אהוב יקר
הכרנו בסך הכל לפני כשלושה חודשים אבל הקליק היה מיידי. מה שמענין זה שהפעם מה שעשה את זה, לפחות מבחינתי, לא היו התמונות אלא שיחת הטלפון הראשונה שלנו, הקול הרגוע והנעים שלך, החביבות העולה על גדותיה. טוב נו, גם החרמנות. שלך. שלי. שלנו. אבל היא היתה קצת צדדית, יחסית לכל הדברים האחרים.
גם עכשיו אחרי שהלכת ממני לזרועות של גבר אחר אני שמח על היום בו הכרתי אותך, בחור מיוחד ונדיר שכמוך. חזותך החיצונית מטעה מאוד, אבל הנפש, הוי הנפש. איזו נפש עדינה רגישה ואצילית יש לך, אשרי הגבר הזה שזכה בליבך. אני מקווה שהוא ידע להעריך את מה שיש לו ויתן לך את היחס, הקשר והזוגיות שכל כך ייחלת אליהם.
פתחתי בפניך את סגור ליבי, כפי שאף אחד מעולם לא הצליח לעשות זאת, וגם אתה חשפת את נפשך הפצועה בפני, את עברך, את תקוותיך, אכזבותיך והסבל שלך.
אני יודע שאין מה לעשות, ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שתמצא את מה שאתה מחפש, עד שתשבור את המעגל הזה שאתה מתאהב רק בגברים שאתה לא יכול להשיג, כמוני למשל. ידעתי, כי אמרת לי. היית כן כלפי מהרגע הראשון ואין לי שום טענה אליך. כשנפרדתי מהבחור הקודם שלי, מקס, לא הרגשתי שמץ ממה שאני מרגיש עכשיו כשהבנתי שאיבדתי אותך. כלפי מקס הרגשתי בעיקר כעס ואכזבה.
שאלת אותי מה אני חושב ומה אני מרגיש עם מה שקרה. לא יכולתי לענות לך. כמו מעצמן, הדמעות חנקו את גרוני. לא הבנתי בכלל מאיפה זה הגיע. לא ידעתי שארגיש כך כשזה יקרה. לא היה לי שמץ של מושג. התרגלתי יותר מדי לכלוא את רגשותי והנה, שיחה אחת קטנה איתך, שיחת הסיום הזו שאפילו לא הגדרת אותה כשיחת סיום, אבל אני כבר הבנתי לבד, שחררה את הכל.
דווקא בגלל שאתה נחמד כל כך, דווקא בכלל שאתה אכפתי כל כך, דווקא בגלל שלא היתה שום מריבה או כעס ביננו, דווקא בגלל שכל יום אתה טורח להתקשר ולבדוק מה קורה איתי, דווקא זה מה שמשחרר את העצב הגדול שמונח לי כמו אבן כבדה על החזה. אני לא יכול לומר לך שאני עצוב, במיוחד לא עכשיו כשאתה כל כך מאושר. המוח אומר לי שאני צריך לשמוח בשמחתך, כי אתה ואושרך חשובים לי כל כך, אבל הלב, הלב כמו מעצמו הוא בוכה.
אתה הבחור הראשון בחיי שגרם לי לבכות, אז זה אומר משהו, לא? אני נאבק בעצמי בכל שיחה עימך לשמור הכל בפנים, לא להתפרץ, אבל אני לא מסוגל. נחמדותך רק מעוררת בי רצון להחזיק אותך חזק, לחבק אותך ולקבל ממך בחזרה חיבוק של נחמה. כמה מוזר שהאדם היחידי שאני מרגיש שיכול לנחם אותי על עזיבתך, הוא רק אתה בעצמך.
למרות הקשר ביננו, שהיה הרבה מעבר לרק סקס, שנינו היינו פרפרים, סטוציונרים וחרמנים, שהזדיינו עם אחרים על ימין ועל שמאל. שנינו גם היינו כנים זה עם זה ביחס לכך. למרות שאלה היו רק סטוצים, תמיד באיזה שהוא מקום צבט לי קצת בלב לשמוע על כך, ואף אמרתי לך זאת. אמרתי לך שזה די מוזר כי גם אני עושה כך בעצמי, אבל זה מה שקרה.
זר לא יבין זאת, אבל שנינו הבנו זה את זה, לפעמים אפילו בלי מילה, רק מגוון הקול בעת השיחה, רק מהבעת הפנים במצלמת האינטרנט. הצלחת להבין אותי כפי שאפילו אני בעצמי לא הצלחתי להבין אותי. נראה לי שבמידה מסוימת גם אני הבנתי לליבך ולכן אני יודע שעזבתך היתה מחויבת המציאות, שהיתה רק שאלה של זמן.
אתמול כשהייתי במיטה עם מישהו אחר, צלצלת אלי. לא יכולתי לענות למרות שסיפרתי עליך לבחור ההוא. הוא דווקא עודד אותי לדבר איתך, אבל ידעתי שאני לא מסוגל. אחר כך צלצלת שוב ושוב לא עניתי. הייתי צריך זמן לאפס את עצמי ולהתכונן נפשית לקראת השיחה הזאת. מאותו רגע ירד לי כל החשק מהסטוץ הזה. ייחלתי רק לרגע שאהיה לבד ואוכל לדבר איתך. חשבתי שכבר התחסנתי, שעיכלתי את זה, שהתגברתי, אבל כמה משפטים מודאגים ממך ושוב החלו הדמעות לזלוג מעצמן. ינעל רב רבאק, מאיפה הן מגיעות בכלל? שאני אבכה? מה פתאום? למה זה קורה לי? אני חייב לסגור, אני חייב לחסום כל רגש, אני חייב לשלוח את הלב לחופשה ממושכת ולחזור לחשוב עם הזין, כמו שהייתי רגיל, כמו שהיה תמיד... עד שהגעת.
אני חייב להפסיק את ההשתפכות המתמשכת הזאת. חייב להפסיק להיות רגשי כל כך. אין טעם ואין תוחלת לכך, אהוב יקר שלי. אמרת לי שאולי נפגש לאיזו כוס קפה ושיחה והבנתי שזה כל מה שיהיה מעתה. רק קפה. רק שיחה. את הידיים שלנו כבר נשמור בכיסים, אותן ידיים שלא יכלו לעצור לרגע מלטייל זה על גופו של זה, לא משנה איפה היינו באותו זמן, בין אם במסעדה, בין אם בשפת הים, בין אם ברכב בכביש ירושלים - ת"א ובין אם כשהיינו לבד עם עצמנו. איתו אתה מפסיק להיות פרפר. לו כבר תהיה נאמן. ביניכם תהיה זוגיות מונוגמית. כך אתם רוצים וככה זה יהיה. אולי...
ארי, אהוב יקר שכבר לא שלי. נותר רק השיר, ששנינו אהבנו, כמה סמלי, כמה צופה פני עתיד. עתיד שהפך כבר להיות ההווה. הווה שאני עוד מנסה להסתגל אליו. הווה בלעדיך.
"אהוב יקר
לא עצרת אפילו לראות
כמה זה עולה לי
אהוב יקר
לא השארת גם לא זיכרון
שיהיה לי בלילה קר
הכל ידוע מראש
אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך
זה לשלם בכאב
אהוב יקר..."
(רונית שחר - אהוב יקר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
