פילבוקס

"בחמש קם צייד

ויצא את ביתו.

אל היער צעד

ודרך קשתו.

עד הערב סבב,

לא הצליחה דרכו.

גם צמא, גם רעב

אחזו אותו."

(אגדה יפנית, מילים: אהוד מנור, לחן: אריאל זילבר)

קמתי בחמש בבוקר לצפות בשידורי האולימפיאדה שאני די מכור להם, אבל באותה שעה כבר ניעור אינסטינקט הצייד שבי ויצאתי לצוד לי איזה בחור חמוד ועסיסי.

שון [שם בדוי], 26, לא בחור טיפש. הוא מסיים עכשיו תואר במקצוע יוקרתי ויש לו ראש על הכתפיים. אבל מי אמר שצריך להיות איזה קשר בין זה לבין חרמנות בריאה של בחור צעיר? בכל אופן כבר כמה ימים אני מבשל מפגש עם בחור חדש ליום ראשון ודיברת בימים הארונים עם כמה בחורים פוטנציאליים, אחד מהם היה שון. בבוקר הזה החרמנות שלי הרימה ראש אחרי שכבר כמעט שבוע לא זיינתי אף בחור, אז החלטתי שהראשון שיודיע לי שהוא יכול להפגש הוא זה שאפגוש אותו. שון היה הראשון. שעתיים אחרי שהגעתי לעבודה בבוקר הוא כבר שלח לי הודעה לגבי סטוץ וקבענו תוך חצי שעה אצלו בדירה. בדיעבד זו היתה טעות, לא בגלל שהוא נראה לא טוב, ההיפך הוא הנכון.

כשנכנסתי לדירתו ראיתי ששון נראה הרבה יותר טוב מאשר בתמונות הלא ממש מוצלחות שלו. מזלי שהצלחתי לראות את הפוטנציאל מעבר למסך העשן של התמונות המעפנות. הוא היה גבוה כמוני, בהיר, רזה אמיתי וקצת חטוב עם מעט שיער על החזה וישבן רך מאוד ונעים. למרות הכל, משהו חרק כבר מהתחלה. שון אמנם זרם איתי לכל כיוון שרציתי אבל לא הרגשתי שהוא נדלק. ההרגשה שבחור נדלק עלי או על מה שאני עושה איתו חשובה לי, גם אם המדובר בחרמנות מהסוג הסטוצי בלבד. האדישות ושיתוף הפעולה הנרפה גומרים לי את החשק.

ההתחלה דווקא היתה מעוררת ציפיות. כשפשטנו את המכנסיים והחולצה ונותרנו בתחתונים, זקפותינו התנוססו בגאון. חיבוק, ליטוף, מגע ראשון. היה נעים. גם כשפשטנו את התחתונים וירדנו זה לזה היה מגע פיו נעים מאוד ומיומן. חשבתי שהוא מתחיל להשתחרר אבל לא, באמצע העליה בגבעת החרמנות נגמר לשון האוויר והחשק. הוא עוד המשיך לזרום איתי בגופו, אבל ברוחו הוא כבר היה ממני והלאה. לא עזר כמה שטחנתי לו את הישבן כמו שצריך בכל מיני תנוחות, כמה שירדתי לו וכמה שזיינתי אותו ומצצתי לו בו זמנית. הרגשתי שזה לא זה. שהוא לא ממש בראש אחד איתי ושרק בגלל שהוא בחור עדין ואולי קצת ביישן הוא לא אומר לי את זה. החלטתי לנחש בשבילו את מה ששפתיו לא הגו. ניחשתי נכון. הוא אמר לי שאולי הוא לא ממש מתניע בגלל שזו שעת בוקר מוקדמת מדי לסקס בשבילו, אבל אינני יודע אם זו היתה השעה או שהוא פשוט לא נמשך אלי מספיק.

היה נחמד אבל לא יותר מזה. היה לי חבל כי יש לו את הגוף הנכון והמגע הנכון שאם הוא היה מתניע הייתי ממש נדלק. יכולנו להמריא למחוזות החשק, אבל במקום זאת הטיסה שלנו לסקסלנד הסתיימה בנחיתה מקרטעת משהו זמן קצר אחרי ההמראה. מקלחת, חיבוק ביישני ביציאה החוצה, נשיקה מאולצת על הלחי וזהו. הלכתי. זיינתי, אבל לא ממש נהניתי. נשארתי וחצי תאוותי בידי.

חזרתי לעבודה והמשך היום לא היה הרבה יותר מוצלח. בין לבין ניהלתי כמה שיחות עם כמה בחורים שכמעט הבשילו לזיון שני, אבל לא. הכל נותר פוטנציאל לא ממומש. דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. לא מבין את שיחות הסרק האלה. אם שיחה באטרף או במסנג'ר מתחילה בשני בחורים חרמנים שמחפשים זיון, אם היא גם צולחת את שלב התמונות ב"אחלה" ו"יש מצב", אם גם ה"מה מחפש?" ו"מה אוהב?" מוכתרים ב "סבבה" או ב"בדיוק כמו שאני אוהב", אם לכאורה יש התאמה למעשה התשמיש*, אז למה לעזאזל התשמיש הזה לא מתממש באיזה משמוש או נשנוש טוב? מה זה החארטה הזה?

וכל המשא ומתן לקראת הזיון הזה הזכיר לי שיר ישן של עוזי פוקס. הימים ימי שנת 1973, תקופת מלחמת יום כיפור. אז קבלו את "כן כן, לא אז לא" של עוזי פוקס:

"תגידי כן - כן, לא - אז לא

החיים הם סרט

כן - כן, לא - אז לא,

סרט משוגע

כן - כן, לא - אז לא

אם לא את - אחרת

כן - כן, לא - אז לא

החיים הם חגיגה, ואני צעיר"

______________

*תשמיש [ביהדות] = זיון