיק, אך עוד לא ידעתי זאת ברגע שפגשתי אותו. לא חשבתי על כך בכלל כי נסיבות פגישתנו היו מקרה טריוויאלי של רכישת דירה ואפיק היה עורך הדין שקשור לעסקה. הוא נראה לי בסוף שנות השלושים שלו. בחור דעתן וקצת עקשן, בלונדיני עם משקפיים ונראה טוב. אחרי שסיימנו לדבר על הפרטים העיקריים של העסקה התפנינו לקצת שיחת חולין. על מה כבר מדברים שני גברים ישראלים שנמצאים בחדר אחד ליותר מכמה דקות יחד? מנסים לחפש מכרים משותפים. מהצבא, מהשכונה, מהעיר, מבית הספר וכאלה. הוא נראה טוב לגילו, חשבתי. נראה ממש טוב. אחר כך הוא סיפר לי שהתגרש לא מזמן והתחלנו לדבר קצת על המשפחות שלנו במין פתיחות מוזרה כזאת שלא מתאימה כל כך לכל המעמד. לא יודע איך השיחה הגיעה למשפחתה של איזו מכרה שלי שהיא כבר בת ארבעים ושתיים ואז שאלתי אם הוא היה בשכבה שלה בתיכון. הוא ענה שלא, שלא משם הוא מכיר את משפחתה. אמרתי לו שאכן הוא נראה לי יותר צעיר ממנה והוא שאל: "בעצם בת כמה היא?"

בת ארבעים ושתיים" עניתי ואז אפיק צחק.

"מה קרה?" שאלתי.

"בן כמה אתה חושב שאני?"

"האמת שחשבתי שאתה בן שלושים ושמונה, משהו כזה, אבל כשהתחלנו לדבר עליה הבנתי שאתה כנראה קצת יותר מבוגר, אולי בגיל שלה, אבל עכשיו אני כבר לא יודע".

אפיק צחק שוב ואז זרק לי: "אני רחוק מזה. אני כבר בן חמישים. חמישים וחצי, יותר נכון."

הייתי בהלם מוחלט. הגבר הנאה והמושך הזה בן חמישים? מה קורה לי, מה התחלתי להתענין במבוגרים פתאום? הוא אפילו יותר מבוגר ממני For God Sake. לא, לא מתאים. והוא בכלל סטרייט. בטח איזה רב זיין שאחרי עשרים שנות נישואים זרק את אשתו המזדקנת שכבר נראית כמו איזו חורבה מוזנחת והבין שאיך שהוא נראה יוכל לתפוס לו איזה מודל צעיר הרבה יותר מוצלחת מהגרוטאה שאיתו. אבל למה הוא הדגיש את החצי? ממתי גברים בגיל כזה בכלל מזכירים חצאי שנים? אולי הוא בכל זאת בעניין? אחרי זמן מה נכנסה גרושתו למשרד וכל ההנחות המוקדמות שלי או יותר נכון הדעות הקדומות שלי לגביה התנפצו שוב. היא נראתה פצצה, גרושתו. אישה באמצע שנות הארבעים שידעה איך לשמור ולטפח את עצמה כל השנים האלה. כשהתחילה לדבר הבנתי שניחנה גם במוח חריף ובכלל לא התאימה לטייפ-קאסט של האישה המוזנחת שנקברה בבית וטחנה אוכל כדי לפצות את עצמה על ההזנחה הרגשית מצד בעלה שהיה עסוק בטיפוח הקריירה שלו ובזיון המזכירה הצעירה שלו מהצד או משהו כזה. לך תדע למה אנשים מתגרשים בגיל הזה. אולי הוא סתם חובב צעירות למרות האישה הפצצתית שהיתה לו בבית, ואולי...

"נו אז איפה חותמים?" שאלה גרושתו וחצי שעה אחרי זה כולנו נפרדנו ממנה ואני נשארתי רק עם כמה תהיות ועם תחושה מוזרה של התעוררות במחוזות החשק כלפי גבר בן חמישים (וחצי) שכל כך שונה מאיך שגברים בגילו אמורים להראות עם הכרס, הקרחת והשערות שמבצבצות מהאוזניים ומכל מקום מוזר אחר בגוף.

"עושה כושר?" שאלתי אותו ברגע הפרידה כשלחיצת ידו איימה לפוקק את אצבעותי. "פה ושם" הוא ענה "אין לי כל כך הרבה זמן, אולי עכשיו בעצם לאחר הגירושים יהיה לי קצת יותר זמן, ואתה?"

"נראה לך?" שאלתי בזלזול עצמי ותפסתי את בטני הקטנה והחצופה שנתקעה כמו משום מקום על גופי הרזה.

"אתה מצחיק אותי" אמר אפיק "זו בטן, זו? אתה ממש רזה. את הבטן הזו אתה יכול להוריד כמו כלום. תתאמן קצת, תלך, תרוץ, כפיפות בטן מה שבא לך, או שתלך למכון כושר אם זה כל כך מציק לך. עד שאמרת לי בכלל לא שמתי לב."

"מכון כושר... פחחחח... הכושר היחידי שאני יכול לעשות בגילי הקשיש זה פינג-פונג פעם בשבוע עם חברים, על גג הבית שלי" אמרתי לו ואז הוא שאל איפה אני גר והתברר שאנחנו גרים לא רחוק זה מזה. עמד לי על קצה הלשון להזמין אותו להצטרף אלינו לפינג-פונג אבל משהו עצר אותי. הוא חיכה עוד רגע קט, אולי לשמוע את ההזמנה המתבקשת של "למה שלא תבוא פעם לפינג-פונג?" או משהו כזה, אבל כשלא הוספתי אף מילה, לחץ לי את היד שוב, טפח לי על השכם ואמר את המשפט הרגיל שאין כלום מאחוריו: "טוב, אז נדבר כבר" והלך.

אחרי שבוע, להפתעתי הוא התקשר.

"שלום קְשישי" הוא אמר במלעילית.

"שלום זקנטוס" עניתי לו באותה בדיחות דעת.

"חשבתי עליך השבוע" הוא אמר במפתיע והלב כבר התחיל להתרונן לי בניגוד לכל מידה של הגיון.

"אמממ..." אמרתי משהו לא מחייב מחכה שימשיך.

"בקשר לאימוני כושר שדיברנו עליהם"

"דיברנו?" תהיתי בקול "אני לא בענין של ללכת למכוני כושר ולהזיע על כל המכשירים ההם בין כל הגברברים השריריים האלה שלא יבינו מה ציפלון כמוני עם בטן מצחיקה עושה שם בכלל. האמת שאני מתבייש להראות את עצמי במקומות כאלה."

"כן, הבנתי שזה משהו כזה אצלך אז החלטתי להזמין אותך למרוץ הליכונים בבית האבות שבקצה השכונה".

"הליכונים, כאלה שרצים עליהם במכון כושר, הורסים את הברכיים ולא מגיעים לשום מקום?"

"לא, טמבל. הליכונים של קשישים. אם אנחנו קשישים, הגיע הזמן שנתנהג כיאות לגילנו אז אני מארגן מרוץ הליכונים לקשישים בשבת."

"אתה רציני?" שאלתי אותו.

"כן. בין היתר אני עורך הדין של בית האבות הזה והצעתי למנהלת לעשות איזו פעילות ספורטיבית חצי היתולית לקשישים שעדיין מסוגלים לזוז.  כמו שבימי הורים וילדים בבית ספר עושים מרוצים מוזרים כאלה עם שקים או כשהרגליים קשורות זו לזו. אז בשביל הקשישים יהיה מרוץ הליכונים."

"ואתה רוצה שאני אשתתף?"

"כן. אם החלטת שאתה קשיש, אז אולי תתנהג כיאות לגילך. שבת בעשר בבוקר, אל תשכח."

לא הייתי בטוח עד הרגע האחרון אם הוא רציני או שסתם עובד עלי, אבל בשבת בעשר בבוקר נעלתי נעלי ספורט ויצאתי להליכה קצרה ונינוחה לעבר בית האבות שבקצה השכונה. כבר מרחוק נראה היה שיש שם איזה הפנינג ואכן אפיק לא עבד עלי. כשהגעתי הוא קיבל אותי בחיוך וחיבוק חם שגרם לי להתרגשות מסויימת ואמר: "הגעת בזמן. בעוד עשר דקות יתחיל מרוץ ההליכונים. אבל בגלל שאתה עדיין קשישי צעיר יחסית אני צריך לקשור לך את הרגליים זו לזו שתרגיש מה זה להיות קשיש מוגבל אמיתי שבקושי כל צעד שלו אולי עשר או עשרים סנטימטרים. אמר והתכופף למטה לקשור לי את הקרסוליים. כשסיים לקשור הרים מבטו למעלה מבין רגליי וחייך את החיוך המקסים הזה שלו. באותו רגע יכולתי לחשוב רק על דבר אחד. באותו רגע נעלמה כל המולת ההפנינג שמסביב, נעלמו הקשישים האמיתיים, נעלם בית האבות והיינו רק הוא ואני. באותו רגע יכולתי לראות אותו בדמיוני כורע ערום בין רגליי ובאותו רגע יכולתי לדמיין אותו מקרב את ראשו הבלונדיני אל חלצי ונוטל את הכלי שלי לתוך פיו. עצמתי את עיני והתמכרתי לרגע לתחושה הדמיונית של שפתיו על הזין שלי ושל שיניו הנוגסות נגיסות קטנות ועדינות של חשק, עד שאפיק העיר אותי משרעפי.

"קדימה טמיר" הוא דחק בי וראיתי שכבר עומד לידי, "גש אל קו הזינוק".

"ואיך אני בדיוק אגיע אל קו הזינוק הזה?" שאלתי אותו כשכבר בצעד הראשון הסתבכו לי הרגליים הקשורות ומעדתי.

"כמו שתעשה את כל המסלול של מרוץ ההליכונים הזה, צעד קטן אחרי צעד קטן".

הלכתי עוד כמה צעדים ושוב נפלתי, נחבט באדמה הכורכרית. "זה רחוק" קיטרתי בקצב הזה יגמר המרוץ עד אני אגיע לקו הזינוק" אמרתי לו כששמעתי שמכריזים ברמקולים על תחילת המרוץ בעוד דקה.

"אוף איתך יא עצלן" הפטיר אפיק ואז באחת הרים אותי בזרועותיו ואמר: "אם אני לא אקח אותך בידיים להליכון שלך, נראה לי שלעולם לא תגיע לשם" ושניות אחרות אחר כך כבר הניח אותי על קו הזינוק, צמוד להליכון והזכיר לי "צעדים קטנים, טמיר, אל תשכח" והמרוץ החל.

"קרעו אותי הזקנים האלה" אמרתי לו כשהסתיים הסיוט לאחר עוד שבע - שמונה נפילות נוספות ולאחר שהגעתי לקו הסיום חבול ומיוזע במקום שלפני האחרון, אך אפיק כמעט נחנק מצחוק כשאמר: "נראה לי שכשתגיע לבית אבות הזה נצטרך לחפש לך פתרון אחר, הליכונים זה לא בשבילך, אולי כסא גלגלים יתאים לך יותר, אני לא אוכל להרים אותך על הידיים גם כשנהיה קשישים באמת..."

חייכתי חיוך נוגה, אך לא ממש הגבתי ורק שאלתי: "יש פה משהו לשתות? אני מת מצמא".

"צריך להיות איזה בר מיצים בפנים" הוא ענה והוליך אותי אל תוך בית האבות בין המסדרונות השוממים ואז שאל: "נו איך היה היום ספורט שארגנתי לך?"

"אממממ... דווקא היה לא רע" עניתי שוב.

"מה, המרוץ? שלא תגיד לי שנהנית מכל הנפילות האלה?"

"לא המרוץ. הדרך לקו הזינוק." העזתי לומר כשחשבתי כמה נעים וטוב היה להיות בין ידיו. חיוכו של אפיק הפציע מחדש על פניו כשנעצרנו ליד בר המיצים הריק.

"אז אני מבין שהאינסטינקטים שלי לא הטעו אותי" הוא אמר בזהירות והתקרב לעברי.  

לא עניתי ורק הלב פעם בתוכי כמו מטורף, ובדמיוני כבר שמעתי את צליליCoure Matto (הלב המטורף) ששר לי טוני הקטן ישר לתוך האוזן.

"אני מקווה שזה בסדר" הוא אמר והניח יד אחת על כתפי אך רק אנחה קלה נפלטה מפי.

"אני מקווה שאתה רוצה את זה כמו שאני רוצה" הוא הוסיף עוד משפט מהיר כשהניח גם את ידו השניה וקרב את פניו לפני. עצמתי את עיני וחיכיתי לשפתיו המשורטטות אך לפתע שמענו כחכוח גרון קל וקולו של הברמן שהגיע משום מקום שואל: "כן, מה תרצו לשתות?"

כושלאמאשלו הברמן הזה חשבתי באותו שבריר של רגע לפני ששפתיו של אפיק פגשו את שפתי, מבהירות לי שלא משנה מה, הוא כבר לא מתכוון לעצור. ברקע עוד שמעתי את הברמן מפליט: "אופס, סליחה, אני לא פה" ושמעתי את צעדיו מתרחקים והנשיקה של אפיק רק הלכה והעמיקה, ואז כבר נמסו לי הברכיים.