פילבוקס

כבר קצת מעל חודש [ליתר דיוק חמישה שבועות] לא כתבתי. האמת שלפני שבוע - שבועיים כתבתי פוסט ואפילו שמרתי אותו ברוב זהירותי כקובץ word אבל מעשה שטן הקובץ התחרבש והפך לג'יבריש בלתי קריא, אז שוב עזבתי את הדיבורים והמשכתי במעשים.

זו היתה תקופת השתוללות מטורפת, שכשישבתי לסכם אותה קצת נדהמתי מעצמי. עשרים ושניים בחורים שונים. עם רובם זה היה סטוץ חד פעמי, ועם חלקם נפגשתי כמה פעמים. תשעה מהם היו דמויות שכבר פגשתי בעבר ואולי אף כתבתי עליהם, אך שלוש עשרה מהם היו בחורים חדשים. מכיוון שאני לא יכול להתחיל לכתוב על כל פגישה ופגישה בחרתי לכתוב על הבחורים החדשים בלבד, וגם לא על כולם, רק על  ששה מהם. ששת הנבחרים. אשר על המפגשים איתם אספר בפוסטים הקרובים.

אך לפני הכל כותרת הפוסט נכתבה בהשראת שיר עתיק, שנקרא "שיר הנודד" במקור משנת 1953 בביצוע ישראל יצחקי, אבל אני מכיר ואוהב יותר את גרסתה של אסתר עפרים הנפלאה לשיר, כאן בביצוע משנת 1979. את הקוץ בלב הנזכר בשיר אמנם נעץ לי דותן עוד לפני מסע הזיונים הזה, אבל אולי הוא היה חלק מהסיבה לכך:

"הֵי צִיּוּנְיוּנֵי הַדֶּרֶךְ
אֲבָנִים לְבַנְבַּנּוֹת
טוֹב לָשׁוּט, תַּרְמִיל עַל שֶׁכֶם
אֵי בְּלִי אָן הַרְחֵק לִנְדֹּד

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
שָׁם עָיַפְתִּי וָאֵשֵׁב.
פֶּרַח חֵן לִקְטֹף חָפַצְתִּי,
וְנִנְעַץ לִי קוֹץ בַּלֵּב."

הכל החל בסופו של השבוע שעבר, אבל בעצם הזרע הראשון ניטע כבר לפני כמה וכמה חודשים. זה קרה באחד מאותם ימים שחיפשתי סקס ושמתי הודעה בצ'אט של אטרף על כך שאני מחפש פסיבי בהיר ורזה. כן, זה לא סוד שזה הכיוון אליו הטעם שלי נוטה. היו פניות כאלו ואחרות, ואפילו אינני זוכר עם מי נפגשתי באותו יום בסופו של דבר, אם בכלל, אבל את דותן וההודעה שקיבלתי ממנו לא יכולתי לשכוח.

"זו אחת מהפעמים שאני אומר חבל שאני לא בהיר.." כתב לי דותן, 26, וכשראיתי את התמונות של הבחור השחרחר והיפה הזה, אמרתי לעצמי "וואו". השיחה בינינו אז לא המריאה רחוק מעבר לבירורים אטרפים רגילים על העדפות מיניות וגדלי איברים, אבל זכרתי אותו ואפילו שלחתי לו הודעה ביום אחר שפתאום בא לי משהו שונה.

עברה חלפה לה כמעט חצי שנה והנה דווקא בשבוע שעבר דותן פנה אלי שוב, אמר שהוא רחוק מהמרכז, אבל כשיהיה במרכז ישמח להפגש איתי. באותו יום חשבתי רצון עז שלא לדחות את זה. שלא להשאיר את זה על "טוב, נדבר כשתהיה בסביבה" הבלתי מחייב הזה, אלא להפגש איתו, אפילו שהוא נמצא במרחק של שעת נסיעה ממני. מאותו רגע השיחה התחילה לתפוס כיוון חרמני ומעשי כמו שצריך וכשדותן נתן לי את הטלפון שלו ואמר לי "תתקשר" חשבתי שהנה זה בא, אבל כשצלצלתי אף אחד לא ענה.

שלחתי לו הודעה באטרף כי אני מצלצל ושיענה, אבל גם כשצלצלתי שוב הוא לא ענה. תהיתי מה קרה. שלחתי לו הודעה אחרונה שהוא כנראה לא רציני ואמרתי לו ביי. חשבתי שהוא כנראה עוד אחד מהצעירים החתיכים האלה שרק משחקים משחקים, ושלא אשמע ממנו יותר, אבל טעיתי.

שעתיים אחר כך שלח לי דותן הודעה בה הוא אומר שהוא לא מוכן להפגש עם מישהו שהטלפון שלו חסוי ואם אני לא מתקשר מטלפון גלוי, אז אין לי מה להתקשר בכלל. הסברתי לו שהטלפון שלי חסוי באופן קבוע מסיבות הקשורות בעבודה ושאני לא נותן מס' טלפון עד שאני מכיר את הבחור שאני נפגש איתו ומרגיש שיכול לסמוך עליו. הסברתי לו על ארונות ומגירות, אבל דותן אמר שצריך טלפון כדי להודיע אם משהו לא מסתדר בדקה התשעים. הוא הוסיף שהיה יכול להיות מעניין להפגש איתי, אבל הוא סומך עלי שאני מסתדר גם ככה. ניסתי לשכנע אותו שניתן להודיע גם במסנג'ר או באטרף כי אני עם לפטופ שנמצא אונליין כל הזמן, אבל דותן נותר איתן בעמדתו וחתם את השיחה ב"תם ונשלם, אבל תודה לך".

"סבבה, ביי" עניתי  והפעם חשבתי שבאמת לא אשמע ממנו יותר, אך למחרת ציפתה לי הפתעה גדולה...

ולדותן השחרחר היפה אני מקדיש את השיר "שחרחורת" בביצוע של אסתר עופרים, שנת 1969 [מבוסס על נעימה עתיקה בלדינו]: