כבר כמה ימים שמנקרת לי בראש תשוקה לסושי. הכל בגלל מקס שאמר לי מתי שהוא שהוא מת לסושי לפני כמה ימים אבל לא יכול היה להגיע. הרצון לסושי והרצון לפגוש את מקס די חפפו אבל נתקעתי עם איזה פרוייקט דחוף בעבודה. בסופו של דבר הפרוייקט הותיר לנו זמן קצר לפגישה דחוקה לפני שמקס ילך למשמרת שלו בעבודה. חשבתי כבר לוותר אבל מקס שלח לי הודעה שהוא קצת בדאון וצריך עידוד.
אמרתי לו שאני בא לקחת אותו, אפילו אם זה יהיה לזמן קצר והוא ממש הופתע ואמר לי "בלעתי את הלשון יחד עם המילים" שאני יוצא כך מגדרי באמצע העבודה בשבילו. אמרתי לו שלא יבלע שום לשון כי אני צריך את הלשון שלו בשבילי ויצאתי לדרך. בדרך קנינו סושי בטייק-אווי ועצרנו אצלי במשרד. היתה לנו לא יותר מחצי שעה או קצת יותר. הסושי כבר היה ערוך על השולחן והוא היה מגרה. הייתי רעב, אבל מקס היה מגרה לא פחות.
"אז מה לאכול קודם, אותך או את הסושי?" שאלתי אותו.
"מה השאלה בכלל, אותי" הוא ענה ונצמד אלי לנשיקה וחיבוק.
מהר מאוד מצאנו את עצמנו ערומים ומחורמנים. האכלנו זה את זה קצת סושי בין חיבוק לנשיקה כששנינו עומדים מול השולחן עם צלחות הסושי. נצמדתי אליו מאחור. אני מת על הישבן המפואר שלו והוא יודע את זה. "למה אתה מחכה, לא בא לך להאכיל אותי?" הוא שאל ואני כבר הושטתי ידי אל צלחת הסושי. "לא סושי. את הרעב הזה כבר השבעתי. הגיע הזמן לטפל במשהו אחר" אמר מקס ורכן לעבר השולחן. לא, הפעם הוא לא רכן כדי לטעום מהסושי הפעם הוא חיכה למשהו אחר ואני נתתי לו את זה בהנאה רבה. היה טוב, היה מחרמן וסיימנו את מה שסיימנו. הרגעתי את הרעב העליון וגם את התחתון וגם מקס יצא מעודד מאוד. אני מקווה שהמנקה של המשרד לא תתהה יותר לפשר הריחות המוזרים במשרד, למרות שהשתדלנו לנקות. נדמה לי שהריח של הסושי בולט יותר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
