פילבוקס

כבר היה לי פוסט מוכן על סטוץ נפלא עם בחור בן 20, נקרא לו גל [שם בדוי], בהיר רזה-גבעולי, חלק ונעים, שעד שהכיר אותי היה אקטיבי ונתתי לו את החוויה הראשונה שלו כפסיבי, אבל לפתע כל סיפור הזה נראה לי הבל הבלים, ולמה? הכלל בגלל ארי הירושלמי.

רק השבוע ביליתי עם ארי איזה אחר צהריים נפלא ומענג, אבל מתחת לפני השטח היו כבר גחלים לוחשות שהיה לי רק מושג קלוש לגביהם. שום דבר לא הכין אותי לכוויה שקיבלתי לבסוף והפתיעה אפילו אותי. את הסיפור שלי ושל ארי אני מספר רק באופן חלקי. התמונה המלאה שמורה רק אצלי ואצלו ואולי עוד כמה יודעי ח"ן. מה שאני יכול לומר זה שבכל ים הזיונים שמסביב, ארי היה פרח נדיר. למה היה? הוא עדיין. למרות שהוא לא היה הזיון הכי טוב שהיה לי, למרות שלא היה לו הגוף הכי מושך שהייתי איתו, למרות שהוא גם מעשן ואני לא סובל עשן בכלל. אבל כל אלה סממנים חיצוניים שלא קולטים בכלל את האדם הנפלא שהוא, בנפש פנימה. שנינו פרפרים ושנינו מתפרפרים עם אחרים, אבל ארי נכנס לי לתוך הנפש פנימה, וגם אני נכנסתי במידה מסוימת לתוך נפשו פנימה. כמו בשיר של אורי בנאי "פרפרים":

"פרפרים לבנים שוב עפים לאור

כמו השירים הסיפורים

נכנסים לתוך הנפש פנימה

נכנסים לתוך הנפש פנימה"

הקשר בינינו היה משהו מיוחד, עם הרבה כנות וגילוי לב, עם הבנה למצב בלתי אפשרי ונסיון להוציא ממנו את המיטב, עם הידיעה שאני לא אוכל להיות שלו אבל ארי רוצה, מיחל ומחפש למצוא אהבה וזוגיות אמיתית. מכיוון שנסיבות שונות, כולל המרחק שביננו, הביאו לכך שתדירות הפגישות שלנו איננה גבוהה, שנינו משתעשעים גם עם אחרים. ההבדל הוא שכל האחרים האלה היו רק סטוצים ואילו מה שביננו שהתחיל כיזיזות, כבר עבר למשהו מעבר, משהו לא מוגדר אבל משהו עם לא מעט רגש. כל הזמן שחלף מאז שהכרתי את ארי לפני מספר חודשים חשבתי שמידת הרגש מצידו גבוהה יותר מאשר מידתה אצלי. הוא אפילו אמר לי לא פעם שהוא אוהב אותי, אבל התכוון לחיבה עמוקה ולא להתאהבות, נראה לי. אני רק אמרתי לו שאני מת עליו, אבל הוא ידע שהכל בערבון מוגבל.

גם אני ידעתי שאם יום אחד בין כל הסטוצים, ארי ימצא מישהו מיוחד, מישהו שיאהב, מישהו שיהיה לו סיכוי לזוגיות איתו, כל מה שהיה ביננו יסתיים. ידעתי שאנחנו על זמן שאול, אבל לא הייתי מודאג במיוחד. חשבתי שאנצור את הזמן היקר שהיה לנו יחד ואאחל לו את כל הטוב שבעולם, אם כי היה ברור לי שבאיזה שהוא מקום זה קצת יצבוט לי בלב, אבל לא היתה לי זכות. אני הרי לא נתתי לו את מה שבאמת רצה, את האהבה, את הזוגיות, ומגיע לו שיהיה לו את זה.

לפני כמה שבועות הוא סיפר לי שהכיר מישהו שמצא חן בעיניו. לא התייחסתי כי ראיתי שלא היתה המשכיות ממשית להיכרות הזו. הבחור נעלם לארי מדי פעם וארי לא הבין למה. חשבתי שהנה עוד מישהו שהכיר את ארי, לא הבין איזה פרח יש לו ביד ונתן לו להתייבש שוב ולהתאכזב. כבר היו לארי אכזבות כאלה בעבר. הוא סיפר לי. אבל הפעם ארי החליט לא לוותר. הוא החליט להתאמץ כדי לברר עד הסוף אם יש סיכוי לקשר עם האיש ההוא. הוא סיפר לי על כך היום. ככל שהוא סיפר הבנתי שהפעם זה משהו שונה. זה לא סתם סטוץ, זה כנראה הדבר האמיתי. היתה להם שיחה גלויה אתמול על כל מה שביניהם והם ישרו את ההדורים. ארי נוסע אליו לסופשבוע ואני יודע שאני איבדתי אותו. עם סטוצים שלו אני יכול להתמודד, אבל לא עם אהבה. לא עם תקווה. לא עם זוגיות.

ארי סיפר לי כי אכפת לו ממני. הוא תמיד אמר לי שזה יגיע יום אחד וגישש לדעת איך ארגיש ומה אחשוב כשזה יגיע. אף פעם לא ידעתי באמת. גם הפעם כשהתחיל לדבר לא ידעתי. כשהבנתי עד כמה ארי רציני בקשר לבחור ההוא התחלתי לעכל את זה ופתאום הרגשתי שאני לא יכול לדבר. ארי הרגיש שמשהו לא בסדר איתי ושאל אותי על כך. לא יכולתי לענות. ניסיתי להיות חזק ולקבל את זה, לומר לו שיהיה לו חג אהבה שמח [כמה אירוני] ושיהנה בסופשבוע הזה, אבל הדמעות חנקו את גרוני, וארי הרגיש. הוא הבין שאני לא יכול להמשיך לדבר ואמר שנמשיך בפעם אחרת.

כן, כן, גם לפילי הסטוציונר יש רגשות שהיו חבויים במקום כלשהו. חשבתי שפיתחתי כבר עור של פיל לעניני הרגש האלה, שאני רק בענין של זיונים וזה הכל, אבל הטבע האמיתי שלי, של הבחור הרגיש, שמחפש משהו מעבר, יוצא החוצה דווקא ברגעים שאני רוצה שלא ידעו כלום. דווקא אז. רק עכשיו כשהבנתי שכנראה איבדתי אותו אני יודע שאהבתי אותו, אבל לא אומר לו את זה לעולם. הוא כבר על דרך חדשה והוא כבר לא יהיה שלי. עצרתי בכוח את הדמעות שהחלו לזלוג מעצמן ופניתי אל המוסיקה.

כמעט מיד נזכרתי בשיר שמבטא את ההרגשה הכללית הזו, של אובדן הקשר עם בחור יקר, רגע לפני חג האהבה. אולי אני טועה, אבל נראה לי שהקשר שלי עם ארי הגיע אל סופו. אירוסמית' ידעו לומר את זה יותר טוב בשירם Crying: