פילבוקס

זו היתה פחות או יותר השיחה הקצרה שלי במסנג'ר עם מקס אתמול [יום חמישי] בשעת ערב מוקדמת [בשינויים קלים] לפני שהחלטנו על פגישה ספונטנית:

אני:       מה אתה לא הולך לישון לפני המשמרת?

מקס:    בטח אלך לישון

אני:       כי אם אתה לא הולך לישון, אני אומר לך לאן כדאי לך ללכת...

מקס:    חבל שאתה לא תשתתף בחגיגה

אני:       תבוא אלי, תשתף אותי J. לא. סתם, לך לישון.

מקס:    השבוע אמרנו שאתה  מקדיש לעבודה

אני:       השבוע עבר וזה מזכיר לי שיר: "השבוע מתחיל, מאוחר כרגיל, אין לי כח לקום, אין לי חשק לכלום. יום ראשון דיכאון, יום שני עצבני, יום שלישי לא נגמר, רביעי מיותר. וביום חמישי, מצב רוח  חופשי, זה כבר סוף השבוע ומחר יום שישי..." [עפ"י השיר "יום שישי את יודעת" של בנזין/פוליקר] ככה בערך הרגשתי כל השבוע.

מקס:    למה?

אני:       כי אתה לא היית בו

מקס:    זה היה ההסכם

אני:       נכון, אבל זה לא אומר שנהניתי מזה. קשה בלעדיך.

מקס:    גם לי

אני:         רוצה לראות אותך היום

מקס:    תשיר לי

אני:       "שתי טיפות שקופות זולגות על החלון מעבר לרחוב הוסט פתאום וילון, דגלים מעושנים, עשן באישונים, בחדר מתפורר קפה התקרר מבוקר אחר. השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו במן דיוק מרגיז, מתנועע סביב ממקום למקום. לראות אותה היום, לראות אותה היום." [עפ"י השיר "לראות אותה היום" של תיסלם].

מקס:    אז בוא. נשיקה צרפתית אחת ממך ואני ארדם כמו תינוק.

אני:       "בוקר סתיו אחד לבד על המיטה, עיניים בנקודה למעלה בתקרה, חשבתי לתומי, הכל נורא סתמי, כמה עוד אפשר לחשוב על דבר שטרם קרה". [אני ממשיך לצטט מהשיר של תיסלם]. אני יוצא לדרך!

מקס:    אני מחכה בכיליון עיניים. יש לי שעה לבלות איתך איפשהו.

אני:       חצי שעה אני אצלך. אני טס. נשיקות.

מקס:    טייס אהוב שלי. זוז, זוז.

חצי שעה אחרי זה כבר ישבתי עם מקס במסעדה רוסית נחמדה בקומה השניה והמבודדת והתמזמזנו על הספה בזמן שהמתנו לארוחה שתגיע. כבר יותר משבוע עבר מהפגישה הקודמת שלנו ומאוד התגעגענו זה לזה. הפגישה היתה די ספונטנית בחלון זמן קצר שהתפנה לשנינו. ידענו שסקס לא יהיה אבל לפחות להפגש, להסניף קצת את ריחו, להעביר יד חושקת על הגב החלק שלו, לחוש את השפתיים המשתוקקות שלו, זה בהחלט היה אפשרי. הוא היה אחרי משמרת מעייפת ולפני משמרת לילה נוספת. הוא היה עייף והוא היה צריך ללכת לישון קצת כדי שיהיה לו כוח למשמרת הלילה, אבל יותר משהיה עייף הוא התגעגע אלי, אל נוכחותי ואל המגע והנשיקות שלי.

האוכל הגיע והיה טעים ואחרי שסיימנו המשכנו להתנשק להתלטף ולהתחרמן עד כמה שאפשר היה, שם בקומה השניה שאף אחד לא היה בה מלבדנו. בכל פעם אני תוהה מאיפה מקס מצליח למצוא את המקומות האינטימיים והכל כך נחמדים האלה, יש לו כשרון לבחור וכמו כל רוסי הוא גם מרושת בכל המקומות האלה שישראלים בדרך כלל לא מגיעים אליהם, אבל הם נמצאים שם, חבויים ביופיים הנחבא אל הכלים.

לא יודע למה, אבל ברגע מסוים בתוך כל הכיף הזה, כשאנו תוהים אם בין נשיקה לחיבוק תפתיע אותנו איזו מלצרית המומה או לא, החלטתי לבדוק את הטלפון הסלולרי שלי. הוא היה שקט מדי יותר מדי זמן, אולי נכבה? אולי שכחתי אותו באיזה מקום? פתחתי את התיק שלי והטלפון היה שם, מואר באור יקרות של הודעה נכנסת. נו טוב, שמחתי לרגע, לפחות לא צלצלו אלא רק השאירו איזה SMS. פתחתי את ההודעה וחשכו עיני. הדם אזל מגופי והרגשתי קור פתאומי.

"מה קרה" שאל מקס בדאגה "ממש החוורת, יותר נכון – האפרת".

"אלוהים אדירים, אני לא מאמין! אני לא מבין איך זה קרה..."

מקס [מודאג עוד יותר]: "מה קרה?"

"זה מה שקרה! אכלתי אותה בגדול! אני לא מאמין שזה קורה לי!"  עניתי והושטתי אליו ללא מילה נוספת את הודעת ה- SMS המבהילה שהתקבלה מאחי וזה מה שהיה כתוב בה:

"אחי, הטלפון שלך מצלצל אלי לבד ואני שומע את כל "שיחות הסקס" שלך."

בדיקה מהירה גילתה שאכן רבע שעה לפני כן יצאה שיחה ממני אל אחי, שלא יודע כלום על משיכתי לגברים כפי שאף אחד בכל עולמי הרגיל לא יודע על כך דבר. ניסיתי להזכר מה כבר עשיתי לפני רבע שעה. האם הייתי באמצע לעיסת האוכל או שהייתי עסוק בללעוס את שפתיו הסקסיות של מקס? האם דיברתי אל מקס? האם אמרתי משהו על גבו שידי לא חדלה ללטף מתחת לחולצה רוב זמן הארוחה? האם אחי שמע? האם הוא יודע? מה הוא יעשה? תחושה שכל העולם מתמוטט עלי היכתה בי באותו הרגע. ככה להיתפס על חם?

מקס היה הראשון שהתעשת. "אל תדאג" הוא אמר לי "זו בטח רק אחת הבדיחות והתעלולים של אחיך, הרי סיפרת לי כמה אתם אוהבים להסתלבט אחד על השני, לא?"

"אבל מקס, זה צירוף מקרים יותר מדי מפחיד. למה שהוא יכתוב לי "שיחות סקס"? הוא בטח שמע משהו." אמרתי.

"איך הוא יכול לשמוע? הטלפון שלך צלצל אליו, זה נכון. כנראה נלחץ איזה כפתור [קיבינימט, למה אני לא עושה נעילת מקשים אוטומטית, חשבתי אז] אבל הוא הרי היה בתוך התיק, עליו זרוק היה הז'קט שלך, ועם כל המוסיקה כאן במסעדה אין סיכוי שהוא שמע משהו."

"הלוואי שאתה צודק" אמרתי אבל עדיין הייתי מודאג מאוד.

"אני מבין שהלך לך כל המצב רוח" אמר מקס בוא נסגור חשבון "דבר עם אחיך ותרגע."

"אני צריך קודם כל להרגע קצת ולארגן את המחשבות כדי לדעת איך לגשת לשיחה הזאת איתו" אמרתי למקס וירדנו למטה לשלם את החשבון ולעוף מהמסעדה כמה שיותר מהר.

כשיצאנו לאוויר החופשי נשמתי כמה נשימות עמוקות ואמרתי למקס: "אני מתקשר לאחי עכשיו".

"אני אומר לך שהוא סתם התבדח" חיזק מקס את ידי "עוד תראה".

חייגתי. אחי ענה וניגשתי מייד למתקפה: "יא מניאק, מה אתה עובד עלי ששמעת, אתה והשטויות שלך?" אמרתי וכשאחי התחיל לצחוק, אני התחלתי להרגע.

"לא יודע", הוא אמר בין גיחוך אחד למשנהו וממשיך למתוח אותי, "שמעתי אותך אומר לה: את מחכה לי? את מוכנה כבר?"

"כן", המשכתי את המומנטום: "אמרתי לה: תתפשטי ותתכונני אני כבר בא..." ושנינו התפרצנו בצחוק גדול. אצלו זה היה על המתיחה המוצלחת, אצלי זה היה צחוק של שחרור. הסוד הכמוס שלי המשיך להשמר לו עמוק עמוק במעמקי הפילבוקס. אחי לא יודע כלום. המשפחה לא יודעת. אפשר להרגע.

"אתה יודע שזו כבר פעם שניה שהטלפון שלך מצלצל אלי השבוע?" שאל-אמר אחי. "בפעם הקודמת עוד אמרתי "הלו הלו ואז שמעתי שיחה שלמה שאתה מנהל באיזה ענין שקשור לעבודה שלך. אולי יש לך חיוג של פקודה קולית? אולי אתה מזכיר את שמי והטלפון מצלצל אלי? אני שמח שאתה חושב עלי כל כך הרבה, אבל תבדוק את זה, אחי."

"אני אבדוק" אמרתי לו "ודיר בלאק להתבדח על דברים כאלה. שיחות סקס, עלאק. יא מניאק. אני אראה לך כבר..." ונפרדתי ממנו בשלום מחויך.

מקס שחיכה בסבלנות עד שאסיים את השיחה, הדביק אותי ואמר "נו?"

"צדקת" אמרתי לו "סתם בדיחה מזויינת של אחי, אבל אם הוא היה יודע כמה הוא קלע לאמת שזה ממש מפחיד..."

"אז נרגעת?" שאל מקס.

"התחלתי להרגע, אבל אני צריך אותך שתרגיע אותי עוד יותר" חייכתי אליו "או שדווקא תעורר אותי. אתה מכיר איזו פינה אפילה בעיר הזאת?"

"אתה ממש מפתה אותי, אבל אתה בטוח שיש לך זמן?"

"יש לנו קצת זמן. תספיק לישון לפני המשמרת?" החזרתי בשאלה.

"נו, תיסע כבר, למה אתה מחכה? אל תדאג לשינה שלי עכשיו" אמר מקס והדביק לי נשיקה מעוררת תיאבון, רגע לפני שהנעתי את האוטו.

אחרי כל מיני פניות הגענו לשם. למגרש החניה, או יותר נכון קומפלקס מגרשי החניה, האפלים והמבודדים קרוב לשפת הים. פנסי המכוניות הבהירו לנו שיש עוד כמה זוגות שחיפשו פינה מבודדת בחניון חוף הים האפל הזה. אחרי שמצאנו את הפינה שלנו, במקום מספיק מרוחק משאר המכוניות, דוממתי מנוע, כיביתי את האורות, משכתי את הכסא לאחור ומשכתי את מקס אלי. רק אז התחלתי להרגע באמת. כמה ערגתי למגע הזה שלו. כמה כמהתי לגעת בו ולהרגיש את מגע גופו בגופי. לשוני שוטטה על חזהו וירדה מטה ומטה ומקס נאנח מהנאה. אחר כך גם ידיו ושפתיו שוטטו על פי ועל עוד כמה מקומות בגופי. אחר כך עברתי לכסא של מקס. נגעתי באיזה כפתור והכסא נמרח לאחור למצב של שכיבה מוחלטת. "אחלה. לא ידעתי שזה אפשרי", אמרתי למקס והוא צחק וחיכה לי שאבוא. לא יכולתי לעמוד בפיתוי הפשלתי את המכנסיים והשתרעתי עליו לכל אורכו. מקס היה קצת מודאג שמישהו יבוא. "אנחנו בדיוק בסיבוב" הוא אמר, אבל אני רק אמרתי לו שישכב בשקט ויתמסר להנאה שלנו. מקס נאנח שנית ברטט של עונג כשלפתע הרגשנו שזוג פנסי רכב מתקרבים לכיווננו. הרגע המיוחד הזה נגמר. ישרנו את משענת הכסא ובקושי הספקנו להתלבש כשהרכב נעצר לא הרחק מאחורינו. הנעתי ונסענו. נעצרנו שוב בפינה אחרת ללגימת נשיקה עמוקה אחרונה ולקחתי את מקס לביתו. היה כבר מאוחר. בקושי נשארה לו שעה לישון לפני שיצטרך ללכת לעבודה, אבל זה היה כדאי. למרות שלא היה סקס ולמרות רגעי הפחד בגלל התעלול של אחי, היה כיף.

"תודה שבאת" אמר לי מקס כשנפרדנו.

"תודה לך" עניתי לו והדבקתי לו עוד נשיקת פרידה, מתעלם מזה שאנחנו באמצע הרחוב המואר. ליטוף אחרון ללחיו והוא הלך. 

 קל יותר לפחד ביחד. זה שמקס היה לצידי ברגעי המפחיד של חשש מיציאה כפויה מהארון, השקט הנפשי שלו והבטחון שהוא נסך בי ועזר לי להרגע, בהחלט הבהיר לי שוב שהוא משהו מיוחד. רגעי פחד כאלה מחזירים אותי שוב [איך לא?] לשיר שהיה גם שיר הנושא ב"יוסי וג'אגר", "בוא" בביצועו היפה של עברי לידר ולקטע הזה במיוחד: