פילבוקס

שעה תשע בלילה, אני עם אריאל אחרי פגישה נוספת. אחרי הסקס, אחרי שאריאל גמר פעמיים, אחרי שהוא הבין שאנחנו עומדים על סף החלטות חשובות ושלשנינו יש הרבה על מה לחשוב, אחרי מקלחת. אני מתלבש, אריאל עוד מתפנק לו במיטה. הטלפון מצלצל אבל הוא על שקט ואני לא שם לב. אחרי עשר דקות אני נוטל את הטלפון לידי ורואה שתי שיחות שלא נענו ושני השיחות האלה הן מהארטיסט, (שגר פה בבלוג שכן) ידידי. אני מופתע. הוא מעולם לא התקשר אלי בשעות הלילה חוץ מפעם אחת שזכרונה הטראומתי עדיין מהדהד בראשי. רק שלא קרה משהו רע, אני חושב. מתקשר. הוא עונה ושואל איפה אני ואני מספר לו. "ומה מעשיך שם?" הוא מוסיף ושואל "מתפרפר" אני עונה לו ואריאל מחייך. הוא לא אומר לי שום דבר מיוחד ואני עדיין תוהה למה בעצם הוא התקשר.

כשאני חוזר הביתה אני פותח את המחשב, מעלה את המסן ורואה את הארטיסט מחובר. עוד לפני שאני מספיק לשלוח אליו איזה "היי" קופצת הודעה ממנו: "אתה מסנן אותי??? אותי? אנשים עומדים בתור כדי לדבר איתי ואתה מסנן???"

בעוד הוא בא אליי בטענות אחוזות חוש הומור משעשע אני צוחק ועונה: "מי מסנן?, רק כרגע פתחתי מסן",  אבל אז אני מציץ בצג הטלפון ורואה שעשר דקות קודם הוא התקשר שוב ולא שמתי לב כי ברוב טפשותי שכחתי את הטלפון על מצב שקט.

רק אז מתברר לי מה הארטיסט רצה בכלל. הוא רצה שאלך איתו למפגש יוצרים וכותבים מחר בת"א כי לא בא לו ללכת לשם לבד. אני אומר לו שאני אבדוק אם אני יכול ואודיע לו מחר.  ואילו הוא עונה לי בחביבות הרגילה שלו "ביי הוק וביי קוק אתה תבוא." הוא חמוד כשהוא מחייך או כשהוא מתעקש על משהו שהוא רוצה ואני מבטיח להשתדל ונותר מחויך. פגישה איתו יכולה להיות הפוגה נעימה לפני ההחלטות שעלי לקבל בקשר לאריאל.

למחרת אנחנו מוצאים את המקום להיפגש בו ו- הארטיסט קצת המום מכמות האנשים והרעש. הוא ציפה לאיזה מקום סולידי עם מעט אנשים שיקריאו מיצירותיהם הליריות או הספרותיות מטעם איזה כתב עת חדש-צעיר וקצת פרוע שיזם את הארוע, כהרגלו בקודש. הוא ציפה לאוירה רגועה עם מוסיקת ג'אז שקטה ברקע, אבל במקום זאת הוא מצא את עצמו במועדון רועש הומה צעירים ועם להקת רוק כסאח שמנגנת בעוצמות ווליום החזקות מדי לאוזניו העדינות. הלם תרבות. לפחות המתופף היה צעיר חתיך שהוריד חולצה ונתן לכולם לשזוף עיניים בפלג גופו העליון הבנוי לתפארת.

לי הרעש לא מפריע במיוחד. אני אוהב רוק והדרך היחידה לשמוע רוק היא בפול ווליום עד שהויברציות של הרעש נכנסות לך גם דרך הרגליים. מה שהפריע לי היה רק עשן הסיגריות. במקום הזה אף אחד לא שמע על איסור עישון, אבל מהר מאוד אני מסתגל.  ובאשר אליו? ניסחף במערבולת מוסיקה רוקיסטית לא צפויה, נהנה מכל רגע ויצא עם צפצופי אוזניים, שהאחרונים שיידע היו בפעילות צבאית מוּסקת שהתרחשה לפני כשנה וחצי, כדבריו.

אני נושם את האוירה המיוחדת של המקום ונזרק אי אילו שנים לאחור, לימים שאני הייתי בגיל של כל הצעירים המצטופפים במקום הפריקי הזה, לימים שאני הייתי בגילו של הארטיסט.

תחושה של געגועים לעבר אוחזת בי. געגועים לדברים שלא חוויתי כשהייתי בגילו כמו להיות צעיר זרוק בדירה מעפנה בת"א עם שכר דירה בשמיים. אני נהנה מהמקום, אני נהנה מהאוירה, אני אפילו נהנה מעוצמות הקצב והרעש, ואני נהנה כמובן מחברתו של הארטיסט החמוד והמקסים. המועדון הזה שאנחנו נמצאים בו באותו רגע נותן לי טעימה קטנה, קטנה מדי, ממה יכול היה להיות אילו הייתי הולך בחיים במסלול אחר, אבל אני את הבחירות שלי עשיתי כבר מזמן, אני את מסלול חיי כבר לא אוכל לשנות עוד. המקסימום שאוכל לצפות לו הן גיחות קטנות מעין זו לאוירה הצעירה הזאת שאיננה האוירה שלי ולסביבה התוססת הזאת שאיננה הסביבה שלי. וכן, גם להתפרפרויות שלי.

ההתפרפרויות שלי אינן עם הארטיסט. הוא רק ידיד והוא לא חושב עלי בכיוון הזה בכלל. יש ביננו יותר מדי פערים בכדי שהקשר שלנו יחרוג מידידות גרידא, ואף אם לא היו כל הפערים הללו אני בכלל לא בטוח שאני הטעם שלו בגברים. כל זה כלל אינו רלוונטי איתי.

נוסף על כך, הארטיסט כלל לא בעניין של התפרפרויות, הוא מחפש קשר רציני, אהבה או מה שלא תקראו לזה והוא מאוכזב מכל החיות הרעות שמסתובבות בקהילה. אולי אני צריך לכתוב לו מכתב המלצה? איך אף אחד לא חוטף מציאה כמוהו? אז הרי ההמלצה לפניכם: אני ממליץ על המראה הכללי הנאה שלו, החיוך שלו, הביישנות שלו, הקול המקסים שלו, נועם ההליכות הרגיל שלו שמלווה בפתיל קצר כשמישהו מרגיז אותו או שנדמה לו שמישהו מרגיז אותו, הכל חבילה כל כך יפה. הוא יפיוף למדי, אך לא מושלם, אבל דווקא חוסר המושלמות הזאת היא מה שיוצרת את החבילה היפה מלאת הקסם האישי שהוא. החבילה הזאת אמנם לא בשבילי, אבל אם יש שם מישהו נורמאלי שירוץ ויחטוף כבר. אם הוא היה רק קורא את זה, הוא בטח היה מסמיק מאוזן לאוזן, אבל הוא מדיר רגליו מהבלוג שלי ואין סיכוי רב שיקרא משהו ממה שכתוב פה. ואם יקרא, אז מה? שידע. [גילוי נאות: לאחר שכתבתי את הדברים הללו החלטתי לתת לו להציץ בפוסט כדי שלא ימלוק את ראשי על שהעזתי לכתוב עליו והוא כמובן שאל: "מה זאת אומרת לא מושלם?"]

אחרי כמה שעות במועדון ההוא כשאוזנינו כמעט מתחרשות לגמרי אנחנו יוצאים למדרחוב ומתיישבים במקום נחמד לאכול ולשתות משהו. כשאנחנו נפרדים, כבר עומד לרדת ערב. הארטיסט אומר לי שנהנה מכל רגע. אני אומר לו שלפגוש אותו זה תמיד כיף בפני עצמו והוא מסמיק אבל מרוצה מהמחמאה "תבוא כל יום" הוא אומר וצוחק, כשהוא מתבשם מהמחמאות שלי. בגמלוניות מסוימת אני לוחץ לו את היד. למה לא חיבוק? למה לא נשיקה ידידותית על הלחי? אני לא יודע, אני לא מעז.

ובסיומו של פוסט כזה, אין שיר ראוי יותר מאשר שירה הישן של "שלישית גשר הירקון" שאף פעם לא מתיישן - סימן שאתה צעיר:

אם יש שטויות נהדרות שעוד לא עשית,

אם לא טעמת עוד הכל ועוד לא ניסית,

ואם אתה מרגיש עוד לפעמים תחושה מוזרת

שלא הכל צודק, ושיכול להיות אחרת...

זה סימן שאתה צעיר

כמו יום אביב בהיר,

כמו יום אביב בהיר

סימן שאתה צעיר!