אתמול קראתי בבלוג של "דמות מהעבר" פוסט משעשע על כמה שהוא מאוהב ב...פלאפון שלו. עולם האסוציאציות שלי עובד כל הזמן שעות נוספות ומיד חשבתי על האהבה היציבה והממושכת ביותר של חיי שהיא האהבה ל...מוסיקה.
היא תמיד נמצאת שם בשבילי, מתאימה את עצמה לכל מצב רוח, שמחה כשאני שמח, עצובה כשאני עצוב, קצבית כשבא לי קצת אקשן ורגועה כשאני רוצה קצת שקט ושלווה.
אין שיר שמבטא את זה יותר טוב משירו של John Miles משנות השבעים, שנקרא פשוט Music ומילותיו כאן:
Music was my first love
And it will be my last
Music of the future
And music of the past
To live without my music
Would be impossible to do
In this world of troubles
My music pulls me through
אני אוהב את השיר המיוחד הזה שמשלב קטעי בלדה עם קטעי רוק בטעם של פעם, שלאוזן של היום קצת קשה לזהות שהוא רוק. פעם אפילו קראו לסוג כזה של רוק "רוק מתקדם" כמיטב המסורת של קאמל, גת'רו-טול, ריק ווייקמן ודומיהם. את הביצוע החי של השיר הזה בהופעה מהשנים האחרונות ניתן לראות כאן: