הכל החל ברעיון על ים וסושי. ביום חמישי בערב לפני כשבוע וחצי הגיעה סוף סוף הצעה מדותן להפגש למחרת בבוקר וללכת לים לכמה שעות. "תביא הרבה סושי, יהיה אש" אמר דותן בזיק של חרמנות. לרגע שמחתי. חשבתי שהנה סוף סוף אנחנו עולים על דרך המלך והתקוות כבר המריאו אל על, אם כי הריאליות שלי כבר ידעה את האמת. בכל זאת, הלכתי באותו ערב וארגנתי סושי לתפארת כי ידעתי שבבוקר הסושיה תהיה סגורה. אפסנתי אותו במקרר במשרד וקיויתי.  כשקמתי בבוקר גיליתי שאכן אשר יגורתי בא: סמס מאכזב של דותן מאמצע הלילה בו כתב: "הפגישה מבוטלת... נדבר". ככה, קר ואטום, בלי שום הסבר ונימוק. כמצוות המסטר פלן אסור היה לי להגיב שאופן שלילי אך לא יכולתי שלא להגיב כלל, אז רק אמרתי: "חבל על הסושי...", אך מיותר לציין שדותן לא ענה וגם שום שיחת טלפון או הסבר על הביטול לא הגיע ממנו.

החלטתי לקחת את הסושי לארי ובן זוגו ונסעתי לבקר אותם בפלורנטין. ארי ליקק את האצבעות, בן זוגו טעם אולי סושי אחד ורק פינטז על איזה בשר על האש בלאפה או משהו ואני אכלתי וצללתי לסמרטפון שלי לחפש סקס פיצוי על האכזבה הנוספת הגדולה הזו. אמרתי לעצמי שאם אני כבר בפלורנטין, אז מן הראוי שאקטוף לי איזה בחור חמוד מהסביבה ואטביע את יגוני בישבנו החמוד. חיפשתי וחיפשתי מפזר סימני ניקוד מניק אחד ושולח הצעות מגונות בצ'אט מניק שני. בשורה תחתונה פגשתי בחור אחד מאכזב ורגע לפני שעזבתי את ת"א הגיע הודעה מפדרו, 24, ש"זכה" להיות סקס הניחומים שלי, אבל גם איתו הרגשתי אני לא ממש שם.

לא הבנתי את דותן אבל בדיעבד הבנתי שאולי זה היה סוג של מבחן. דותן המשיך לשתוק גם כשסימסתי לו איזו הודעה בערב, אבל אחרי ההודעה הנוספת שלי בשבת בבוקר בה כתבתי: "בוקר טוב לבחור השותק שלי..." הוא ענה, ועוד איך ענה.

הכל מתחיל מתיאום ציפיות. כשדותן חידש את הקשר לפני כחודש וחצי הוא אמר שרוצה רק סקס טוב וכיף בלי ציפיות. אחר כך הוא גם אמר לי שלא מפריע לו אם אני נפגש עם אחרים ומה אני עושה, אם כי הוא לא יכול לחשוב על גבר אחר נוגע בו חוץ ממני. רציתי שהקשר שלנו יצא ממסגרת ה"סקס בלבד" למשהו אחר וגם דותן הביע לכאורה רצון בכך, אבל כל פעם שקבענו לעשות משהו מחוץ לדירה שלו הוא ביטל ולא נתן לקשר שלנו להתקדם לשום מקום.

הוא אמר שהוא לא מצפה ממני להתנזר מאחרים וגם כך בקושי נפגשנו בכל החודש וחצי הזה רק פעמיים לפגישות קצרות של פחות משעה. אני דווקא קיוויתי מאוד שמשהו יתפתח ביננו ושאוכל לוותר על כל מסע הסטוצים הזה שברוב המקרים כבר הפסיק לקסום לי זה מכבר, אבל בהעדר אפשרות אחרת המשכתי איתו מכוח האינרציה.

דותן גם ביקש בלי חפירות ובלי שאלות קשות והיו לי המון שאלות קשות ותמיהות על העלמותו לפני חצי שנה, אז שתקתי, עצרתי את עצמי וניסיתי ליהנות מהפירורים שהוא זרק לעברי בצורה של סקס בלבד ולקוות להתפתחויות נוספות.

בידעבד מסתבר שדותן לא אמר לי באמת מה הוא רוצה, אלא אולי את מה שהוא חשב שאני רוצה לשמוע. מסתבר שהפגישות שלי עם אחרים הפריעו לו מאוד. כנראה שהוא שם לב לחיפושי הסקס האובססיביים שלי באטרף בניק זה או אחר [אין לי מושג איך הוא עלה עלי אבל זה באמת לא משנה] וכעס, אוהו כמה שהוא כעס, וכך הוא כתב:

"אני כועס עלייך והאמת שלא רוצה להיפגש. יש לך כאן כמה כינויים.. ואתה מחפש לזיין. האשמת אותי בזה שאני בעל כינויים אך לא האמנת לי....איני פוגש איש. לא פונה אלייך יותר. תצליח בכל אשר תפנה..מעולם לא אכזב אותי איש כמוך. אני מורכב זה נכון אבל אמיתי. לא רוצה קשר איתך. בהצלחה. אל תפנה אליי...אל תסביר..אל תתרץ..אני לא עונה או מתייחס להודעות ממך. אני נגעל מלחשוב שהאמנתי בך.

רק טוב, ביי. בבקשה צא..מחיי."

ההלם שלי היה מוחלט. הלב שלי דפק בטירוף ונשמתי עמוק כדי להרגיע את עצמי ולחשוב. ידעתי שלכל מה שאעשה או לא אעשה עכשיו תהיה משמעות מכרעת. דותן אמר שזה הסוף, אבל אני לא הייתי מוכן לוותר כל כך מהר. ההיסוס שלי מה לעשות כדי לא לשרוף את גשרון העץ המפויח שנותר על התהום שנפערה ביננו, והשתיקה שלי שנבעה מההיסוס הזה, דווקא באופן מפתיעה עזרה במעט. כשהגיעה זמן קצר אחר כך הודעה נוספת מדותן, הבנתי שנפתח סדק בחומת עקשנותו.

וכך הוסיף דותן וכתב:

"אתה שקט וזה טוב. אני אוהב אותך מאוד מאוד כמו שלא אהבתי איש מעולם בחיי, אבל ניראה שאתה לא מרגיש כמוני. תודה לך על הכול."

זו היתה ההזדמנות שלי. לא להתנצח איתו על מה שעשיתי או להצטדק על כך, אלא לדבר איתו על מישור אחר לגמרי. אז נשמתי עוד נשימה עמוקה, קפצתי למים הקרים וידעתי שזה הסיכוי האחרון שלי, וכך כתבתי:

"הו דותן דותן,

אם היית מבין מה אני מרגיש עכשיו... חרב עלי עולמי. אני יושב ברכב ומנסה לנשום עמוק ולחשוב מה עוד אני יכול לעשות. אפילו לגדול הפושעים נותנים איזו זכות שימוע... אם היית מבין כמה אני אוהב אותך וכמה הרהורים אני מהרהר בחודש האחרון על החיים שלי... ועליך. אם היית פשוט משוחח איתי פנים אל פנים. אני מוכן אפילו לבוא עכשיו. אתה החיים שלי ואין לי מושג מה ישאר מהם בלעדיך... כל הסקס שבעולם לא שווה מילה אחת ממך. כל כך היו חסרות לי המילים שלך בזמן האחרון. הביטולים וחוסר הוודאות יסרו אותי, אבל שתקתי ולא שאלתי למה. ניסיתי להיות הכי סבלני כי כל כך רציתי שהקשר שלנו יעלה ויפרח אך לא הייתי בטוח שאתה בראש אחד איתי. במיוחד העיק שלא יכולתי לדבר איתך. ולא הבנתי למה."

חיכיתי בנשימה עצורה לראות אם הוא יגיב אולי ישתוק כהרגלו ויעלם מחיי לנצח אבל על כך כבר בפעם הבאה...

לפוסט הזה בחרתי את השיר The Fray - Never say never משנת 2009:

"There's some things we don't talk about

rather do without

and just hold the smile

falling in and out of love

ashamed and proud of

together all the while

יום כיפור וההרהורים שלי הביאו אותי לשיר משנת 1970 שאני מאוד מזדהה איתו:

Lynn Anderson - (I Never Promised You A) Rose Garden

הכל החל בגלל העקשנות האופטימית שלי, אולי גם בגלל שאני לא נוטר טינה, ובמיוחד בגלל שאני לא אוהב ענינים לא פתורים. חוץ מזה, נרגעתי מהכעס על לירון, 24, בגלל ההתעלמות שלו והתחלתי לחשוב שאולי פיספסתי משהו, ואולי הוא כועס עלי מאיזו סיבה לא ידועה וסתם כך אנחנו נשארים כל אחד מבוצר בחומות הכעס שלו בגלל משחקי אגו. לכן, כחודש אחרי שחשבתי שהקשר עם לירון, 24, נותק סופית ואף כתבתי על כך כאן, שלחת לו איזו יונה עם עלה של זית בדמות הודעה קצרה במסנג'ר.

ההודעה היתה מעין התייחסות למשפט שלירון אוהב לצטט שלטעות זה אנושי ולסלוח זה אלוהי, אז כתבתי לו כך: "אני לא אלוהים ואני לא הסגן שלו אבל אם צריך לסלוח אז סלחתי ואם פגעתי בך באיזו דרך, אז אני מצטער על כך. לא אוהב כעסים, הם סתם מעיקים שלא לצורך. שיהיה לך יום נפלא :)"

תשובתו הפייסנית של לירון למחרת היתה " היי, נחמד, סלחתי לך".

התעקשתי לחפור עוד קצת והשבתי: "לא שאני יודע בדיוק על מה, אבל שיהיה... התגעגעתי לשיחות שלנו" ורק אז ענה לי לירון על מה בעצם הוא כעס, והתברר שזה רק ענין של אי הבנה שנובע מכך שמסרים כתובים לא תמיד נשמעים כמו שהם אמורים להיות בגלל שלא רואים ולא שומעים את האינטונאציה של מי שאומר אותם.

בכל אופן, אחרי שיושרו ההדורים דיברנו קצת על לימודים ומבחנים ואמרתי לו שאם בין לימודים ועבודה בא לו להפגש באיזה בית קפה ולדבר קצת זה יכול להיות נחמד. בתגובה הציע לירון ללכת יחד לגעש, לקחת פסק זמן קצר מהלימודים והעבודה ולתפוס את היום החמים ושטוף השמש שהיה אמור להיות בתחילת השבוע [ואכן היה] וללכת לנקות ראש. ההצעה מצאה חן בעיני מאוד. לא היה בה שום פן חרמני [כמעט...] ובאמת שחשתי שאני זקוק להטענת מצברי האנרגיה שקצת התרוקנו לי לאחרונה ולהרגעת התסכול הגובר והולך שגובר לי בגלל מה שקורה [או יותר נכון, מה שלא קורה] עם שחר.

בדרך אל הים עוד היו קצת עננים וחששתי ששוב ניפול על יום מעונן וקריר אבל חצי שעה אחרי שהגענו לחוף געש, העננים זזו, והשמש קרנה במלוא עוזה. היה חמים ונעים. ראיתי על החוף את דיטר הגרמני בן הארבעים ומשהו, שכנראה שורץ כל הזמן בחוף הזה, ואמרתי לו "היי" והוא ענה ב"היי" מחוייך אבל המשיך הלאה כשלא רמזנו לו להצטרף. אבל עד מהרה מצא לו דיטר איזה בחור משועמם בחוף שבא לחפש אותו דבר ונעלם איתו לצוק שמעל. 

לירון ואני, לעומת זאת, התיישבנו לנו על רצועת חוף חולית וריקה מאדם, פרשנו את המגבות והתיישבנו להתרגע. דיברנו לא מעט, עזרתי לו לפתור איזו עבודה שהיה צריך להגיש בלימודים שלו [כי זה התחום שאני עוסק בו] וסיפרתי לו על שחר ועל ההתלבטויות שלי מה לעשות ביחס אליו. גם לירון סיפר לי מה עבר עליו בזמן האחרון והיתה שיחה טובה ונעימה. אחרי זמן מה פשוט התפשטנו והפקרנו את גופינו לקרני השמש החמימות לאיזו אמבטית שמש נעימה.

לא היה סקס אם כי היה קצת מתח מיני בלתי ממומש, שכנראה היה מי שהבחין בו כי פנו אלינו שני בחורים שעברו בחוף בהצעה להצטרף אלינו, אבל נענו "לא, תודה, אנחנו רק משתזפים..." היה גם מישהו שעבר וראה אותי עושה ללירון מסאז' לשכמות, ואולי אף הבחין בזקפה המתעוררת שלי [מה לעשות שמסאז' מחרמן אותי...חחח] וכנראה חשב שאנחנו בדרך לסקס ושאל אם הוא יכול להסתכל, אבל נפנפנו גם אותו.

זה באמת היה מילוי מצברים ששנינו נזקקנו לו. אחרי כמה שעות חמימות של בטלה בשמש עלינו למזנון על החוף וזללנו שם שניצלונים עם צ'יפס [טעים מאוד ומומלץ!] מלווה בכוסיות ריזלינג בשביל הכייף וקולה בגלל הצמא, ואחר כך עברנו לנוח ברכב מול השקיעה, לשמוע מוזיקה ולהתלטף קצת בגלל הצורך הטבעי בקצת חמימות אנושית, ונסענו חזרה.

"היה ממש כייף אתמול" כתב לי לירון למחרת ועניתי לו שגם לי.

הקיץ אמנם כבר עבר מזמן אבל השבוע הוא נתן גיחה קצרה ועזב שוב לימים של גשם וסערות, וזו הסיבה שבחרתי לסיים עם שירה של A-ha - Summer Moved On משנת 2000 [שבוצע על ידה בהופעת איחוד חד פעמית כבר בטקס פרס נובל- 1998 אבל יצא לחנויות רק ב- 2000]: