פילבוקס

ידה של אמו הגוססת היתה אחוזה עכשיו בזרועו המלטפת, הוא נותר איתה לבדו לאחר שבאישון לילה הוזעקו הוא ואחיו ע"י הרופא שאמר להם להתכונן לגרוע מכל. מחלתה היתה סופנית והם ידעו כבר זמן מה שזה יקרה בקרוב אך כמו תמיד שכרגע האמת מגיע הוא תמיד בא בהפתעה. בשעות הבוקר נראה היה שמצבה של אמו מתייצב והרופא אמר שהמצב הזה יכול גם להמשך יממה או יותר והציע לדור ואחיו שיתחלקו במשימה של ישיבה ליד מיטת אימם, כדי שתמיד יהיה לידה מישהו ערני. דור התנדב להשאר ראשון. הוא היה הבכור ואחיו שמעו בקולו ונסעו לכמה שעות להחליף כוח, לאכול ולחזור. אמו כבר לא היתה בהכרה. בכל השבוע האחרון היתה הכרתה מתערפלת ומצטללת לסירוגין, אבל ביממה האחרונה לא ניכר בה שום נצנוץ של הכרה. דור ישב ליד אימו, אחז בידה הגרומה והחלקה וליטף אותה מעדנות.

"אני כאן, אמא," הוא אמר, "זה דור, ואני לא אעזוב אותך לרגע, אל תדאגי." והמשיך ללטף, אך שום קול לא נשמע. נדמה היה לו שאמו מנסה להניע את ראשה, אבל זו היתה כנראה יותר משאלת לב מאשר תזוזה של ממש. רק קול נשימותיה הקצובות, כמה קצרות ושטחיות ואז אחת עמוקה ופעולתה המיכנית של מכונת ההנשמה היו הצלילים היחידים שנשמעו בחדר. אפילו ברגע הזה דור לא העז לספר שהוא אוהב גם בנים. אפילו לא לאמו שתיקח את סודו אל הקבר. הדמעות זלגו מעיניו והוא רק לחש שוב ושוב: "אני פה, אמא, אל תדאגי, את לא תשארי לבד." והמשיך ללטף.

זה קרה אולי חצי שעה אחרי שאֵחַיו עזבו. אמו נשמה כמה נשימות קצרות, אחריהן אחת ארוכה, ולא יספה. דור חיכה לנשימות הקצרות שיבואו בעקבותיה, אך הן לא באו. בתחילה הוא לא הבין שזה הסוף. הוא סרב להאמין. לא יכול להיות שכך זה יגמר, כל כך בנאלי, בקול ענות חלושה. הוא עזב את ידה החמה של אמו. יצא החוצה אל עבר האחיות ואמר: "אני לא יודע... אולי מישהי יכולה לבדוק... אני חושב ש... אני חושב ש..." ואז נשבר קולו.

אחרי שתי דקות יצאו האחיות ואמרו לו להתקשר לאחיו. לא היה טעם אפילו לקרוא לרופא שבא מאוחר יותר רק בשביל הסידורים הפורמאליים האחרונים. דור התקשר לאֵחַיו וכשהם הגיעו התחבקו שלושתם ובכו בכי חרישי. אֵחַיו של דור לא יכלו לסלוח לעצמם שלא היו שם ברגעים האחרונים, עד שאחיו האמצעי אמר: "אין מה לעשות. אולי זה היה רצונה. אולי היא החזיקה מעמד עד שנשארה לבדה איתך. תמיד היא הרגישה קרבה מיוחדת אליך, בן בכור וכל הסיפור. כמה חבל שלא היינו כאן איתך..."

"זה בסדר," אמר דור "אני לא עזבתי אותה לרגע. טוב שלא הצטרכתם לראות את זה. זו לא חוויה שהייתי מציע לכם לעבור. מספיק שאני עברתי את זה. די די." וכך עמדו שלושתם מנחמים זה את זה בחיבוקם ומסרבים להאמין שהצפוי כל כך אכן קרה.

בשבעה החלה ההכרה מחלחלת לראשו של דור. ההכרה שקצרים ימינו על פני האדמה הזאת. הידיעה שחלק כל כך משמעותי ממי שהוא, החלק שאוהב גברים, נותר רק בגדר אשליה. פטה מורגנה. חלומות באספמיה. ההבנה שהוא חייב נאמנות גם לעצמו. לא רק להוריו, לא רק לאשתו, לא רק לציפיות הסובבים אותו. דור לא היה טיפוס בוגדני. בשורש מהותו הוא היה אדם נאמן, בין אם זה למקום עבודתו, בין אם לחבריו ובין אם לאשתו. תמיד ידעו שניתן לסמוך עליו. שהוא לא יכזיב ולא יאכזב. שהוא יעקור הרים בשביל לעזור למי שחשוב לו. שהוא לא יסתכל ימינה ושמאלה אלא הישר קדימה למי שאוהב אותו. אבל דור ידע עוד משהו. שבאדם אחד בכל זאת הוא בגד, למרות כל מאמציו, והאדם שהוא בגד בו היה הוא בעצמו. אתה חייב את זה לעצמך, היכתה בו ההכרה. ההכרה שחיינו חולפים כמו אבק ברוח, כמו בשיר הזה שכל השבעה הוא שמע שוב ושוב באמפי שלו:

.

(Kansas - Dust in the wind)

דור רצה מישהו אמיתי. גבר לגעת בו, גבר ללטף, גבר לנשק, גבר לחבק וגבר לזיין, דבר שלא עשה מעולם, דבר שהעז לחשוב עליו רק בפנטזיות המודחקות שלו. הוא רצה לתפוס את כל העולם ולממש את כל הפנטזיות המודחקות. הוא רצה לזיין והרבה. הוא רצה להשלים פערים שידע כי לא יצליח להשלים לעולם, כמו נווד צמא במדבר שמגלה באר מים חיים ושותה יותר מדי. השד הקצת מופרע הזה השתולל בתוכו ואיים לטרוף את חייו הטובים והשלווים של דור. השד השני היה שד שקט. אולי מרוב שהוא שקט, היה דווקא השד השקט הזה מסוכן הרבה יותר. זה היה שד שבסך הכל רצה להכיר בחור נחמד שיהיה לטעמו ושתהיה להם איזו כימיה טוב. הוא ידע שיש בתוכו המון יכולת נתינה שרק חיכתה לגבר הנכון והוא חיכה עד שהגבר הזה יגיע.

כשפגש את מי שחשב לגבר הנכון, חש דור שהאדמה רועדת מתחת לרגליו. רעידה שרק הוא הרגיש. הבחור ישב מולו עיניו הבהירות צוחקות ופיו מלא בפלחי תפוז אותם כרסם בזה אחר זה יחד עם הלבן של הקליפה, מתענג על המר-מתוק הזה. דור לא ידע אם הבחור עושה זאת ממבוכה או שבאמת אוהב לכרסם כך את התפוזים, אבל כשהוא הסתער גם על פלח הלימון שהיה תחוב בכוס התה ששתה, הבין שיש לו איזה פטיש לפרי הדר. הוא גם דיבר כמעט בלי הרף. עוד כיסוי למבוכה ביישנית? דור תהה, אבל אהב את החיוך שלו יותר מכל. הוא לא היה חתיך או בעל גוף חטוב, בכלל לא, אבל דור הרגיש שהוא הולך ומתאהב בו מרגע לרגע ולא יכול היה אפילו להבין למה ומדוע. נגיעה קלילה של ידו על ידו של הבחור עצרה לרגע את שטף הדיבור שלו וגרמה למבטו התוהה לנדוד על פניו של דור. "אני יכול להיות ישיר?" שאל דור.

"כן, ודאי" ענה הבחור.

"אתה פשוט מוצא חן בעיני" אמר לו דור "אני מרגיש משהו מיוחד אליך, משהו שלא הרגשתי כבר זמן רב".

"ישר ולענין, אה?" אמר הבחור.

"כן, אבל זה לא הכל".

"יש עוד? Shoot" אמר הבחור.

"הייתי רוצה להתכרבל איתך מתחת לפוך ולא לצאת משם עד הבוקר" אמר לו דור.

 "וואוו, אתה באמת ישיר, אבל שנינו יודעים שאי אפשר ממש עד הבוקר"

"אבל לכמה זמן שאפשר... אתה רוצה?"

הבחור נשם נשימה עמוקה ונראה מתלבט קצת. זה היה הדייט הראשון שלהם. אחר כך גמלה ההחלטה בליבו כשאמר: "אוקיי, אני איתך. נלך אלי כמובן" והם יצאו לדרך. דור נאנח קלות, עצם לרגע את עיניו וקיווה שהרגע הזה לא יחלוף כל כך מהר ושהאבק ישאר קצת בסביבה לפני שיעוף ברוח...