פילבוקס

צרות התגלעו בגן העדן של הזוגיות שחיפש ארי, 25, עם אהוב ליבו. אני הרחתי את זה מגיע וגם כמה דברים שסיפר לי האקס של אותו אהוב לא בישרו טוב. ארי היה קצת בדאון ובשיחתנו הוא חלק איתי את תסכולו. הבעיה העיקרית היא תקשורת, או יותר נכון העדר תקשורת שהיתה מעורבת בהיעלמויות בלתי מוסברות של אותו אהוב. כמה ימים פה וכמה ימים שם. הפעם האחרונה היתה לשבוע תמים. הוא לא עונה לטלפונים ולא מתייחס לסמסים ששולח לו ארי, הוא פשוט יורד למחתרת. ארי לא מבין. גם אני לא הייתי מבין איך גבר שרגע לפני כן אומר לו על הקשר שלהם "אני שלך ואתה שלי" פתאום מתפוגג ואין לו אפילו את ההגינות הבסיסית להסביר למה. עיניו של ארי המאוהב טחו מראות את האמת. אני לא ממש הייתי בעמדה אובייקטיבית כדי לומר לו בלי כחל וסרק מה אני חושב על התנהגות בזויה כל כך, אבל עזרתי מעט לכוון את הפנס למקום הנכון, שיאיר לארי את הדרך. שאלתי את ארי אם יכול להיות שזו אינה אותה אהבה, ארי מייד הבין לאיזה שיר אני מתכוון ואמר: אולי האהבה שלי אינה האהבה שלו, כמו בשיר של יצחק קלפטר, ונכנס למצב רוח קצת מהורהר.

חוסר הוודאות מה קורה לקשר שלהם פשוט הטריף את ארי. כנראה שבאותו רגע עבר ההרהור במוחו שאולי אני, שנשארתי חבר נאמן גם כשהקשר האינטימי שלנו הסתיים, אצליח לעודד אותו קצת. היתה לארי איזו מחשבה מעורפלת על סוג העידוד שהוא היה זקוק לו, כנראה שבמחשבה הזו היתה גם איזו פנטזיה על סקס טוב כפי שבדרך כלל היה ביננו, אבל בעיקר היו בה מחשבות על ים. אין כמו ים כדי להרגיע סערות נפש, במיוחד של ירושלמי שלא זוכה להגיע אליו הרבה.

ההצעה של ארי עוררה אותי, במיוחד כשהציע שהחוף שנלך אליו יהיה חוף געש. כבר חודשים שאני שומע על נפלאותיו של חוף געש, חוף נודיסטים המאוכלס בגדודים של גייז [או לפחות כך היה לפי הסיפורים בשיא העונה], אבל המחשבה להתפשט בפומבי בנוכחות אנשים זרים פשוט הרתיעה אותי. בתוך תוכי אני אדם ביישן למדי אשר בסך הכל מתאמץ למתוח את גבולות ביישנותו עד לאן שניתן. הראשון שהביא אותי למחשבה קונקרטית על בילוי משותף בחוף געש היה דווקא יניב, 36, הרזה-נערי-שחום שביליתי איתו לפני שבועיים. עדיין לא היינו יחד בחוף ההוא אבל אנחנו מדברים על כך, אם וכאשר לוחות הזמנים והחופשות שלנו יסתדרו זה עם זה. 

חשבתי שבעצם אין לי מה להפסיד, הצלילים של השיר "בטי בם" של אריאל זילבר כבר התנגנו לי בראש, הוא שר על בטי בם אבל אני חושב על ארי וקצת בום בום ועל השורה "נלך, נלך לים, נשכב ביחד על החול החם" ותוהה אם באמת נעשה את זה שם.

לפני שיצאנו לדרך שאלתי את ארי אם הוא בטוח, אם החבר שלו לא יכעס על בילוי שכזה שהוא מבלה איתי, אבל לארי הכעוס כבר לא הזיז כלום. הוא אפילו לא ידע אם ואיזה קשר נשאר בינו לבין החבר שלו ומה נשאר ביניהם אחרי העלמות ממושכת וניתוק קשר מוזר שכזה. ארי גם היה חרמן ורצה סקס ומי כמוני מבין לליבו ולגופו. אבל ארי איננו סטוץ, הוא גם לא יזיז גרידא. ארי הוא לפני הכל חבר. ויותר חשוב לי החיבוק איתו ותחושת המשיכה ההדדית מאשר הזיון.

כשהגענו לחוף קיוויתי מאוד שרק אני והוא נהיה שם במין איזה גן עדן פרטי משלנו. לא ידעתי עדיין מה אעשה אם יהיו שם אנשים אחרים ואם אני לא אתבייש להתפשט מולם. קיוויתי שנהיה לבד וכמעט צדקתי. החוף אכן היה שומם ושום נפש חיה לא היתה שם מלבדי ומלבד ארי. ללא היסוס פשטנו את בגדי הים, התמרחנו בקרם הגנה ורצנו שמחים, ערומים ומאושרים אל המים החמימים. קרבתו האינטימית של ארי והמגע בגופו החמים עשו את שלהם וזקפתי החלה להתעורר. כמה שייחלתי באותו רגע לחיבוק או לנשיקה אבל ארי נראה לי מסוייג קצת. איפה הימים שדי ברמז קטן וכבר היינו נצמדים זה לזה ללא אומר? לא הבנתי ולא עיכלתי. הרי לפני שיצאנו לדרך הוא אמר לי בלשון שלא משתמעת לשני פנים שהוא רוצה סקס איתי. לא ידעתי אם זה יהיה סקס על החוף או במקום אחר, אבל הייתי בטוח שאכן יהיה. אבל סקס בלי אינטימיות? סקס בלי חיבוק? בלי נשיקה? ועוד עם ארי מכל האנשים שבעולם? זה כבר לא הסתדר לי בראש, כי זה היה החיבור העיקרי שביננו. דווקא זה.

כמעט היה סקס בתוך הים בין הגלים. ארי היה מת שאחדור אליו שם ואפילו עשינו איזה נסיון מהוסס שלא צלח. נראה לי שזו אופרציה לא פשוטה ללא חומרי סיכוך להזדיין כך בתוך המים. ביבקתי אותו מאחרו, כייונתי את הזין את החור שלו וארי רצה, נורא רצה שאחדור, אבל הגלים הדפו אותנו שוב ושוב וגם מליחות המים לא סייעה למלאכת החדירה. אבל הסיבה העיקרית היתה שלא הרגשתי ממש נוח עם זה, סתם ככה לזיין אותו בלא שום משחק מקדים, בלא אינטימיות אמיתית שכל כך היתה חסרה לי איתו, במיוחד איתו.

חשבתי שאולי החרמנות תתעורר מחדש כשנשכב להתייבש על החוף, אבל בדרך מהמים לחוף הרגשתי את ארי מרוחק שנית. חיבקתי אותו בחיבה רבה אבל הרגשתי שאני מחבק בול עץ כי ארי לא הגיב. זה הוריד לי את הליבידו כמעט לגמרי. נשכבנו על החוף, ערומים חמימים ואני מהוסס כפי שלא הייתי מעולם בנוכחותו של ארי. לא ידעתי מה לעשות. זיון כבר הבנתי שלא יהיה, אבל קצת התמזמזות אינטימית, גם לא? לשכב ככה ערום ליד בחור שיש לי אליו משהו וגם לו – למרות הכל – יש משהו אלי, ולא לעשות כלום?

"דבר איתי" אמר לי ארי כשהבחין במבוכתי, "אני יודע שאתה כועס עלי, אני מצטער אבל לא יכולתי לשלוט בזה. לא ידעי שזה יהיה ככה. באמת."

"אני לא כועס שאנחנו לא עושים סקס, בכלל לא" אמרתי לארי בכנות, "אם נזדרז ונגיע לת"א מוקדם אני עוד יכול לעשות אחלה סקס עם מישהו מיזיזי, אבל לא החרמנות היא הנושא".

"אז מה כן?" שאל ארי.

"קשה לי שאין ביננו אינטימיות... שאתה אפילו לא רוצה לחבק אותי, להרגיש את הגוף שלי... שבעצם אתה איתי פה אבל אתה לא ממש איתי."

"אני יודע שאני סתם משלה את עצמי, אבל אני לא יכול עם החוסר וודאות הזה" אמר ארי.

"חסרה לך הסגירה שלך. עד שזה יקרה אתה לא פנוי רגשית לאינטימיות איתי, אתה לא מסוגל להיות משוחרר כמו שתמיד היינו" אמרתי לו "וזה חסר לי".

רק אז הבנתי שאולי פיזית היינו רק שנינו בחוף השומם ההוא אבל מעל גופינו הערומים המתחממים בשמש, ריחפה דמותו של החבר-אהוב של ארי כאילו הוא ממש שם איתנו. בנוכחותו הוירטואלית, ארי כבר לא היה ארי, לפחות הוא לא היה ארי שהכרתי וארי שציפיתי לפגוש שוב באותו יום.

שהינו בחוף המבודד ההוא בערך שעתיים. שני בחורים שיכלו לחגוג ולהתפרע באחלה סקס על החוף הרחק מעין רואה ופספסו את זה. אבל למרות הכל היה כיף. אני נוטה לראות את החצי המלא של הכוס הזו. אלה היו שעתיים שבהן הייתי נודיסט והרגשתי משוחרר כפי שלא הרגשתי זמן רב. הייתי משוחרר מעבודה, משוחרר מבגדים, משוחרר מדאגות [מלבד דאגות הקשורות בארי], נהנה מאמבטית שמש המזינה את עורי וממלאת אותי אנרגיות, כשהרוח הנעימה לוטפת ומענגת גם כן ומרגיש טוב עם זה. סנטימטרים ממני השתרע גופו החטוב והשחום של ארי שאותו לא ידעתי הפעם, אבל אני אופטימי. הזמן שלנו עוד יגיע. לפחות ארי יודע שיהיה מה שיהיה, עלי הוא יכול לסמוך. עם הזמן זה יעשה את שלו, אני מאמין. יש לי סבלנות של פיל.  

בדרך מהחוף השומם עצרנו בחוף פולג לשתות משהו ולשטוף את החול. כשעמדנו ליד הרכב, הפעם כבר בבגדי ים, עבר בכביש שליד החוף רכב עם כמה צעירים וצעירות. כשחלפו ליד ארי, אחת הצעירות שלפה את ראשה מבעד לחלון וצעקה לעבר ארי: "איזה ת-ח-ת!!!!" כשהיא מושכת את האותיות ככה. אני וארי התפוצצנו מצחוק. "באמת יש לך אחלה תחת, רק שהפעם לא נתת לי לטפל בו" סנטתי בו קצת.

"נו די, אל תתחיל עכשיו, גם ככה אני קצת מבואס. זה יותר מדי הזכיר לי את הביקור שלי איתו בחוף הזה רק לפני זמן קצר. זה יושב עלי, כמו אבן על הלב ועד שאני לא אדע מה קורה, אני לא מסוגל... אני מצטער, רציתי, אבל אני לא מסוגל".

"זה בסדר, זה בסדר, רק בוא נזדרז אולי אני עוד אספיק לתפוס איזה זיון הערב, להשתחרר קצת."

"סתום, יא סקס מניאק" ענה ארי "היום הזה הוא שלי, תפסיק לחשוב על זיונים כל הזמן".

"בסדר, בסדר, יש גם את מחר ואם לא מחר אז מחרתים. אני אתאפק. נוסעים אליך להתרחץ?"

"כן בטח" אמר ארי ואני כבר הרהרתי אם זו תהיה רק מקלחת או מקלחת פלוס.

שורה תחתונה, כל אחד מאיתנו התקלח בנפרד. זו היתה רק מקלחת... כמעט. לקראת סוף המקלחת כשהתכוננתי כבר לנגב את גופי מטיפות המים הנוטפות, פתח ארי את דלת המקלחון השקופה, התכופף על ברכיו וללא אומר לקח את הזין שלי לפיו למציצה קצרה. אחר כך הוא גם עשה לי רימינג קצר לישבן ואחר כך הגיע מה שהכי הרבה רציתי: חיבוק, נשיקה והמילים של ארי שכה ייחלתי להן: "אתה משהו משהו, אתה יודע?"

יותר מזה אנחנו לא צריכים, חשבתי באותו רגע וכמובן שנזכרתי בשיר של שלמה ארצי [מילים: אבי קורן, לחן: שמואל אימברמן]:

"כבר יבשו עינינו מדמעות,

ופינו כבר נותר אילם מקול.

מה עוד נבקש, אמור מה עוד?

כמעט ביקשנו לנו את הכל.