"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי ו' 6), אך למה זה כל כך כואב?
אי אפשר לצפות שכל העולם ואחותו ימחאו כפיים למה שאני עושה. תמיד יהיה למישהו משהו לומר, תמיד יהיה מי שיעקם את פרצופו, תמיד יהיה מישהו שיבקר או אף יקטול. אינני יכול לשלוט על דעותיהם של אנשים אחרים, אז למה זה כל כך צובט בלב?
המשמעות הרגילה למשפט שבכותרת הינה שגם פצעים, אם הם באים מידי אוהב, מעידים על נאמנותו. הכוונה היא שאת תוכחתו של אוהב צריך לקבל ברוח טובה. אמנם דברי תוכחה מצערים את שומעם, אך מטרתם היא להועיל לו.
אבל יש עוד משמעות משנית למילה "נאמנים" בפסוק הזה, והכוונה לכך שהם חמורים וקשים במיוחד. למשל ידוע שהביטוי "מכות נאמנות": משמעו: מכות חזקות. את המשמעות המשנית הזאת אני מרגיש עכשיו.
לכל מוכיח בשער מלא כוונות טובות רציתי להזכיר שלפעמים, כדברי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי:
"כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים"
והלוואי שכל המוכיחים בשער היו חושבים קצת לא רק על הרצון שלהם לגרום לשנוי אלא על הצורך לקבל את הדברים כפי שהם, כנאמר ב- "תפילת השלווה":
"אלוהים,
תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאני לא יכול לשנות,
את האומץ לשנות את הדברים שאני יכול,
ואת החוכמה להבדיל ביניהם."
יותר מכל אני צריך איזה שיר שירגיע אותי מכל הסערות האלה. האסוציאציה הראשונה שלי פנתה אל שיר ישן משנת 1973, של ג'ורג' האריסון, Give Me Love (Give Me Peace on Earth), אולי בגלל שהוא מחפש גם שם קצת שלווה ואולי גם בגלל המשפט שצד את עיני מתוך השיר הזה:
Give me hope to help me cope with this heavy load""
סוף שבוע רגוע לכולם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
