הערות המחבר:
1. הסיפור הינו בן ארבעה פרקים.
2. פרק זה כולל תיאורים של מין במשפחה החיוניים להבנת הדמויות הפועלות.
3. שימו לב ללינקים בתוך הסיפור.
ד"ר אורון עדיני היה סקרן בקשר לבחור בן התשע עשרה שהתקשר בעצמו ובמין בגרות שאינה אופיינית לגילו קבע תור ליעוץ פסיכולוגי. כששחף בן גל נכנס לקליניקה שלו, הרים ד"ר אורון עדיני באדישות כהרגלו את מבטו מהניירת שעל שולחנו רק כדי לסמן לו שיתכבד וישב עד שיסיים לעיין במסמכים, אך כשראה מה ניצב בפניו נתקע מבטו לשניות ארוכות עד שהכריח את עצמו להסירו ממנו. אורון אילץ את עצמו להרגע ודחק הצידה כל שמץ של מחשבה אישית לגבי הבחור המרשים בהחלט הזה כדי שיצליח להתרכז בטיפול. זה לא קרה לו הרבה לפסיכולוג הנכבד שנאבק שנים רבות לכבוש את היצר האסור, אך פעם בכמה זמן זה קרה. הוא אפילו לא יכול היה להסביר לעצמו מדוע השפיע עליו שחף בעוצמה כזאת ומדוע רגע אחרי שראה אותו, כבר הפשיט אותו בדמיונו. היו לשחף פנים חמודות, הוא היה בהיר, רזה גבעולי, אפילו צנום מדי עם מותניים דקיקות כל כך שאורון לא ראה כבר שנים רבות על בחור בגילו. אבל למרות רזונו הרב היו לשחף שרירי זרוע מפותחים יחסית לגופו הרזה וגם כתפיים מוצקות ורחבות. מהמראה הבהיר שלו וחיוכו חסר המעצורים גרם לד"ר הנכבד להחמיץ פעימה לפני שהתעשת.
"אוקיי", אמר ד"ר עדיני לשחף, "אולי תספר לי קצת על עצמך?"
"על הסיבה שבגללה באתי?" שאל שחף.
"לא. עדיין לא. אנחנו לא ממהרים לשום מקום, ספר על חייך ועל השנים האחרונות. באופן כללי, שאני אצליח להכיר אותך טוב יותר לפני שנתחיל בטיפול עצמו."
"ממתי אני אתחיל?" שאל שחף הנבוך.
"ממתי שאתה רוצה" ענה ד"ר עדיני.
"הכל החל בגיל שתיים עשרה ומשהו..." החל שחף.
"אתה מתכוון לארוע?" שאל אורון.
"לאחד הארועים דוקטור," ענה שחף.
"אז חכה. אני רוצה להכיר את שחף האדם לפני שאשמע על שחף בזמן ארוע כזה או אחר" אמר הדוקטור, אך כשראה את ארשת אי ההבנה הולכת ונמרחת על פניו של שחף, החליט לקחת את הענינים לידיו ולנהל איזה "סמול טוק" מקדים. הוא הביט בשרירי זרועותיו ולפתע נצנצה בו הידיעה כיצד להתחיל. "עושה הרבה כושר?" הוא שאל מהנהן לעבר שריר זרועו התפוח של שחף.
"עכשיו כן, רק שזה קצת מאוחר מדי כבר. אני אפילו לא יודע בשביל מה אני עושה את זה בכלל. אין לי זמן. הכל כל כך מיותר עכשיו. ואני כל כך רציתי..." ענה שחף ולפתע התכרכמו פניו והחווירו "אני חייב דחוף לשירותים".
"הדלת הקטנה מצד שמאל" אמר לו אורון והוא רץ כחץ מקשת ואחרי רגע שמע אורון את רעש ההקאה ואחר כך את שטף המים היורדים באסלה. אחרי זמן קצר חזר שחף למשרד, קצת חיוור, ופניו רטובות עדיין מהמים. אורון החליט לא ללחוץ. הוא כבר יאמר את מה שיש לו בבוא הזמן ולשם כך הוא פינה לו שעה כפולה.
"אז בוא נקפוץ ישר למים, אם נוח לך ספר לי הכל מההתחלה הכי התחלתית שלו בעיניך." אמר לו אורון ושחף התחיל לספר.
"הכל החל כשהייתי בגיל שתים עשרה וחצי. אחרי הגירושים אמא עבדה במשרה כפולה בשביל להצליח לפרנס אותנו. אבא נעלם אלוהים יודע לאן ובכל אופן לא ראינו ממנו כלום. קצת מהבטחת הכנסה וקצת מעבודה וניסינו לשרוד. הייתי קצת ילד רחוב כזה אז. מסתובב עם חברים או עם האופניים שלי עד שעת ערב מאוחרת. לא מממש מסתכל על שיעורים, קצת לומד למבחנים כדי להצליח לקבל ציון עובר וזהו. אמא היא גם לא ממש מחנכת דגולה. לא ידעה איך לאכול אותי עם בעיות גיל ההתבגרות בכל הבלגן שהיא עצמה היתה נמצאת בו אחרי הגירושין. הכל בגלל האופניים המזויינות האלה." אמר שחף ולפתע עצר את שטף דיבורו.
אורון המתין. הביט בו במבט אוהד ואמר לו "אפשר להציע לך משהו לשתות אולי?"
"רק מים קרים" ענה והמשיך לספר "זו היה בשעת ערב, שבע שמונה, משהו כזה. כבר החשיך ורכבתי על האופניים בדרך חזרה הביתה מאיזה חבר. אפילו לא שמעתי חריקת בלמים לפני שהרגשתי את המכה. גמרתי את התאונה עם שתי רגליים ויד ימין שבורות וכאבים בצלעות. אמא לא ממש ידעה מה לעשות איתי כשהיא עובדת מבוקר עד לילה. אני בן הזקונים, האחיות שלי מבוגרות ממני בהרבה. אחותי הגדולה היתה אז בת שלושים ובעלה משה בן שלושים ושתיים. משה, שהיה אז בין עבודות וישב מובטל בבית, הציע את הפתרון והיא ראתה בו מלאך מושיע. שטן הוא היה, לא מלאך, אבל היא לא יודעת. אף אחד לא יודע. אתה הראשון שאני מספר לו על זה" אמר שחף ולגם עוד לגימה מהמים הקרים. "איזה טמבל הייתי. הבושה אכלה אותי והיא גם זאת שגמרה אותי."
"עוד שום דבר לא גמר אף אחד" אמר לו אורון "ועובדה שאתה פה. זה כבר צעד גדול מאוד בהתגברות על מחסום הבושה".
"לא לזה התכוונתי" השיב שחף "וזה כבר לא יעזור לי, אולי רק..." הוא עצר לרגע קצר ואז הוסיף: "הכי טוב שאני אספר לך ואתה כבר תבין."
"אני הייתי מרותק למיטה, גבס מכף רגל ועד האגן. רק במפשעה השאירו פתח שאוכל להשתין. הוא היה נחמד ואדיב, משה, לפחות בהתחלה. אפילו הופתעתי שלא הפריע לו לעזור לי להשתין. אחר כך התחלתי להבין." אמר שחף והחל להאנח עמוקות ולהסמיק "קשה לי לדבר על זה. זה מביך. הכל החל בנגיעות אקראיות כאלה ואחרות. פה היד שלו מתעכבת יותר מדי וכאלה. הוא גם כל הזמן החמיא לי, כמה שאני אמיץ שאני לא בוכה כל הזמן מכל הכאבים האלה, כמה שאני חמוד וכאלה. פה מחמאה, שם עידוד, פה ליטוף שם נשיקה כאילו תמימה בלחי. מה אני יודע? הוא הגיס שלי, הוא היה אז כמעט בגיל שיכול היה להיות אבא שלי. תמיד נראה לי כזה חזק וטוב, אז מה אם הוא היה מובטל בדיוק כשקרתה לי התאונה. שמחתי שאמא שלי שקטה וכולם שמחו שיש לו קצת תעסוקה איתי שלא יעשה שטויות מרוב שעמום. כי כשהיה לו משעמם הוא היה שותה. טוב, אז הוא לא שתה בהתחלה כל כך הרבה כשהיה איתי, אבל אחרי כמה זמן חזר לסורו ושותה הרבה. כששתה התחיל באמת לעשות שטויות ואני הייתי שם. גם אחרי שהורידו לי את הגבס המשכתי להיות אצלו כל הימים עד שאמי היתה חוזרת מהעבודה.
הגוף שלי היה חלש והשרירים רפויים והייתי צריך לעשות הרבה פיזיותרפיה ומסאז'ים. משה התנדב להסיע אותי לפיזיותרפיה כל יום ואחרי הפעם הראשונה שהיינו אצל המסז'יסטית הוא אמר שהבין הכל וחבל על הכסף (אפילו שזה היה רק סכום קטן של השתתפות עצמית) כי הוא יכול לעשות לי את המסאז'ים האלה בעצמו. אמא שמחה, כולם היו מרוצים שהוא כל כך עוזר, רק אני התחלתי קצת לחשוש. משהו לא נראה לי ממש בסדר גמור, למרות שהוא השתדל באמת לעשות את כל מה שצריך. זה מביך לומר אבל המסאז'ים האלה היו לי משהו נעים. אפילו יותר מדי נעים. הייתי כבר כמעט בן שלוש עשרה והמסאז'ים הנעימים האלה גרמו לי לזקפות שלא יכולתי לשלוט עליהן. משה אמר לי שזה טבעי. שככה זה אצל גברים ושאני כבר כמעט גבר בעצם. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו קרא לי גבר. אבל הוא לא עשה שוב דבר אז. עדיין לא. רק נתן לי הרגשה טובה. כל כך טובה שזה היה אפילו קצת מביך. כשעברו השנים הוא התחיל גם לנגוע. כל פעם היה מעיז קצת יותר ואני לא ממש יכולתי לומר לו לא. הוא היה יותר מכפול ממני בגיל וכמעט כפליים ממני במשקל. הייתי כלום לעומתו. בפוּ אחד הוא היה יכול להעיף אותי. לא יכולתי להתנגד. ידעתי שזה לא בסדר והייתי במבוכה כפולה שבאיזה שהוא מקום זה היה קצת נעים לי מה שהוא עושה. משה חיכה. אי אפשר לשים את היד על משהו ממש אסור שהוא עשה, הכל ניתן היה להסביר כאילו היה מקרי או תמים וללא כוונה אסורה, אבל אני ידעתי. ראיתי לו את זה בעיניים. ראיתי לו את זה במבט על הפנים ובלשון שהרטיבה לו את השפתיים כל פעם. אבל כשהייתי בן שש עשרה הוא כבר לא חיכה יותר."
שחף עצר את שטף הדיבור, לקח עוד לגימה מהמים ואז המשיך: "זה קרה באחד המסאז'ים שהוא עשה לי. כבר לא ממש היה צורך רפואי למסאז'ים האלה אבל משום מה הוא לא הפסיק אותם אף פעם. אני לא יודע אם אמא אפילו ידעה שזה נמשך. התביישתי לספר. אבל הפעם הוא לא הסתפק בלאונן אחרי שסיים לעשות לי את המסאז', הפעם הוא לא הסתפק בללטף אותי כאילו במקרה, במקומות שגיס לא אמרו ללטף את אחיה הצעיר של אשתו (מה שגרם לי אחרי שהלך כל פעם לאונן בטירוף ולהשפריץ מטחים עזים של שפיך שהביכו אותי עוד יותר). הפעם הוא הסיר את המגבת שכיסתה את גופו העירום כבר בתחילת המסאז'. זה קרה שבוע אחרי יום הולדתי. הוא תמיד שם מוסיקה בזמן המסאז' אולי כדי שלא ישמעו את מעשיו, אולי בגלל שהוא אוהב מוסיקה. אף פעם לא שמתי לב במיוחד לשירים, חוץ מזה שהם היו שירים ישנים יחסית. הוא אפילו לא היה כל כך זקן, בסך הכל באמצע שנות השלושים שלו, אבל אהב שירים ישנים כאלה. הפעם שמתי לב. כי הוא שר בעליצות רבה את השיר כשהתקרב אלי לעשות את המסאז'. שכבתי על הבטן ולא ממש ראיתי מה הוא עושה. הרגשתי את ידיו עטויות השמן מעסות כרגיל את הגב שלי ואת הרגליים ואז שמעתי אותו שר כשהשיר מתנגן:
"Ooh, you come out of a dream,
Peaches and cream,
Lips like strawberry wine,
You're sixteen,
You're beautiful and you're mine."
"מכיר?" שאל לפתע שחף, עוצר את רצף הסיפור בדיוק ברגע הקריטי.
"כן, וודאי. זה שיר ישן של ג'וני בורנט משנות השישים", ענה אורון, "אני אוהב את השיר הישן הזה."
כן..." אמר שחף באנחה עמוקה, "גם משה אהב. הוא חזר ואמר כמה שהוא אוהב את השיר הזה וכמה שהוא אוהב אותי, במיוחד אז כשאני כבר בן שש עשרה ואני יכול להיות שלו סוף סוף. לא הבנתי כל כך על מה הוא מדבר ב- 'להיות שלו' הזה, אבל מהר מאוד כבר הרגשתי." שחף שוב עצר. ניכר היה כי לומר את המילים המפורשות היה משהו שהיה קשה לו מאוד.
"אתה לא חייב להמשיך היום" אמר לו אורון. אפשר לדחות את זה לפגישה הבאה.
"לא. אני חייב להוציא את זה. אני לא יכול לעצור עכשיו כי אני לא יודע אם יהיה לי אומץ לחזור לזה שוב. זה כואב מדי. גם אז כאב. מאוד כאב לי אז כשהרגשתי את הזין שלו חודר לתוכי בפתאומיות. נדמה לי שצרחתי, אבל אף אחד לא יכול היה לשמוע. המוסיקה בלעה את הכל. גם אף אחד לא היה אצלו בבית באותו זמן, אז למי כבר יעזור אם אני אצרח. אני לא כל כך בטוח שצרחתי בעצם. אולי חשבתי שזה לא יעזור אז לא צרחתי. זה חייב להיות בגלל זה, נכון דוקטור?"
תחינתו של שחף נגעה לליבו של אורון, הוא כמעט התפתה לשקר לו, אבל אסור היה לו לעשות זאת. "עדיין מוקדם מדי לנתח למה עשית או לא עשית דבר כלשהו, שחף. אני צריך להמשיך ולהקשיב לסיפור שלך. מוקדם מדי לקפוץ למסקנות בשלב זה. אתה מרגיש שאתה יכול להמשיך?"
"כן. אני אמשיך. אני חייב את זה לעצמי" ענה שחף והמשיך לספר: "תראה, אני מניח שהוא שם איזה קרם, ג'ל, אני לא יודע מה. אולי זה אפילו היה סתם השמן של המסאז'. אבל קונדום לא היה. זה בטוח. זו כל הצרה. פי הטבעת שלי היה צר והתהדק באופן אינסטינקטיבי כשהזין שלו ניסה לחדור, בגלל זה כאב כל כך. אחר כך כשהוא כבר היה בפנים, פחות כאב. וכשהוא גמר בפנים... אני...זה מביך לומר, אבל גם אני גמרתי. הוא ראה את זה משה, והוא חייך. הוא אמר שהוא רואה שאני אוהב את זה והוא שמח. הוא חזר על המשפטים האלה שלו מהשיר ההוא.
אחר כך הוא גם אמר לי שזהו. שאני כבר לא בתול. שהוא יודע כמה אני רוצה את הזין שלו ושהוא יזיין אותי כל יום כשאני חוזר מהבצפר. אני לא ממש רציתי. לא רציתי שיזיינו אותי. לא רציתי להיות הומו, אבל הוא הכריח אותי. הוא איים לספר עלי. הייתי דביל ולא הבנתי בעצם שאין לו מה לספר ולמי לספר כי מה שהוא עשה מְסַכֵּן אותו יותר משהוא מְסַכֵּן אותי. אז באתי. כשניסיתי להתנגד פעם אחת, הוא הכניע אותי בקלות. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה אונס כי אחר כך הוא גם מצץ לי ואני תפסתי לו את הראש ופמפמתי לו את הפה עד שגמרתי. אחר כך התביישתי, אבל הוא רק בלע, אמר שהזרע שלי טעים והוא מוכן למצוץ לי כל פעם כשאני אבוא אליו, אחרי הזיון. רציתי ולא רציתי. נרתעתי מזה ונמשכתי לזה, אבל דבר אחד ידעתי, שאני חלש מדי להתנגד ושאם אני לא אתן לו הוא יקח. אפילו בכוח וזה כבר הפחיד אותי ממש. זה נראה לך הגיוני דוקטור?"
"השאלה כרגע היא לא אם זה נראה לי הגיוני או לא, מה שחשוב זה שלך זה נראה הגיוני אז. עוד יהיה לנו זמן למסקנות וזמן לחשוב על פתרונות, כרגע אני רק שומע. אתה רוצה להמשיך?" שאל אורון.
ושחף המשיך: "אחרי כמה חודשים החלטתי להתחיל לעשות כושר. ריצה, משקולות, כל מה שאפשר בשביל להתחזק. אחרי חצי שנה כבר הרגשתי כבר מספיק חזק בשביל לומר לו לא. זה לא רק ענין של חוזק פיזי דוקטור, אבל לפחות מבחינה פיזית כבר הייתי מספיק חזק. באיזה שהוא מקום היה לי גם נעים שהוא אוהב אותי, שהוא רוצה אותי ואפילו נהניתי בזיונים האלה. כל פעם גמרתי. הוא ידע לזיין משה והוא ידע איך לגרום לי לגמור, אבל זה לא הרגיש בסדר. ממש לא. אז נלחמתי עם עצמי ואמרתי לו לא. הוא לא מפסיק לנסות מאז. בכל מפגש משפחתי הוא מוצא איזו הזדמנות להצמד אלי ברגע שאף אחד לא רוצה ולתת לי להרגיש את הזין הפועם שלו באחורי. הוא לא מפסיק לומר לי 'אתה רוצה את זה, אתה יודע שאתה רוצה את זה, תפסיק להתנגד ותן לי לעשות לך טוב', אבל אני חורק שיניים ומעיף אותו ממני.
אני עדיין חושב עליו, על משה. הוא קצת חתיך כזה, למרות הגיל. אני לא נמשך לבנות, דוקטור. אני לא יודע אם כך הייתי הומו מלידה ואם זה מה שגרם למשה להציק לי או שההצקות שלו הן מה שעשו ממני הומו. אבל יש לי עוד בעיה, בחורים בגילי לא ממש מענינים אותי. אני לא מתענין בשטויות שמעסיקות חלק גדול מהם. לא מענינים אותי מועדונים או דיג'ייז, לא פופרס ולא גראס. אולי מה שעשה לי משה גרם לי להתבגר לפני הזמן, אבל גם סתם זיונים לא ממש מלהיבים אותי. ניסיתי גם את זה. אם היית יודע כמה פופולרי יכול להיות בחור בגילי אצל הגברים המבוגרים יותר... כמו עדת זאבים משחרים לטרף הם התנפלו על הכרטיס שלי באתר ההיכרויות שאליו נרשמתי לפני כמה חודשים והציפו אותי בהודעות. חלקם בוטים ישר אומרים כמה הם רוצים לעשות אותי או לטחון אותי או לקרוע אותי. You name it. חלקם האחר כאילו מחפשים קשר עמוק, אהבה או מערכת יחסים רצינית. בול שיט! כולם אותו דבר! בקשר העמוק היחידי שהם רוצים זה לתקוע עמוק את הזין שלהם בתחת של בחור צעיר, חלק ופסיבי כמוני. בא לי להקיא מכולם. בא לי להקיא מהכל. נמאס לי מהם ונמאס לי מהחיים האלה. כשקיבלתי את ההודעה מהמרפאה רציתי למות. החזקתי את הסכין ביד, הסתכלתי על הורידים הבולטים והרגשתי שהגעתי לתחתית. זה היה הרגע שהחלטתי להתקשר אליך. אני לא יודע מה לעשות. תעזור לי דוקטור." אמר שחף והתפרץ בבכי תמרורים.
"הודעה מהמרפאה?" שאל אורון.
"כן. אכלתי אותה. כמו מטומטם לא חשבתי על קונדומים. חשבתי שאם הוא נשוי הוא חייב להיות בריא ואין סיכוי שהוא ידביק אותי במשהו. מה כבר הבנתי על מחלות מין בגיל 16? כשהפצע הראשון הופיע, לא ייחסתי לו חשיבות, במיוחד כי הוא הגליד אחרי זמן לא רב. אחר כך הופיע עוד פצע וגם הוא הגליד. גם כשקיבלתי חום לא מוסבר לא קישרתי בין זה לבין הפצעים ההם שהגלידו. אחר כך גם החום עבר. כשנתקלתי אחר כך באינטרנט במאמר על העגבת התחלתי להבהל. הסימנים שהיו לי והחום שחוזר מדי פעם ממש מזכירים את סימני המחלה, אבל לא האמנתי. לא רציתי להאמין. אחר כך התביישתי לעושת משהו עם זה. למי אני כבר יכול לפנות בגיל 17? מה אני יכול לומר לרופא? שגיסי המבוגר מזיין אותי בלי קונדום? שאני חושש שנדבקתי במחלת מין? חשבתי שאני אמות מבושה. עכשיו זה באמת יקרה. צחוק הגורל."
"אתה יודע שכבר לא מתים מעגבת, שחף. אנחנו לא במאה התשע עשרה. זה טיפול פשוט יחסית. ואולי בכלל לא היתה לך עגבת. עובדה שאתה חי ונמצא פה כבר כמה שנים אחרי למרות שלא קיבלת שום טיפול." אמר אורון.
"אז זהו. שזה לא כך. אני חייב וידוי קטן. אני לא בן 19, אני בן 17. חששתי שלא תסכים לקבל אותי בלי הורים בגלל שאני קטין אז שיקרתי. עד שהיה לי אומץ ללכת למרפאה בלוינסקי עבר יותר מדי זמן. אני הולך למות דוקטור והסיבה היחידה שאני הולך למות זה שהייתי ביישן יותר מדי גדול" שחף התפרץ בבכי ולא יכול היה לעצור.
"ככה אמרו לך במרפאה?" שאל אורון.
"הם לא צריכים לומר כלום, אני יודע לבד. הם התקשרו להזמין אותי אליהם, אז בטח נדבקתי. זהו זה. בטח חיכיתי יותר מדי זמן. אני כבר אשאר צעיר לנצח. דווקא יש משהו טוב שאשאר צעיר" הוסיף שחף בחיוך מריר "ככה אמשיך להיות נחשק ולעולם לא ארגיש מה זה להיות הומו מזדקן ובודד. מה אתה אומר דוקטור? היית עושה אותי?"
"קודם כל תפסיק לדבר שטויות על זה שהומואים מזדקנים הם תמיד בודדים. יש גם הרבה סטרייטים בודדים ויש הרבה הומואים מבוגרים שחיי חיי זוגיות ואושר. תצא מהסטיגמות האלה. ואתה גם יכול להפסיק לקרוא לי דוקטור, אלא עדיני או אפילו אורון, אם זה מרגיש לך יותר נוח" אמר אורון.
"באמת?" הוא שאל במבט ביישני, "מותר לקרוא לדוקטור בשם הפרטי?"
"אין כללים וחוקים. זו ההחלטה שלי ואם אתה מרגיש בנוח, אני אשמח אם תכבד אותה. ולגבי המחלה, אתה גם לא יודע מתי נדבקת. מי אמר לך שזה קרה כבר בפעם הראשונה? מי אמר לך שרק איתך ועם אשתו המשה הזה מזדיין? מתי גילית את הפצעים האלה?"
"אני לא בטוח מתי היה הפצע הראשון, אבל האחרון ראיתי לפני איזה חודש- חודש וחצי."
"אז יכול להיות שנדבקת רק אז. חכה לתשובות של הרופאים קודם. ומה עם הגיס שלך, מתי היית איתו בפעם האחרונה?"
"זה היה לפני כמה חודשים. חודשיים, שלושה. לא בטוח. אני חייב להתחזק לפני שאני רואה אותו שוב. אני לא רוצה יותר. לא איתו. תוכל לעזור לי עם זה?"
"אני אעשה את מה שאני יכול, אבל הרבה תלוי גם בשיתוף הפעולה שלך. מה אתה אומר, שחף? ומתי נוח לך להפגש בפעם הבאה?"
שחך חייך, ניגב את הדמעות ואמר "אני אתאמץ. אפשר להפגש ביום שני הבא באותה שעה דוק... סליחה ... אורון?"
"כן. בהחלט" אמר אורון אחרי שבדק ביומנו, "אם כך, קבענו" והושיט את ידו ללחיצת יד ששחף קיבל בשמחה. אולי יותר מדי בשמחה, חשב אורון אחר כך כששחף כבר הלך אך מגע ידו הרכה והחמה ותחושת אצבעותיו שליטפו בלי משים את גב כף ידו של אורון נותרו חקוקות עדיין בזכרונו.
אורון מצא את עצמו מתרפק על הזכרון הזה ואז נזכר ששחף לא בחור בן תשע עשרה כפי שהציג את עצמו אלא נער חסר ישע בן שבע עשרה שבא אליו לקבל עזרה והוא חש בוש בעצמו. אורון החל לחשוב על הטראומה שעברה על שחף בגיל כל כך צעיר. פרח בר של החיים שגיסו החרמן, במקום לשמרו ולטפחו, קטף בטרם עת. ברגעים כאלה החל אורון לפקפק אם בחר במקצוע הנכון או שעדיף היה לו בחר לעסוק באהבתו השניה, הצילום, במקום להמשיך ולשמוע שנים על גבי שנים את כל תולדות הסבל האנושי, מכל מטופל ומטופל. באותו רגע סבלו של שחף עדיין היה מונח לפתחו ואורון לא יכול היה שלא להזכר בשירה הכאוב של ריק גל "ילד אסור, ילד מותר" ובבית הזה במיוחד:
בן חורג לאלוהים
פרח בר של החיים
לא נראה ואין רואים
מתקפל בתוך בועה
ונרגע לפי שעה
כאן בעיר הכי רעה.
(ריקי גל – ילד אסור, ילד מותר)
שחף ישב בביתו וחשב אודות הפגישה אצל הפסיכולוג הזה, אורון עדיני. הוא היה בחור עדין, העדיני הזה ואורון התחיל לחשוב על הטיפול הצפוי אצלו ויותר על דמותו. שחף אהב את מבטו הרגוע ואת השקט שלו. הוא לא היה חתיך או משהו, האורון עדיני הזה, אבל הוא נראה לא רע לגילו ששחף העריך כמתקרב לגיל ארבעים, אולי קצת פחות. לא היתה לו כרס ורוב שערותיו היו עדיין על ראשו. הוא היה די רזה, שחום וגבוה, ומתווה של שרירים עדינים משורטטים קלות השתרג מתחת לחולצתו. אפילו המשקפיים שלו, לא פגעו במראה הכללי הטוב למדי שלו. שחף כבר החל להצטער שהפגישה הבאה רחוקה כל כך, בעוד שבוע כמעט והוא כבר יחל לכך שיגיע יום שני סוף סוף. בניגוד לבוב גלדורף מהבומטאון רטס, שחף דווקא אהב את ימי שני. עוד פעם השירים הישנים האלה של גיסו משה קופצים לו לראש ומזכירים לו אותו. די. הוא כבר רוצה לשכוח. רק לשכוח. שחף החל להרהר שוב בסכין שבמגירה ואז גרש את המחשבות האלה ממוחו והחל לחשוב על ימי שני. אם ממילא השירים הישנים קודחים לו במוח, אולי הוא יחשבו על שיר יום שני האהוב עליו Monday, Monday של האמהות והאבות משנות השישים. אין מה לעשות, הוא כבר היה מקובע בשירים הישנים ההם והוא חייב להתחזק כדי לגרש מראשו את זכרונו של גיסו משה כשהוא שומע אותם. הוא יתחזק, החליט שחף. בעזרתו של אורון עדיני, הוא יתחזק. עכשיו היתה לו עוד סיבה טובה לאהוב את ימי שני האלה.
רגע אחר כך כיסתה עננה קלה את פניו המחייכות. שיט, הוא חשב. הרי הוא יודע עלי הכל. איך הוא יוכל בכלל להסתכל עלי עכשיו אחרי כל השטויות שעשיתי. איזו פשלה. אולי חבל שפגשתי אותו בתור פסיכולוג? הייתי הרבה יותר שמח לפגוש אותו באיזה פאב או מועדון. כשאין ברירה אבל לפעמים אני הולך אליהם בשביל לנסות, בשביל הסיכוי שאולי אמצא שם גם מישהו טוב. מישהו כמוני שלא ממש עמוק בסצינה. מעניין אם גם הדוקטור הנכבד הוא כזה, תהה שחף. הוא לא ממש הדף את האצבע המלטפת שלי בזמן לחיצת היד בסוף הטיפול. בדרך כלל זה סימן שהבחור מעונין, אבל אולי הוא פשוט לא שם לב? אולי הוא היה עסוק מדי לקרוא את הבעות הפנים שלי כמו שהוא עשה בכל זמן הטיפול? הוא בכלל רווק? שחף הבין שהוא לא ממש יודע הרבה על הפסיכולוג הנחמד והחליט שעד יום שני הבא הוא חייב לדעת כמה שיותר פרטים, אבל איך עושים את זה?
למעבר לפרק ב' לחץ כאן.