פילבוקס

הדבר שאני הכי מתגעגע אליו ביחס לארי איננו הסקס אלא החיבוקים החמים שלו, החיוך, השיחות. אחרי כמה ימים של סערת רגשות, אחרי שתי שיחות בהן בקושי יכולתי לדבר ואחרי יום אחד בו לא דיברנו כלל, אחרי חמישה זיונים ביומיים עם ארבע גברים ואישה אחת, ואחרי יום אחד בו לא דיברתי איתו כלל, הגיע היום השלישי.

ארי התקשר שוב, מקסים שכמותו. דואג, מתענין, אכפתי וקשוב. הפעם עצרתי את עצמי רגע לפני שהרגש איים להכריע אותי. הרגשתי חזק יותר, השיחה המשיכה ויכולתי לדבר, אבל עדיין רציתי יותר. הייתי חייב לראות אותו. הייתי חייב להרגיש את החיבוק החם שלו, גם אם הוא חיבוק פרידה. לא יכולתי עם הנתק החד והפתאומי הזה מבחור שהיה לי קשר כל כך משמעותי איתו במשך כמה חודשים, אבל הוא בירושלים ואני באחת מערי גוש דן, כל כך רחוק ממנו. נכון שהנסיעה אליו לוקחת פחות משעה, אבל לא יכולתי לראות את עצמי עושה את הדרך אליו, זה היה מעל לכוחותי.

כנראה שאמרתי לו בשיחה משהו על זה שהוא רחוק כי לפתע חדרו למוחי המילים שלו: "אני לא רחוק בכלל, אני ממש קרוב אליך".

"מה? איפה אתה?" שאלתי והתברר שהוא ממש בעיר שלי, אליה הגיע זמן שעתיים- שלוש קודם לביקור משפחתי. זה היה וואוו. לא כל כך ידעתי מה לעשות עם הידיעה הזאת, אבל לא היה לי הרבה זמן לחשוב כי רגע אחר כך קראו לארי והוא אמר שנמשיך לדבר מאוחר יותר. חצי שעה אחר כך סיימתי את עניני בעבודה ואז נצנץ הרעיון במוחי. לא יכול להיות שארי יהיה כל כך קרוב ואני לא אפגוש אותו. הרגשתי שאני חייב את זה. שרק הוא יצליח לנחם אותי על עזיבתו, עד כמה מופרך שזה יכול להשמע. צלצלתי אליו ושאלתי אם יש לו קצת זמן כי לא יכול להיות שהוא יהיה פה ואני לא אראה אותו. ארי הגיב בחיוב ועשר דקות אחר כך הייתי ברחוב ליד הבית בו הוא נמצא.

כשראיתי אותו יוצא מפתח הבנין, ליבי יצא אליו. ירדתי מהרכב וניגשתי אליו. בטבעיות רבה פרש ארי את ידיו לחיבוק חם ולא יכולתי לעצור את עצמי, למרות שהיינו ברחוב מתחת לבית של קרובי משפחתו, חיבקתי אותו בחום וגעגועים ונישקתי אותו על השקע שבין הצוואר לכתף, במקום הזה שעושה נעים כל כך. את החיבוק ארי קיבל בשמחה, אבל הנשיקה קצת הפתיעה אותו, אולי בגלל שהיינו במקום בו היינו ואולי בגלל שיש איזה איסור נשיקה כשיש לו כבר חבר חדש. החיבוק והנשיקה הקלילה הזאת ממש עשו לי טוב. גם החיוך שלו. גם השיחה הארוכה ארוכה שהיתה לנו אחר כך בגן הציבורי שבפינת הרחוב, בה ארי סיפר לי בגילוי לב מעורב בקצת מבוכה ודאגה [שמא משהו ממה שהוא מספר לי יפגע בי], על הקשר בינו לבין החבר החדש שלו.

כל פעם שהוא עצר את דיבורו בדאגה, ביקשתי שימשיך. זו היתה תערובת של סקרנות וצורך לדעת ולהבין. רציתי להאמין שזה לא בגלל שמשהו לא בסדר איתי אלא בגלל שמהגבר ההוא ארי יכול היה לקבל את מה שלא יכול היה לקבל ממני. שהגבר ההוא איננו סתם איש חרמן אלא באמת יש ביניהם קשר טוב, כי ארי והאושר שלו חשובים לי מאוד. ארי דיבר ודיבר ואני התחלתי לאט לאט להבין. להבין שטוב לו. להבין שיכול היה להיות לו גם טוב איתי, אם הייתי רוצה ויכול להיות רק איתו. להבין שהתכונות שהוא חיפש ומצא בגבר ההוא הן גם תכונות שאני ניחן בהן ושאולי יש איזו חוט מקשר בין מה שארי אהב בי לבין מה שהוא אוהב בגבר הזה ששבה את ליבו.

איכשהו גם הידיעה הזו שימחה אותי. עם הידיעה באה ההשלמה. ידעתי שרק ארי יצליח לנחם אותי על עזיבתו וכך אכן היה. זה לא שאני אפסיק להתגעגע אליו ואל הקשר המיוחד שהיה ביננו, לעולם לא, אבל אני מקבל ומבין את זה שהוא המשיך הלאה. המעבר היה חד מדי, אבל הזמן והקסם האישי הרב שלו עשו וימשיכו לעשות את שלהם. אני מקווה רק שנוכל להמשיך לדבר כידידים כי ידידותו חשובה לי מאוד. ארי אמר לי לא פעם ולא פעמיים שהוא מאוד רוצה בכך. שהידידות הזו שלנו חשובה גם לו והוא לא רוצה לוותר אליה. בניגוד לאנשים רבים שבעת פרידה אומרים "נשאר ידידים" בלי להתכוון לכך, פיו וליבו של ארי שווים. אני יודע, כי אני מכיר אותו. אין אצלו העמדות פנים. תוכו כברו. תמיד סיפרנו את האמת זה לזה בלי כחל וסרק, ואני מקווה שנוכל להמשיך לעשות זאת זה עם זה אחרי שהרוחות ירגעו קצת.

אשרי הגבר שזכה בו. הדמעה כבר מבצבצת בזוית העין כשאני כותב את המילים הללו וזה הזמן לסיים את הפוסט. שיהיה יום טוב ומאושר לכולם.

למרות הכל ואולי בגלל הרגשות המעורבים שיש לי לגבי כל הענין הזה, נזכרתי משום מה בשיר ישן מ- 1974, שהוא למעשה גרסה לשיר הצרפתי Ne me quite pas של ז'אק ברל מ- 1959, וכוונתי היא לשירו של טרי ג'קס  IF YOU GO AWAY: