דחיתי ודחיתי את זה מאז שהבאתי אותה מהמכלאה. בתחילה לקח לה זמן להסתגל לבית החדש ולאוכל החדש. שבועיים היא בקושי הסכימה לזוז. על נביחות לא היה מה לדבר בכלל וזה לשם שינוי היה טוב. המלונה שלה מטרים ספורים מחלון חדר השינה שלי וזה מה שהיה חסר לי שהיא תתחיל לנבוח באמצע הלילה. כשהבאתי אותה מהמכלאה היא היתה בת חצי שנה אבל למרות שחלפו שלושה חודשים מאז לא מצאתי את הזמן או ההזדמנות לעשות את זה. צריך פשוט להזהר שלא תתקרב לכלבים וזהו, עד שיהיה לי זמן לקחת אותה לוטרינר, חשבתי, אבל עד כמה חזק היחום, את זה עוד לא ידעתי.
זה היה ערב ככל הערבים, יצאתי בתשע לעשות איתה את הסיבוב הקבוע והפעם היה נדמה לי שהיא השתוללה יתר על המידה. תקופת היחום וריחם של כלבים אחרים שהסתובבו באותו מסלול איים להטריף עליה את דעתה. הבנתי אותה. חרמנות אינה דבר שזר לי ובזמן האחרון הרגשתי את החרמנות הזו במלוא עוצמתה, דווקא כשלא היה לי אף אחד שיעזור לי להשתחרר ממנה מלבד כף ידי הנאמנה. שוני משכה אותי בכל הכוח ואני ספק הלכתי ספק רצתי אחריה, נגרר בעל כורחי בשדה העשבים והקוצים שליד הבית, סמוך לפרדס הגדול שטרם נעקר ככל דומיו בשכונה שלנו. הייתי שקוע בהרהורים ולא כל כך שמתי לב למה שקורה מסביבי עד ששמעתי את הנביחה ואז חשבתי משיכה חזקה ופתאומית ביד כשהרצועה נשמטה מידי ושוני פרצה בשעטה קדימה. רצתי אחריה במלוא כוחי וכשהגעתי לפאתי הפרדס כבר היה מאוחר מדי.
הלברדור הלבן כבר היה מחובר לאחוריה בדוגי-סטייל כלבי ובעליו חייך אלי במבוכה ואמר: "מצטער, לא יכולתי לעצור אותו. אתה צריך להחזיק ברצועה שלה קצת יותר חזק. תוך רבע שעה - חצי שעה הם ישתחררו. לא קרה כלום, למה אתה כועס?"
"שיט. שיט. שיט. לא קרה כלום? בטח שקרה!"
"מה, אתה ממהר לאיזה מקום? בוא שב כאן נחכה להם שיגמרו, אני רועי, דרך אגב."
"ואני ערן, אבל בטח שקרה משהו. היא לא מעוקרת, דמאיט."
"אוהו" אמר רועי "מצטער, למרות שאני לא יודע אם הייתי יכול לעשות משהו גם אם הייתי יודע את זה."
"אני אשם. שלושה חודשים לא מצאתי זמן לקחת אותה לעיקור. עכשיו אכלתי אותה. כלבים מיוחמים דפוקים."
"למה, מה יש לך נגד זה. בסך הכל זה טבעי. גם בני אדם יכולים להיות חרמנים לפעמים, לא?"
"מה ענין בני אדם? מה אם אני אתחרמן על מישהו אני אקפוץ עליו באמצע הרחוב" אמרתי ובאותו רגע הבנתי שהיתה לי פליטת פה לא מכוונת. הייתי בארון ואף אחד בשכונה, במשפחה או בין החברים לא ידע על זה כלום וכאן, פתאום בלי לשים לב חשפתי את עצמי בפני בחור זר לחלוטין. לא ידעתי אם הוא שם לב שאמרתי "מישהו" ולא מישהי" וניסיתי עוד להסיח את תשומת ליבו מפליטת הפה ההיא כשהוספתי: "לך תדע בעולם של היום, אתה רק נותן למישהי נשיקה על הלחי והיא כבר מגישה תלונה על הטרדה מינית."
"מישהי? מה בחורות קשורות לזה בכלל? חשבתי שאתה בענין של בנים, לא?"
הוא לא פספס. שיט. אכלתי אותה. אני והפה הגדול שלי. מחשבות קדחתניות התרוצצו לי בראש. פתחתי וסגרתי את הפה כמה פעמים כמו דג שנזרק ליבשה ומנסה ללגום אוויר שלא קיים שם ולרגע הייתי אובד עצות. רועי קלט את מבוכתי ואמר: "מה אתה דואג? זו המאה העשרים ואחת. מה אתה חושב שאתה הגיי היחידי בשכונה?"
"אני לא גיי" הגבתי אינסטינקטיבית "ומאיפה אתה יודע על גייז מהשכונה בכלל?"
"בתור מי שיודע שהוא גיי כבר עשר שנים, מגיל ארבע עשרה בערך, הספקתי כבר לדעת איך לזהות מי משלנו" ענה רועי. ה"שלנו" הזה הרגיע אותי.
הבטתי בו ביתר עיון ולא ראיתי שמץ של רמז להיותו גיי. אולי לא היו לי את האינסטינקטים המתאימים לזיהוי גייז שאינם נשיים, אבל אוזן חדה היתה לי. העיניים נדדו בהכרח בעקבות האוזן. הוא היה בחור מושך, רועי. לא חתיך, לא שמן ולא רזה, לא גבוה, לא נמוך, אבל עיניו הירוקות הצוחקות ודיבורו המדוד והרגוע מצאו חן בעיני ברגע. היה לילה חם והביל. רועי קימץ בלבוש ורק מכנסי ספורט קצרים המכסים מה שנראה לי בתור חבילה לא רעה כיסו את גופו. כשהתיישבנו הוא הסיר את הגופיה הלבנה שלו, ניגב את אגלי הזיעה מפניו ומחזהו השחום ונאנח על החום המעיק. רועי היה קרוב אלי וריחו היכה באפי, ריח גברי נעים עם תערובת קלושה של סבון ודאודורנט, כנראה שהתרחץ לפני שיצא לסיבוב עם הכלב שלו, בדיוק כמוני. הייתי מבוגר ממנו בשש עשרה שנים אבל לא נראה לי שזה הפריע לו בכלל.
"אז מה, אתה לא קופץ על בחורים זרים באמצע הפרדס? אפילו אם אתה חרמן?" צחק רועי.
"תראה, יש כאלה שאולי הייתי רוצה לקפוץ עליהם אבל הם צריכים לרמוז לי קודם שזה מה שהם רוצים. לך תדע, בלי רמז מתאים אני עוד עלול לקפוץ על איזה סטרייט או שיותר גרוע מזה, על איזה גיי שאני בכלל לא עושה לו את זה. אחר כך תקרא את כותרות העיתון זועקות: "איש עסקים בן ארבעים נעצר בנסיון לאונס צעיר בפרדס האחרון בעיר".
"חחחה" צחק רועי, "נסיון לאונס צעיר", אם היית קופץ עלי למשל, היה קצת מוגזם לקרוא לזה נסיון לאונס".
"למה? נסיון לאונס זה דבר שיחודי רק לנשים אתה חושב?"
"לא, אבל אם היית קופץ עלי לא בטח שהייתי רוצה למנוע ממך" חיייך רועי חיוך רחב.
"הילד חרמן?" שאלתי בתמיהה.
"הזין עומד לי מרגע שראיתי אותך. אם היינו ממשיכים לדבר על חרמונים וזיונים הייתי חייב לשחרר קצת את הלחץ בביצים" הוסיף רועי. "לא הזדיינתי כבר מתחילת החודש."
"אוהו והירח מלא, הזאבים משחרים לטרף" עניתי.
"לטרף לא" ענה רועי "אבל לאיזה זין לוהט או ישבן עסיסי לא הייתי מתנגד. יש לך?"
"יש לי מה?"
"זין לוהט או ישבן עסיסי?"
"אוף" פלטתי, "לא יודע על ישבן, אבל הזין שלי עוד מעט קורע את התחתונים, רק מלראות אותך ככה, רועי".
"ומה היית רוצה לעשות לי?" שאל רועי אך כבר לא עניתי. ניגשתי אליו, משכתי את מכנסיו מטה יחד עם התחתונים ונצמדתי אליו בשקיקה.
"לא ככה" אמר רועי
"למה, זה לא מלהיב אותך לעשות סקס בחוץ? הסכנה לא עושה לך איזה קיק?"
"אני לא מחפש ריגושים מלאכותיים, זה טוב לילדים, כבר עברתי את הגיל."
"מה עברנו? מי עברנו? אתה בסך הכל בו עשרים וארבע" אמרתי לו.
"כן" ענה לי במבט עייף, "לפעמים גם לי זה לא נראה הגיוני שאני רק בן עשרים וארבע אחרי כל מה שעברתי... אבל עזוב, לא בא לי לדבר על העבר, הוא לא כל כך מלבב. מתכון בטוח לכיווץ זין בשבילי. בוא נלך אלי הביתה."
"ומה עם הכלבים?"
"אל תדאג, הכלב שלי יודע את הדרך חזרה הביתה, הם כבר יגיעו יחד."
לא עבר זמן רב והגענו לביתו של רועי אחרי התחרמנות עם בגדים ובלי בגדים כשידינו ולשונותינו מטיילות לכל כיוון אפשרי, כרע רועי על ארבע ואמר: "אז מה דעתך על איזה דוגי-סטייל משלנו?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
