פילבוקס

מקס הלך לרעות בשדות זרים. לא, זו לא נקמה על ההתפרפרויות שלי, הוא לא יודע עליהן כלום, אבל במובן מסוים יש בכך איזה צדק פואטי. למקס יש איזה מין חבר שחי בחו"ל בצד השני של כדור הארץ. ידעתי על קיומו, אבל הוא היה בבחינת רחוק מהעין רחוק מהלב, ולא התייחסתי, במיוחד בגלל שמקס נתן לי כל הזמן את ההרגשה שאני משהו מיוחד בשבילו. הכל נגמר ברגע אחד. ה"חבר" מגיע לביקור בארץ ומקס אמר לי שלא נוכל להתראות בחודש הקרוב (כי מן הסתם יהיה עסוק בזיונים איתו, גרררררררררר). ככה סתם, קבע עובדה והנחית אותה עלי כרעם ביום בהיר.

מקס חשב שאני אבין. הוא לא ראה את החבר הזה כבר איזה שנה. מקס לא טרח להסביר, לא טרח לרפד את המכה, לא הבין או שלא טרח להבין מה זה אומר בשבילי. עד היום בכל חודשי ההיכרות שלנו הוא התגלה לי שוב ושוב כאדם רגיש עדין ואכפתי. פתאום כל זה נעלם. מקס חושב שאני כועס כי אני לא סובל את המחשבה שהוא ישכב עם מישהו אחר ויהנה מכך, אבל זו לא הנקודה. מה שהכעיס אותי במיוחד זה היחס שלו אלי בהקשר הזה. כאילו אני אוויר. כאילו אני לא קיים. לפחות לא בחודש הקרוב, וזה עוד אחרי שלושה שבועות שלא התראינו מסיבות אחרות הקשורות לעבודה שלו.

איך עפו להן ברוח כל המילים היפות שהוא מרגיש איתי בעננים, שאני יותר גדול מפרס נובל בשבילו, שמה שהוא מרגיש כלפי מזמן לא היה לו, שהוא מודה על היום שנכנסתי לחייו ועוד אמירות כאלה ואחרות. איך הוא מוותר עלי כל כך מהר ובשביל מה? זה כואב ועוד יותר כואב שהוא לא קולט למה זה כואב. איך הוא לא אומר לרגע שאחסר לו? איך בפעם הראשונה מאז שאני מכיר אותו אין לי את התחושה הזו שאני חשוב לו? איך לא אכפת לו שכך אני מרגיש? אמרתי לו הכל ומקס נפגע ממה שאמרתי ועדיין לא הבין. עכשיו יש לו הרהור שני על כל הקשר שלנו. בגלל שאני כועס.  בגלל שאני לא מבין אותו. והוא מה? הוא בכלל מנסה להבין אותי?

כנראה שיש משהו במשפט "כּוּל כַּלְבּ בּיג'י יומו" (כל כלב בא יומו). הייתי מניאק כשעשיתי בחודשיים האחרונים סטוצים מהצד (אשר מקס לא יודע עליהם כלום), עכשיו קיבלתי את העונש שלי. עכשיו אני מרגיש את מה שהוא עלול היה להרגיש אם היה יודע. זה כואב. זה מרסק. זה מטריף אותי. הכי מוזר זה שהוא לא מבין למה. הרי אם הוא היה מגלה על ההתפרפרויות שלי הייתי מבין שאכלתי אותה ושהרסתי את הקשר שלנו במו ידי, אז איך הוא לא מבין שזה מה שהוא עושה עכשיו בעצם?

"בסך הכל שנינו חופשיים", אומר לי מקס והוא צודק, אך שוכח שזה לא מה שחשב רק לפני זמן קצר כשדיברנו באופן תיאורטי על סטוצים מהצד והוא שלל אותם באופן נחרץ. "אבל ידעת על החבר הזה, אמרתי לך עליו מהתחלה!" הוסיף מקס ואמר, כשהוא לא מצליח להבין את ההבדל בין מה שאמר לי לפני חצי שנה על החבר הזה שקיומו היה יותר תיאורטי ממעשי, לבין מה אני מרגיש עכשיו אחרי כל מה שעברנו יחד.

האבסורד הוא שלפני כעשרה ימים נשבר לי מכל המרדף הזה אחרי בחורים. לא היו לי מאז עוד סטוצים ולא חיפשתי עוד סטוצים. סיימתי את הקשר עם אריאל וחיכיתי לרגע שאוכל להיות יחד עם מקס, נמל המבטחים האמין, הבטוח, הסקסי והמפרגן שלי. עתה, בפתח הנמל, נטרפה לי הספינה בסערה שיצר מקס במו ידיו.

סיימנו את השיחות הטעונות ביננו בהרגשה שזה היה אקורד הסיום של הקשר שלנו. תהום של אי הבנה לרגשות הזולת פעורה ביננו. אינני יודע אם נגשר על התהום הזו אי פעם. נראה לי גם שמקס לא יעשה שום מאמץ שזה יקרה, שהוא לא ילחם לשמר את הקשר שלנו, שהוא לא ילחם עלי. אם כך יקרה - אני כנראה לא מספיק חשוב לו. אם כך יקרה - זה הסוף.  

אני מרגיש כמו טישו משומש שמושלך הצידה. היה לי ולמקס איזה סוג של אושר, עם המון תשוקה ועונג במשך כמעט חצי שנה, עכשיו נותר רק עצב גדול. ההרגשה הזו לוקחת אותי אל השיר הבא: 

אושר – מתי כספי וצוות "ארץ טרופית יפה" (1978)

העצב אין לו סוף,

לאושר יש ויש.

אושר הוא נוצה קלה ברוח

שרגע מעופפת באויר -

על כנף הרוח,

נשאת עד שתנוח,

קלים חייה וקצרים כמו שיר.