פילבוקס

ברק

ברק שנלר בן התשע עשרה יישר שוב את הכומתה על הכותפת השמאלית והמתין בחוסר סבלנות. הוא היה בטוח שהם קבעו ליד המודיעין בתחנה, אבל שעה שתים עשרה בצהריים חלפה זה מכבר ולא נראה שום סימן לפס38 שהיה אמור להפגש איתו כאן. ברק כבר היה חרמן אש, במקום ללכת הביתה אחרי שבוע מתיש בבסיס הוא עמד וחיכה, השיפוד המלובן שלו כבר חם טוב טוב על האש והוא רצה לזיין. כוס אמו של המניאק הזה שהתעקש לא לשלוח לי תמונה, הוא חשב. בקושי שלח לי תמונה של העיניים ואמרתי לו שיש לו עיניים שקטות ונוגות. ממש שקטות ונוגות, עלאק. עיני פודל חרמן שמת לקבל את הזין הצעיר שלי בתחת, זה מה שהן היו. ברק ידע שכל עוד יש מבוגרים חרמנים לזין צעיר, הוא יוכל להסתדר בכל מקום. כך היה בצבא, כך היה בתיכון ואז הוא נזכר איך הכל התחיל.

ברק היה תלמיד גרוע שלא הסתדר בשום בית ספר שאליו הוא הלך. כמות השליליים שלו בתעודה הרקיעה שחקים, הוריו ניסו לסייע לו ככל יכולתם הדלה, אבל כסף למורה פרטי לא היה להם וגם הידע שלהם כבר לא כל כך הספיק לרמה הלימודית בכיתה י' בתיכון. זה היה בית הספר השלישי אליו נזרק ברק בשנה האחרונה, בית ספר מיוחד לתלמידים עם קשיי למידה וברק, כך התגלה, היה כזה. היה קשה לו לקרוא והוא התקשה גם בכתיבה. כושר ביטוי בעל פה לא היה בעיה אצלו והוא גם קלט ממש מהאויר כל מה שאמרו לו ואפילו זכר. הזכרון הזה חיפה על הרבה דברים וכך התגלגל עד כיתה י', אבל אז הוא איבד גם את החשק להקשיב. דברים אחרים הלהיבו אותו, ההורמונים שצפו בדמו והלימודים ענינו אותו כקליפת השום. ברק החניק עוד פיהוק כששמעון, המורה להיסטוריה שהיה גם המחנך שלו אמר להוריו כי אם עד סוף הקיץ לא ישתפרו ציוניו, הוא יאלץ להדיח אותו גם מבית הספר הזה, שהיה ממש התחנה הסופית לנערים במצבו. "קורס קיץ" אמר שמעון, אין ברירה אחרת, אבל ברק לא התכונן להעביר את הקיץ חנוק בין כתלי הכיתה. הים, הגלים והבנות  קרצו לו יותר, אולי גם הבנים, חשב ברק לרגע שנזכר בגופם השזוף של חבריו מחופשת שבועות שבילו בכנרת והדף את המחשבה הזו לאחור כלעומת שבאה. שבוע, שבועיים גג, אני אהיה בקורס קיץ הזה, חשב ברק ואז כבר אמצא איזה דרך להתחמק גם ממנו.

"דרך אגב" קטע המורה שמעון את הרהוריו, "אני המרכז של קורס הקיץ השנה, אז שלא תחשוב שתצליח להתחמק ממנו או משהו כזה. אני עושה בדיקת נוכחות לא רק בבוקר, אלא כל שעה וגם בסוף היום. זו לא תהיה קייטנה, ברק, זה ממש לימודים."

"יש לו בעיה עם מטלות בכתב" ניסתה אימו של ברק לעתור לליבו של המורה, "אולי אפשר להקל עליו במשהו?"

"אחשוב על כך. אפשר אולי לתת לו מטלות בעל פה וגם סיוע של מישהו מצוות הקורס שיעזור  לו בהחדרת החומר הכתוב באמצעים אוראליים."

"אוראליים?" שאלה האם בחוסר הבנה.

"כן" ענה המורה שמעון,  "אולי נשלח לו איזו סייעת או מורה שיעביר לו בעל פה את החומר הכתוב אחרי שעות הלימודים, אבל יתכן שזה יהיה כרוך בתשלום נוסף."

פניה של האם התכרכמו נוכח דרישת התשלום הנוסף. "תראה המורה שמעון, אנחנו משפחה פשוטה ואין לנו הרבה אמצעים, לברק אין אבא. השאיר אותי אלמנה עם חמישה ילדים הבר-מינן ותשלום נוסף יכול להיות בעיה קשה."

"תשאירי לי את הדאגה הזאת, גברת שנלר, אני כבר אחשוב על משהו" אמר המורה שמעון ונפרד מהם בלחיצת יד חמה לידה של גברת שנלר ובצביטה עזה בלחיו של ברק. "רק שתהיה בן אדם, ברק, שמעת" אמר תוך כדי הצביטה העזה המסתובבת על לחיו של הנער, "רק שתהיה בן אדם ולא תעשה יותר צרות לאמא שלך."

בשנה האחרונה הבין ברק שהוא חתיך. שבנות שמות עליו ולהפתעתו גם בנים התחילו להתייחס אליו שונה, במיוחד כשראו במלתחות בית הספר אחרי שיעורי הספורט את הכלי הגדול שמסתתר לו בתחתונים. אלה לא היו הומואים, לפחות ברק לא חשב עליהם כמו הומואים, שזה קללה שהוא שמר לילידים שהוא שונא. אלה היו דווקא חבריו או ידידיו, שבהשוואות הבלתי נמנעות של גודל הזין במלתחות, שרקו בהתפעלות נוכח מה שראו שיש לברק להציע. גם גופו הרזה המתחטב והגבוה של ברק הפגין נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה ומשיכה מגנטית לכל סובביו. ברק נהנה לשחק במיניותו, לבדוק את גבולותיה ואת ההשפעה שיש לו על אחרים. זה הפך לטבע שני אצלו, למשהו שהוא אפילו לא חשב עליו אלא בא לבד והוא הפגין אותו כלפי כל, ללא מחשבה וללא מעצורים, מנסה להקסים את כולם.

המורה שמעון, שהיה גם סגן מנהל בית הספר, לא הצליח למצוא מישהו שיתן לברק סיוע אוראלי בחינם. כל נסיונות העידוד שלו למורה זו או אחרת שיראה בעין יפה סיוע כזה לברק ואמו קשת היום, כל הבטחותיו המרומזות לתמיכה בקידום שיתן למורה שתסכים להתגייס למענו, לא הועילו. המורה שמעון הבטיח והמורה שמעון היה אדם שמעולם לא הפר הבטחה שנתן. כך יצא שלבסוף המורה שמעון נאלץ להיות מי שיתן בעצמו את הסיוע האוראלי לברק אחרי שעות הלימודים.

"תקשיב" אמר לו ברק כבר בסיום השבוע הראשון לשיעורי העזר האוראליים האלה, "אני לא מתכוון לבזבז את כל הקיץ הזה בין ארבע קירות. תמצא פתרון אחר. אני לא מוכן להשאר עוד שעתיים לסיוע אוראלי כל יום אחרי הארבע שעות הארוכות שאני תקוע כל יום בכיתה, על הזין שלי כל הבית חרושת לציונים הזה," אמר ברק בבוטות ותפס לשם המחשה בזין הגדול שלו החפון במכנסיו. באותו רגע ברק הבחין. לשונו של המורה שמעון שעברה בתנועה מהירה, כמעט בלתי מודעת, על שפתיו היבשות, הסגירה אותו וברק הסתער מיד קדימה בכל הכוח. "כן, על הזין. שיזדיינו כולם, אני לא הולך לבזבז פה את כל החופש שלי, כוס אמו כולם. חם פה," הוא הוסיף כאילו בלי קשר, הוריד את החולצה והתחיל לנפנף בה ליצירת משב קל מול פניו וספג עימה את אגלי הזיעה שהחלו להתגלגל במורד חזהו לעבר הריבועים העדינים של בטנו המתחטבת.

"אני מצטער, המזגן מקולקל" אמר המורה שמעון, אך לא הפסיק לבלוע במבטיו את גופו החצי חשוף של ברק. "אז מה, כולם על הזין שלך" אמר לפתע המורה שמעון והפתיע את ברק שלא היה רגיל לשמוע ממנו לשון לא נקיה, "מה, גם אני על הזין שלך, אחרי כל מה שהתאמצתי בשבילך?"

"סיוע אוראלי" התיז לפתע ברק מבין שפתיו, "זה סיוע אוראלי, זה?" ואז בלי שום מעצורים, קם והתקרב למורה היושב, נעמד ממש מולו, פתח את רוכסן הג'ינס, שלף את הזין הגדול שלו והחצי זקוף שלו מתוכו, נופף בו מול פרצופו הנדהם של המורה שמעון ואמר: "זה יהיה אולי סיוע אוראלי, יא חרמן מזדיין. אל תגיד לי שזה לא מה שרצית מהרגע הראשון שהבטחת לי שיעורי עזר אוראליים, נראה אותך עכשיו נותן לי שיעור עזר אוראלי כמו שצריך !" והתקרב עוד יותר עד שהזין שלו היה אולי עשרה סנטימטרים בלבד מפניו הסמוקות והמזיעות מהתרגשות של המורה שמעון.

באותו יום קיבל ברק את המציצה הראשונה בחייו והמורה שמעון הפך להיות עבד נרתע לכל שגיונותיו. למחרת הוא גם טחן לו את התחת ועד סוף הקיץ העביר איתו שיעורים אוראליים ואנאליים למכביר. ציוניו של ברק הפכו כולם לחיוביים, לא רק כאתנן לזיונים שלו עם המורה שמעון המסכן, שהיה שפן הנסיונות הראשון של ברק לגבי נפלאות כוחו המיני, אלא גם בגלל שברק היה מהיר קליטה, כל עוד היה מדובר במידע שבעל פה. ברק חדל להגיע לקורס הקיץ. כל בוקר הוא פשוט התייצב בכיתה סגורה בקומה העליונה, בה העניק למורה שמעון  סיוע אוראלי ואנאלי ואחר כך המורה שמעון גם העביר לו את החומר הנלמד בכל המקצועות, בעל פה. למרות שהיסטוריה לא נכללה במקצועות בהם היה על ברק לשפר ציון, ברק נהנה גם מההרצאות הקצרות ששמעון העביר לו בנושא היסטורי זה או אחר. עד היום זכור לברק השיעור שנתן לו המורה שמעון על תולדות מלחמת יום הכיפורים. הוא אהב לשמוע סיפורי קרבות והמורה שמעון אהב להשמיע לו, בין ניגוח כזה או אחר של ישבנו ע"י הזין רב האון של ברק שנלר.

"סליחה, מה השעה?" שמע לפתע ברק קול שניער אותו מהרהוריו.

"תסתכל בפלאפון, מה אין לך שעון שם? אמר ברק כשהבחין שהאיש השואל החזיק בידיו מכשיר טלפון נייד ובוהה בו ללא תכלית.

"נגמרה הסוללה ואני אף פעם לא הולך עם שעון" ענה האיש וברק התחיל לחשוב שאולי זה עוד אחד מהמבוגרים האלה שמתחילים איתו בכל מקום. הוא הביט בו. גבר באמצע שנות הארבעים עם מבט חוששני בעיניו המתרוצצות ללא הרף מצד לצד. רזה למדי, לא רע לגילו, הייתי עושה אותו אולי, חשב ברק לעצמו, אם לא הייתי קובע פה עם פס38 הזה שעוד לא הגיע. "קיבינימט, כבר שתיים עשרה וחצי" פלט ברק בקול רם, גם לעצמו וגם כתשובתו לגבר השואל.

"שתים עשרה וחצי, שיט." הגיב הגבר והעביד לשון עצבנית על שפתיו החרבות "איזה חום, המדבר הזה. מה הייתי צריך לנסוע היום לבאר שבע" הוא הוסיף למלמל בינו ובינו בקול רם.

"צמא?" שאל ברק בהתענינות מחודשת.

"מת מצמא. יש פה איזה מקום לשתות בסביבה?"

"בוא אחרי" אמר ברק והחל ללכת לכיוון השירותים, "אני ברק, דרך אגב, ואתה?"

"יניב" נשמעה תשובת הגבר שקצת תמה מדוע החייל הזה מתעניין בשמו, אבל החום הזה קצת שיבש עליו את דעתו וכבר לא היה אכפת לו מכלום, רק להכניס משהו לפיו החרב מיובש.

יניב

יניב פטישי היה אקטיבי. האמת שהיה זה קצת מצחיק אם גבר ששם משפחתו פטישי אינו איזה פטיש אקטיבי, אבל יניב לא ידע שום דרך אחרת. הוא הכיר את חברתו כשהיה צעיר, התחתן איתה ועד היום רק זיין. זיין בחורות. רק בחורות. אמנם אפשר לספור את הבחורות שזיין על אצבעות כף יד אחת, אבל בכל זאת הוא זיין ולכן אפשר לומר שתמיד היה אקטיבי. יניב אף פעם לא ידע מגע של גבר, לא נשיקה של גבר, לא מציצה של גבר ולא זיון של גבר, לא באופן פסיבי ולא באופן אקטיבי. גם לא של בחור, גם לא של נער. למרות ההומו המודחק בתוכו מאז ימי נעוריו, ההומו הזה נשאר במגירת הגרביים בארון הנעול ולא העז לצאת אף פעם החוצה, אפילו לא בסתר, אפילו לא כשרק יניב רואה. כשיניב הכיר את אלה הוא חשב שכבר קבר סופית את ההומו שבתוכו. במשך שמונה עשרה השנים שיניב היה יחד עם אלה הוא לא העז לתת להומו שבתוכו לצאת ממגירת הגרביים שבארון. הוא הדחיק וכבש את היצר ורק לפעמים בסתר מול המסך, כשהיה ביחידות ואלה כבר היתה שקועה בשינה עמוקה, הוא העז לחשוב, לפנטז ולהזות בזיון עם גבר, כשידו העולה ויורדת על הזין נותנת לו לרגע קט נחמה פורתא.

רק לפני שלושה חודשים, כשנישואיו עם אלה התפרקו סופית לאחר כמה שנים אחרונות קצת משמימות, הוא העז לתת להומו שבתוכו לצאת קצת החוצה. היציאה היתה עדיין וירטואלית בלבד ודי מינורית כשהכיר באיזה צ'ט את המושבניק מהדרום שקרא לעצמו פס38. אחרי שהמושבניק קצת נחשף בפניו ואף סיפר לו שהוא ממושב פטיש, יניב כמעט נגמר כמעט נגמר מצחוק ורק אמר למושבניק בתגובה: "הרגת אותי עם המושב פטיש הזה".

כמישהו חסר נסיון מוחלט יניב לא שאל את המושבניק את אחת השאלות הראשונות שעולות בשיחות היכרות בין גייז והיא "אק/פס?". הוא אפילו לא הכיר את הטרמינולוגיה המקוצרת הזאת כשהמושבניק שאל אותו את השאלה הבנאלית הזאת והתבייש לומר שלא מבין מה הוא רוצה ממנו ולכן ענה רק תשובה בלתי מחייבת כמו: "נחיה ונראה". אחרי כמה שיחות כשהתברר לו שהבחור שהכיר ולמד לחבב הוא פסיבי מוחלט, חש יניב טעמה של אכזבה קלה שאפילו התקשה להסביר אותה לעצמו ברגע הראשון שחש בה.

תמיד, גם כשחשב ופינטז על גברים, בחורים או נערים, בתקופות שונות בחייו, חשב עליהם יניב תמיד באופן אקטיבי. תמיד הוא ראה את עצמו כמי שמזיין איזה ישבן חמוד ורענן ואף פעם לא בתור נושך הכריות שמתחת. זה גם מה שעזר לו בחיי הנישואים עם אשתו. לחשוב שהוא מזיין איזה ישבן חמוד בזמן שהוא היה עסוק בטחינת הואגינה של אשתו שרצתה עוד ועוד. רק אחרי הפרידה ממנה וביתר שאת לאחר הגירושים יניב החל להידלק מהרעיון שמישהו אחר יזיין אותו. הרעיון להיות זה שמקבל החל להסעיר אותו בפעם הראשונה בחייו והחל להתערבב בהזיותיו עם המחשבה הרגילה להיות המזיין הגדול. רק אז נתקל יניב בפעם הראשונה בחייו במונח ורסטילי או ורסיטלי, הוא אפילו לא היה בטוח איך אומרים את זה, אבל הבין שכנראה הוא כזה. הוא לא ממש יכול היה לדעת זאת כי אף פעם לא זיין גבר ואף פעם לא קיבל זין מגבר אחר, אבל מצא ששני המחשבות מסעירות אותו גם יחד.

זו היתה הסיבה לטעם האכזבה שחש כשהתברר לו שהמושבניק הוא פסיבי מוחלט. הוא לא כל כך הבין איך הוא יכול להיות פסיבי ביחסיו עם גברים אבל להמשיך לזיין את אשתו באופן אקטיבי פעמיים - שלוש בשבוע, אבל המושבניק הסביר לו שדווקא זו הסיבה שהוא פסיבי. שהוא אוהב לקבל מגברים אחרים את הריגוש הכל כך שונה, שאשתו לעולם לא תוכל להעניק לו. חוץ מזה הוא סיפר ליניב שבזמן האחרון הוא לא כל כך מזדיין איתה פעמיים - שלוש בשבוע, זה יותר קרוב לפעמיים - שלוש בחודש, כי כבר די איבד ענין בכך.

להכיר גבר כמוהו בשנות הארבעים לחייו הלהיב את יניב עד מאוד. הוא הדחיק במקצת את עובדת פסיביותו של המושבניק והמשיך להתמכר לקשר הוירטואלי איתו. אולי עוד אעשה ממנו ורסטילי, הוא חשב. אם יש כימיה בין שני אנשים, כמה חבל להגביל עצמך למצב אחד בלבד, הסקס יכול להיות הרבה יותר מושלם כשאתה מגלה את כל צדדיו וגווניו, כך חשב יניב, כי מלבד מחשבות הוא לא ממש ידע הרבה איך זה יראה ואיך זה ירגיש לו בעולם האמיתי.

הרצון להרגיש משהו בעולם האמיתי חרפן את מוחו של יניב בחודשים האחרונים והתגבר עוד יותר כשהכיר את המושבניק מהדרום. המרחק ביניהם אפשר לו בתחילה להפתח אט אט ולחשוף חלק מצפונות גופו ונשמתו בפניו. המושבניק היה זהיר יותר. הוא אמנם אמר ליניב מהרגע הראשון ששמו לירון ויניב רק קרא לעצמו בניק "מתושלח" וסרב לספר את שמו אבל בענינים אחרים היה הרבה יותר סגור. כך למשל למרות שיניב שלח לו תמונה של גופו (הלבוש) ואפילו של צדודיתו הקצת מעורפלת שבתמונה שצולמה מרחוק, לירון רק שלח לו תמונה של העיניים וסרב לשלוח כל תמונה אחרת בטענה שהוא אדם חי וקיים עם לב, מוח ונשמה ולא איזה גוף בשוק הבשר. "אחרי שנכיר טוב אם תרצה להפגש איתי נוכל לעשות זאת, עד אז תצטרך להסתפק בעיניים. חוץ מזה אני עדיין נשוי אז אני צריך להזהר קצת יותר ממך" הוסיף לירון באחת משיחותיהם וחתם את הדיון.

אחרי כל השיחות הוירטואליות איתו ואחרי שהצליח להתגבר על רתיעתו לצאת מאזור המרכז ולנסוע אל מעבר להרי החושך אל מדבריות באר שבע ומצא עצמו מחכה לשווא בתחנה המרכזית בצהרי יום שישי לוהט, היה יניב במבוכה. שום מושבניק מהדרום לא נראה בשטח. יניב לא ידע אם הוא מתעכב, הוא אפילו לא ידע אם לירון מתכוון להגיע ברכב או באוטובוס. הוא הניח שבאוטובוס, אחרת מדוע קבע את נקודת המפגש בתחנה המרכזית בבאר שבע? יניב עדיין היה אופטימי גם כשהאיחור של לירון הלך וגדל. אולי האוטובוס מהמושב הנידח ההוא מתעכב? אולי לירון פיספס את האוטובוס? דווקא עכשיו הנייד שלי היה צריך לשבוק חיים, איזו בעסה, חשב יניב לעצמו. אחרי שנשברתי ונתתי ללירון את המספר שלי לצורכי תיאום הפגישה, שכחתי כמו אידיוט להטעין את הטלפון ודווקא עכשיו הבטריה נגמרה. יניב החלל לכעוס על לירון והמסתוריות היתרה שלו. למה הוא לא יכל לתת לי את המספר שלו כמו כל בן אדם נורמאלי? חשב יניב לעצמו. כמה זמן אני עוד אחכה? ובכלל מה השעה עכשיו לעזאזל? אוף, כמה שאני צמא, חשב יניב ולחלח את שפתיו החרבות בלשונו. יניב הביט לצדדים ולא ראה אף גבר בשנות הארבעים שמחפש את הפרטנר שלו כמוהו. רק איזה חייל חתיך עמד שם, מביט בשעון ומחכה. יניב החליט לשאול אותו מה השעה.

ברק

כמה שהוא היה מבוגר הוא היה תמים הגבר הזה, חשב ברק. הולך אחריו כמו אידיוט לשירותים ולא שואל כלום על השתיה שהוא מת לשתות. לפתע פתח הגבר את פיו ואמר: "רגע, אני לא מבין, מה יש להם פה מכונות שתיה בשירותים?"

"לא" ענה ברק, "אבל אני צריך לשחרר לחץ קודם, עוד רגע אני אראה לך איפה השתיה," ונעמד ליד המשתנה השוממת. הגבר נעמד לידו והביט בזין הגדול שלו נשלף מהמכנסיים ובזרם העז שניתז ממנו ישר למשתנה. הגבר שלף גם את הזין הבינוני שלו וניסה להשתין אבל זה לא כל כך הלך לו. הוא חייך במבוכה ואמר לברק שהוא כנראה יבש וצמא מדי בשביל להשתין עכשיו והכניס את הזין שלו חזרה למכנסיים.

ברק סיים להשתין אך לא מיהר להכניס את הזין שלו למכנסיים. "בוא" הוא אמר ליניב ולקח אותו אחריו לאחד התאים. יניב הלך אחרי הזין שלו כמו העכברושים שהלכו אחרי החליל של החלילן מהמלין ישר לתוך התא ההוא. איך שנכנסו, הניח ברק את ידו על כתפו של יניב ולחץ אותה כלפי מטה, מורה לו להתכופף.

"מה?" שאל יניב אבל ברק רק ענה לו בקצרה: "תרד למטה!" והורה לו את הדרך אל הזין הזקור שלו ויניב ירד כמו מהופנט.

"אני אף פעם לא..." החל יניב לומר אבל ברק לא שמע ולא הקשיב, הוא היה חרמן רצח ופס38 לא הגיע אז גם היניב המיובש הזה נראה לו מתאים. עוד מבוגר אחד שהוא יטחן כמו תמיד ועוד יאמר לו תודה "יאללה תפסיק לשחק לי אותה בתולה מסכנה וקבל את הזין שלי כמו גבר" ענה ברק ותחב את הזין הגדול שלו עמוק לתוך פיו ההמום של יניב שלא נע ולא זע.

"נו כבר, תתחיל למצוץ, שלא תגיד שלי שאתה לא מת למצוץ את הזין הצעיר שלי יא חרמן זקן" אמר ברק והתחיל לפמפם ליניב את הפה. יניב התעורר כאילו מחלום והתחיל למצוץ וללקק בזהירות של מתחילים.

"יותר חזק" דרבן אותו ברק "תרטיב, תמצוץ, תשאב, אפילו תכרסם לי בעדינות את הקצה, את זה אני אוהב במיוחדדדד..." אמר ברק ונרעד כשיניב הצייתן ביצע את העבודה הרבה יותר טוב ממה שחשב שיוכל לקבל מחרמן זקן כזה. ברק עצם את עיניו והתמכר לתענוג.

יניב

גם יניב התמכר לתחושת הזין הפולש בפעם הראשונה בחייו אל פיו. בליל של רגשות סערו בתוכו והוא אפילו לא הצליח להבינן בעצמו. הוא נשא עיניו מעלה ואהב לראות את החייל הצעיר מתמכר לתחושות העונג שיניב מהר מאוד למד לתת לו בעזרת פיו, לשונו ואף נגיסות עדינות של שיניו, למרות חוסר נסיונו. שנים של פנטזיה על מה שגברים אחרים יעשו לזין שלו, הוא מימש עכשיו במה שעשה בעצמו לזין של ברק. חוסר נסיונו גרם לכך שמטחיו הזרע של ברק שגמר בעוצמה בתוך פיו, הפתיעו אותו עד שכמעט נחנק.

"תבלע, שלא תחנק, זו גם השתיה היחידה שתזכה לה בזמן הקרוב" אמר ברק תוך כדי צחוק ולא חדל לאחוז בראשו של יניב ולהחדיר את הזין שלו לפיו שוב ושוב, אז יניב בלע. אחר כך ליקק בהנאה את הזין היפה של ברק מעלה ומטה עד שניקה אותו לחלוטין.

"אתה מוצץ טוב" אמר ברק שהופתע מעוצמת העונג שהעניק לו יניב חסר הנסיון, "אתה בטוח שאף פעם לא מצצת לגבר?"

"בטוח, אפילו לא חלמתי שאני אמצוץ למישהו פעם. גם בחלומות שלי הייתי רק אקטיבי."

"אז מה, אחרי כל כך הרבה שנים של אקטיביות בא לך פעם אחת להרגיש מה זה לקבל זין?" שאל ברק אבל יניב שכבר התמכר לזין שלו לא ענה ורק המשיך ללקק ולנשק לברק את הזין בתאווה רבה שלא באה על סיפוקה.

ברק

"אוהב זין, אה? לא שבעת ממנו עדיין !" אמר ברק והביט מטה אל יניב שלא רצה להרפות מהזין שלו. למרות שברק כבר גמר ואפילו בעוצמה רבה, על כורחו החל הזין הצעיר שלו להתאושש ולהזדקף מחדש מהטיפול המסור שהעניק לו יניב. הוא הסתכל על השעון וראה שכבר רבע לאחת. הוא ידע שהוא שוב יאחר לפגישה עם החברה שלו שמחכה לו בתחנת אוטובוס של מצפה רמון ושעוד מעט יתחילו להגיע השיחות הלחוצות שלה, אז הוא כיבה את הטלפון שלו.

הוא לא ידע למה יש לו איזה פֶטיש מוזר למבוגרים. אולי בגלל שאיתם הוא הרגיש את מלוא עוצמתם של אונו המיני והשפעתו המגנטית, אולי בגלל שהפעם הראשונה שלו היתה עם המורה המבוגר שלו להיסטוריה כשהיה בקושי בן שש עשרה, אולי בגלל שנהנה להרגיש את הכוח הרבה בשליטתו עליהם. על כל המבוגרים החכמים, המנוסים והמתוחכמים האלה שבנפנוף זין אחד מולם הוא הופך אותם לעבדיו הנרצעים ולכלי קיבול לפריקת חשקיו, מהר חזק ובאופן לא כל כך אלגנטי, כפי שאמר לו שמעון המורה כבר בזיון הראשון. אחר כך הוא גם הסביר לו שזו פרפראזה על מה שאמר חיים בר לב, מפקד חזית הדרום במלחמת יום כיפור בקשר לנצחון שיביא צה"ל במלחמה ההיא, רק שהמשפט המקורי היה "מהר, חזק ובאופן אלגנטי". ברבות הזמן ברק גם למד לזיין יותר אלגנטי, למרות שמהר וחזק תמיד היו סימן ההיכר שלו וגם למד מכל המבוגרים האלה עוד דבר חוכמה אחד או שניים בין מציצה לתקיעה.

ברק הרים את יניב על רגליו, אמר לו: "בואנה, חירמנת אותי מחדש, אני רק מקווה שהחור תחת ש'ך מספיק גמיש לזין הגדול שלי" ואז הוא סובב את יניב הרועד עם הגב אליו, הפשיל את מכנסיו ותחתוניו והביט במעט פליאה בישבן השחום, קטן, עגלגל והקצת שעיר הזה שלו.

"בן כמה אתה בכלל?" שאל יניב לפתע כשהתחיל לחשוד שאולי הגבר שלפניו הוא פס38 שלא הגיע לפגישה "אתה לא בן שלושים ושמונה, נכון?"

"לא" ענה יניב.

"לפי הפרונט הייתי אומר שאתה בן ארבעים ומשהו אבל לפי הבקאקס אתה נראה הרבה יותר צעיר. בואנה תחת יפה כזה לא ראיתי אף פעם אצל מבוגרים. שעיר אמנם, אבל יפה. ברק שלח יד אל התחת של יניב והוסיף "וגם נעים. לפי התחת לא הייתי נותן לך יותר משלושים," ואז כופף את יניב, עטה על עצמו קונדום והחל למרוח לו ג'ל בפי הטבעת.

"ממש סגור החור שלך, כמו של איזו בתולה" אמר כשהחליק אצבע משומנת היטב לתוכו "וכזה הדוק. שלא תגיד לי שעוד לא פתחו אותך אף פעם בגילך. בעצם, בן כמה אתה בכלל?" המשיך לשאול כשהוא תוחב עוד אצבע משומנת לפי הטבעת של יניב הנאנק מכאב משולב בהנאה.

"ארבעים וחמש" ענה יניב בין אנקה ואנקה כשאצבעותיו של ברק חופרות בתוכו "ואף פעם לא הזדיינתי בתחת. זה נכון. אף פעם לא הזדיינתי בכלל עם גבר."

"וואלה?" שאל ברק בתמהון.

"וואלה" ענה יניב.

"אז מצאתי לי בתול אמיתי. בן ארבעים וחמש, לא יאומן !" ענה ברק, הוציא את אצבעותיו מישבנו של יניב והצמיד את קצה הזין לפתח הבתול שלו.