7/2007
סקס, חשיפה מופרזת, חיים כמו מוניקה סקס ותקוות לעתיד
הערה: פוסט זה נכתב לפני כשבוע והתלבטתי עד היום אם לפרסם אותו בכלל.
ההופעה של מוניקה סקס שראיתי ב- 6.7 עדיין משפיעה עלי. לפעמים אני חושב שהחיים שלי במידה מסוימת כמו בשירים של מוניקה סקס.
לפעמים מצב הרוח שלי "על הרצפה" כמו בשיר ולפעמים עם קצת עזרה מכמה ידידים הוא קצת משתפר:
נשבר, נשבר,
הקרח המלוכלך,
נקבר, בלחישה,
הרגש שוב נמעך.
על הרצפה...
ואת השיר אפשר לראות כאן:
חשבתי שאני "מספיק בן אדם", אבל כנראה שלא תמיד זה מספיק ואולי ואולי אני גם אני לא -
מספיק חכם
בשביל לשמור
בשביל לקיים
לא לאבד
מספיק בנאדם
לזכור
לקיים
לא לפחד
ואת השיר היפה הזה אפשר לראות כאן:
אולי אלה יותר מדי "שנים חסומות" שמעיקות עלי:
שנים חסומות שנים בלי רגש
שנים מהצד מנותק
מלא בעובדות חסרות כל ערך
...
אני לא יודע ללכת
אני לא יודע לדבר
אני רק יודע שהקיר הזה נשבר ואני לא חוזר
ואת השיר הזה ניתן לראות כאן:
אסיים עם השיר של מוניקה סקס שאני הכי אוהב הוא "פצעים ונשיקות" שכבר הזכרתי בפוסט אחר אבל אינני יכול להעביר פוסט על מוניקה סקס בלי להזכירו שוב.
החודש וחצי האחרון הותיר בי כמה פצעים. כל השקרים וכל השתיקות שהאכילו אותי ארזו את שארית התום שלי באריזות קרטון.
את השיר ניתן לראותו כאן:
תקוות
למרות הכל, הייתי רוצה לסיים בנימה אופטימית כי אני עדיין רוצה להאמין. אני עדיין רוצה להיות אופטימי שיגיע יום ומישהו יקבל אותי כמות שאני ויעריך את מה שיש לי לתת. אולי הוא אפילו כבר כאן רק שעדיין לא יודע את זה כי עוד לא ניסה. אולי הוא חושש, גם אני חששתי. אולי הוא מהסס, גם אני הססתי. אולי הוא נכווה בעבר, גם אני נכוויתי. אני מקווה שמתי שהוא הוא ידע, ואז גם אני אוכל לדעת. קשיי המציאות פעורים ביננו והוא צריך לאזור את כל כוחותיו כדי לדלג מעליהם. אם הייתי יכול הייתי עוזר לו לקפוץ רק שאת הקפיצה הזו הוא צריך לעשות בעצמו כי אני מחכה לו בצד השני.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
