פילבוקס

תופעת הדספרסידוס (בעברית: הנעלמים) מטרידה אותי מאוד. לא, אינני מתכוון לעשרות אלפי המסכנים שנחטפו ע"י המשטרה החשאית בארגנטינה בתקופת שלטון החונטה הצבאית, אלא לדספרסידוס שנעלמים מחיי. רגע הם כאן ופתאום פאף אינם, נגוזו, נמוגו, התפוגגו, התאדו, התחפפו ללא השארת עקבות וללא שום הסבר.

לא יודע למה, אבל תוך כדי כתיבת הפוסט הוא הפך להיות רצוף באסוציאציות מוסיקליות, אלא שהפעם אני לא מצרף את השירים לפוסט. למה שלא נעשה מזה איזו חידה מוסיקלית? אם אתם קצת חובבי מוסיקה ומצאתם ענין בפוסט הזה - אשמח לשמוע את הפתרונות לשירים שמסתתרים בפוסט. אחר כך אני גם אעלה את הפתרונות לבלוג יחד עם סרטוני היוטיוב, אם קיימים.

נמאס לי לרדוף אחרי מי שהופך מאדם לפאטה מורגנה, חזיון תעתועים. אני לא מבין משחקים, לא מבין העלמויות. לא מבין פאוזות ללא הסבר. לא מבין חוסר תקשורת. הרי אנחנו לא בעידן שאם אתה רוצה לדבר עם מישהו צריך לעמוד בראש ההר ולצעוק לו שישמע שם ממול. יש אימייל, יש מסנג'ר, יש טלפון דמאיט. הציביליזציה עוד לא התמוטטה. אמנם גם אימפריות נופלות אבל הן עושות את זה לאט[1].

שונא חוסר וודאות. הספק אוכל אותי. מסרים סותרים מבלבלים אותי. לשם מה צריך אותם לכל הרוחות? כן, כן, לא אז לא[2]. החיים הם סרט, סרט משוגע שמתחיל להתפרק לי בתפרים[3]. אולי סתם דיאנה וושינגטון הכניסה לי רעיונות מופרכים לראש על "להרגיש קצת לא שפוי וצעיר מחדש"[4]. הרי ידעתי שאין לזה הרבה סיכוי אבל בכל זאת נסחפתי. הרגשתי קצת לבד והתחלתי לאבד את הדרך עד שחיוך יפה אחד נתן לי כח[5] להאמין שזה עומד להיות הטוב בזמנים[6], אך כנראה שלא. לא מבין בשביל מה צריך משחקים מרושעים[7], לא מבין למה לא לפזר את מסך הערפל[8] ולדבר אמת ישר מהלב. אולי משהו נפלא קורה, אולי היית ואולי רק חלמתי חלום[9].

אני לא יכול לסיים את פוסט החפירות המוסיקלי הזה בלי שיר של להקה גאונית שכל כך חבל לי שאינה קיימת עוד. אם דספרסידו אחד יחזור מהנוורלנד שאליה נעלם אולי בכל זאת אהיה אדם בר מזל[10]. ובגלל שאני כל כך אוהב את השיר הזה אני אתן לכם רמז של קטע מהשיר שאני מאוד מזדהה איתו.