| 6/2007
געגועים לדברים שלא קרו לי או שלא יקרו לי
געגועים זה בדרך כלל למשהו שרחוק ממך מבחינת זמן או מקום. אבל הגעגועים בדרך כלל הם למשהו שהיה לך, אך אצלי זה לא כך. הגעגועים שלי מתפרסים לעבר שלא היה שלי ולעתיד שאולי לא יהיה שלי. יהיה מי שיקרא לזה משהו מוזר, אבל אני אנסה להסביר קצת את המוזרות הזו שלי. ואולי אני סתם יותר מדי אמוציונאלי, לא יודע.
א. געגועים לעבר שלא היה שלי ולמקומות שלא הייתי בהם
בניגוד לכל הגיון שהוא אני מתגעגע לפעמים לדברים שמעולם לא היו לי. לתקופות שמעולם לא הייתי בהן או לפחות לא הייתי בגיל המתאים, לשירים שלא היו השירים שלי בימי נעורי כי נוצרו שנים לפניהם, געגועים לנוסטלגיה שלא היתה שלי. זו אחת הסיבות למשל שאני כל כך אוהב את שנות השישים. תקופת ילדי הפרחים, הפסטיבלים הגדולים במונטריי ווודסטוק, מהפכות שלא היו שלי במדינות שלא היו שלי שקרו לצעירים בגיל שלא היה שלי. להיות נער מתבגר בשנות השישים נראה לי חוויה קסומה שאני מתגעגע אליה מאוד למרות שמעולם לא חוויתי אותה. בגלל זה אני מתחבר כל כך לסרטים שעוסקים בתקופה, לספרים ובעיקר לשירים. אני אוהב הרבה שירים מתקופות ובסגנונות שונים, הכל לפי מצב הרוח הרגעי שלי, אבל שירי שנות השישים תמיד עושים לי טוב.
בחרתי להביא כאן רק טעימה מכמה שירים כאלה שמזוהים אצלי עם התקופה, דווקא עם הצד הקליל שלה והם הם שנות השישים בשבילי. באופן מודע לא נגעתי בשתי אריות התקופה, הביטלס והרולינג סטונס כי לכתוב רק עליהן אפשר למלא כמה וכמה פוסטים. הלכתי לכיוונים אחרים. למשהו שמייצג בעיני את רוח החופש, האחוות והחרות ששאפו אליה צעירי התקופה ההיא, כלומר אלה שלא שקעו עמוק מדי לתוך עולם הסמים וההזיות.
יש מי שיקרא לכל השירים האלה "שירים מתים של להקות מתות או זמרים מתים ששרים על דברים לא רלוונטיים" או משהו דומה לכך, אך אני חושב שהוא טועה טעות גדולה. דברים טובים אף פעם לא מתיישנים ומשפטים גדולים תמיד נשארים רלוונטיים. על קצה המזלג אולי גם הוא יראה זאת אם יקרא פעם את הפוסט וישמע את השירים שבחרתי להביא כאן.
השיר הראשון שבחרתי הוא שירו של בוב דילן Blowin' In The Wind, שהינו שיר מחאה משנת 1963 על רקע עוולות שהיו אז כמו הפרדה גזעית וקיפוח השחורים ואולי גם עוולות מלחמת וייטנם. העוולות, ידידי, אולי מתחלפות אבל הרלוונטיות של המילים נשארת ובחרתי שני קטעים קטן ממילות השיר שמדברים אלי במיוחד:
How many roads must a man walk down
Before you call him a man?
Yes, 'n' how many years can some people exist
Before they're allowed to be free?
Yes, 'n' how many times can a man turn his head,
Pretending he just doesn't see?
The answer, my friend, is blowin' in the wind,
The answer is blowin' in the wind.
ואת השיר בביצוע המקורי ניתן לראות כאן:
להקת האמהות והאבות (Mammas and the Pappas ) עם קאס אליוט הגדולה ושירם California Dreaming נראה לי תמיד משום מה כמייצג רוח שנות השישים ההיא, געגועים לתקופה שהיתה (לא שלי) ואיננה עוד. את השיר הזה ניתן לראות כאן:
את רוח החופש או לפחות השאיפה לחופש שנשבה משנות השישים מיטיב לייצג בעיני שירו של הזמר סקוט מקנזי - Sun Francisco שניתן לראות כאן בפסטיבל מונטריי 1967, כשהוא מוצג בפרגון גדול ע"י מאמא קאס אליוט ואחר כך גם שר:
Marmalade היתה להקה גדולה שבתחילת דרכם אפילו הביטלס עשו קאברים לשיריה (אובלדי אובלדה). השיר שבחרתי הוא שיר שמשקף אווירה ואינו מאבד מהרלוונטיות שלו גם אחרי ששנות השישים חלפו כבר מזמן. זהו השיר Reflections of my life שבחרתי להביא קטע ממילותיו כאן:
The greetings
Of people in trouble
Reflections of my life
Oh how they fill my eyes
All my sorrows
Sad tomorrows
Take me back to my own home
ואת השיר עצמו ניתן לראות כאן:
השיר Summer Wine מייצג בעיני את מתיקות אהבת הקיץ בטעם של פעם. ננסי סינטרה ולי הייזלווד ביצעו את השיר במקור, אבל הקליפ שבחרתי להציג כאן הוא דווקא חדש יחסית, קאבר מעולה שעשו לשיר Bono וה- Corrs בהופעה חיה בדבלין לפני כמה שנים, טעם השיר רק משתבח עם השנים:
בחרתי לחתום את קטע שנות השישים בפוסט הזה דווקא בשיר שחובר ב- 1970, אבל מתייחס לפסטיבל וודסטוק שנערך ב- 1969 והיה גדול פסיטבלי הפופ, אהבה וחופש של התקופה וממש תפס את רוח התקופה על רקע מראות מהפסטיבל ההוא. השיר ששמו Woodstock חובר במקור ע"י ג'וני מיצ'ל שלא השתתפה בפסטיבל אבל כתבה אותו על פי חוויות של אחד מחברי להקת קרוסבי סטילס ונאש שהיו שם. גם במילותיו של השיר יש משהו אוניברסלי שחוצה לדעתי את מרחב הזמן ולכן הבאתי כאן כמה משפטים מהשיר שמצאו חן בעיני:
I'm going to try an get my soul free
We are stardust
We are golden
And we've got to get ourselves
Back to the garden
Well maybe it is just the time of year
Or maybe its the time of man
I don't know who l am
But you know life is for learning
We are stardust
We are golden
And weve got to get ourselves
Back to the garden
מבין הגרסאות הרבות לשיר הזה אני מעדיף את גרסתם של Matthews Southern Comfort שניתן לראותה כאן על רקע תמונות מהפסטיבל ההוא:
ב. געגועים לעתיד שאולי יהיה שלי ואולי לא
עד כמה שזה ישמע מוזר, געגועים אצלי הם גם לעתיד. אולי זה רק הדמיון שלי שלוקח אותי כמה צעדים קדימה, אינני יודע. האם זה אפשרי להתגעגע למשהו שיקרה בעוד שבועיים ואולי לא יקרה בכלל. הרבה דברים יכולים לקרות בשבועיים. אולי זו אחת הסיבות שאני כבר מתחיל להתגעגע כבר מעכשיו.
איך אפשר לגשר על פער כל כך גדול בין בני אדם שמכירים זמן כל כך קצר? אני בדרך כלל סקפטי אבל פידבקים חיוביים נוטעים בי המון אופטימיות שגוברת על הסקפטיות הזו. ביחסים עם בני אדם אני זקוק לפידבקים כמו שפרח זקוק למים. אני מגיב ומתייחס לכל מילה של מי שיש לי קשר אישי איתו ואני גם מצפה שזה יהיה הדדי. זה לא תמיד קורה. אולי אני רגיש מדי, אולי אני אכפתי מדי ואולי לא איבדתי עדיין מה שהרבה אחרים איבדו כבר מזמן.
הכל מתחיל אצלי בסלואו מושן אבל ברגע שהמנוע מתעורר אני מאוד טוטאלי. מתמסר במלוא נימי נפשי לכל דבר שאני מחליט לעשות. אמרו לי שזה טוב. אני מקווה שזה נכון, למרות שאני לא ממש בטוח כי יש בכך אלמנט של השתעבדות, של התמכרות וזה קצת פחות טוב. הטוטאליות שלי חוצה זמנים לעבר, לעתיד, אולי כי ההווה לא מספיק לה. אז יתכן שבגלל זה אני מתגעגע למה שיכול לקרות ועוד לא קרה.
עם מי שחשוב לי אני רוצה לדבר על דברים שקורים לנו. אני רוצה לדמיין יחד גם את מה שיקרה לנו ואני רוצה להתגעגע לזה ביחד. אני גם צריך סימן שזה לא סתם הדמיון שלי מתעתע בי ואני צריך את זה כל יום מחדש.
I need is a little sign All כמו ששרה להקת Air בשיר הזה כאן:
|
נכתב על ידי
,
16/6/2007 20:39
בקטגוריות גייז, הרהורים, געגועים, מוסיקה, נוסטלגיה, שירים של פעם, שנות ה- 60, אהבה ויחסים, אופטימי, שחרור קיטור, חפירות פנימיות, חלומות, תמונות, וודסטוק, ילדי הפרחים
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פילבוקס ב-19/6/2007 15:32 |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
