חודש וחצי עבר מאז הגילוי של דני, 25. השתדלתי מצד אחד לתת לו את הספייס שלו, אבל מצד שני לשמור על איזה זיק של תקשורת, שידע שהוא חשוב לי גם מעבר לאינטרסים. שיבין שלמרות שאנחנו לא יכולים להזדיין ומי יודע אם אי פעם נזדיין שוב, אכפת לי ממנו וממה שקורה לו. הסמסים האחרונים ביננו הוחלפו לפני כשלושה שבועות, ערב נסיעתי לאיטליה, הוא לא הרחיב לגבי המצב שלו ואמר רק "בינתיים בסדר" ועברו לכמה חילופי דברים על הנושא האהוב עליו באמת, כדורגל.
דני לא היסס ללגלג אז על אהדתי לנבחרת איטליה שהפתיעה וניצחה את גרמניה בחצי גמר אליפות אירופה, ואמר שהם סתם אפסים. ידעתי שאת הגמר אראה כבר באיטליה וחיפשתי לי שם את מרכז האקשן בכיכר העיירה המנומנמת שלידה הייתי. הכיכר היתה מלאה בתי קפה שכולם הוציאו החוצה מסכי טלוויזיה לנוחיות הקהל ואיתרתי לי את המקום בו התגודדו האוהדים הכי קולניים שמן הסתם היו גם הכי צעירים וחמודים. בדרך לשם עוד הספקתי להתעטף בדגל איטליה שקניתי באיזה דוכן ולמרוח על הלחיים את פסי הירוק-לבן-אדום של דגל איטליה, כיאה לאוהד מדופלם והצטרפתי לחגיגה. האוהדים לא הפסיקו לשיר מול המסך עליו התחילה איטליה לחטוף שער אחר שער. כשנחתם המשחק ב- 4:0 לטובת ספרד, הם גם העיפו זיקוקים כאילו לקחו כרגע את האליפות. אוהדים אמיתיים הם כאלה שממשיכים לעודד ולהתלהב גם כשהקבוצה שלהם מפסידה ונהניתי לראות את המשחק לידם, כשאני חצי מעיף מבט על המשחק וחצי עליהם, הנה כמה תמונות:
ולכבוד נבחרת הכדורגל של איטליה ה- Squadra Azzurra, השיר Azzuro, במקור של Adriano Celentano משנת 1968, אך כאן בביצוע נבחרת הכדורגל של איטליה גרסת 2004:
כשחזרתי לארץ הייתי די עסוק בהשלמת פערים בעבודה וכמובן גם בטחינת ישבנים של בחורים חמודים, אבל לבסוף סימסתי לדני סמס זהיר. כתבתי שאני חושב עליו ושאלתי מה שלומו ואיך הוא עובר את התקופה הזאת. דני השיב למחרת בהודעה שקצת ריגשה אותי, ללא שום סיבה נראית לעין: "מה קורה אביב? גם אני חשבתי עליך. שאלה קשה שאלת. לא יודע איך לענות. יום אחד הכל כרגיל ויום אחר אני בדיכאון. חוסר וודאות כי עוד לא נבדקתי. פחד נוראי. מצד שני אני משתדל לשדר עסקים כרגיל שאף אחד לא יידע. לא נעים." השבתי לו בקשקושים על איטליה ובתקווה שתקופת חוסר הוודאות אצלו תסתיים לטובה בקרוב. אמרתי לו שיחזיק מעמד ושיתקשר כשיוכל. לסיום שלחתי לו חיבוקים.
עם דני אני לא יכול לדעת ממש כיצד להתנהג. מצד אחד הוא שונא דביקות רגשנית, שאני נוטה לפעמים לגלוש אליה, אך מצד שני אני בטוח שכמו כל אדם במצב קשה הוא צריך את ההרגשה שאכפת לי ממנו. דני עמוק בארון והוא עובר הכל לבד, מה שמקשה עליו עוד יותר. חוץ מהנשא המנייאק ששכב איתו בלי לגלות לו, אני כנראה האדם היחידי בעולם שחולק איתו את הידיעה על מה שעובר עליו. רציתי שידע שהוא לא לבד, שגם אם לאור המצב הוא לא חווה אינטימיות בזמן האחרון, החיבוק שלי שמור לו. כרגע וירטואלי, אבל אם רק ירצה הוא יקבל גם את החיבוק האמיתי והחם שלי.
ולדני, שאני מקווה לפגוש, גם אם זה לא לסקס, אני מקדיש את השיר של U2 משנת 2005 - Sometimes you can't make it on your own:
בכרטיס של אורי, 30, כבר נתקלתי בניק כזה או אחר שלי, שמחקתי זה מכבר, אבל מלבד תמונותיו לא זכרתי כלום. אני מניח שלא התאים לי בזמנו כי פעם המראה הערסי חטוב שחום הזה לא ממש היה כוס התה שלי, אבל דברים משתנים. כשאורי פנה אלי בבוקר היום האחרון לשנת תשע"א, הסתכלתי שוב על תמונותיו ומצאתי משהו מושך במראה החטוב שחום שלו עם הבטן השטוחה והקעקוע המגרה. אחרי שעה קלה הייתי אצלו רק כדי לגלות שהבטן השטוחה כבר אינה שטוחה כל כך וכי המראה הכללי שלו התנפח באיזה 10 קילו ואי אילו שנים לעומת התמונות הסקסיות. אבל באתי חרמן ולאורי היו ידיים חלקות ומגע נעים, אז זרמתי עם זה למרות שניחוחות העשן שאני לא כל כך אוהב עלו ממנו. גם ההתלהבות שלו מהזין שלי הוסיפה. זיינתי אותו חזק והוא נאנק מהנאה עד שהשפריץ בעוצמה מפתיעה. נמאס לי לטחון אותו, אז הפכתי אותו לבטן, הורדתי את הקונדום וזיינתי לו את החריץ עד שגמרתי. למחרת הוא פנה אלי שוב ואחרי ברכות שלום אמר שהוא חרמן. לא הגבתי. אני לא אוהב לעשות את זה, אבל לא בא לי לזיין אותו שוב. אם אורי יפנה אלי שוב אני אומר לו שהיה סבבה אבל שזה ישאר משהו חד פעמי. אין טעם למשוך אותו בהתחמקויות. אם יבוא לי על המראה השחום חטוב מעושן הזה, אז אני מכיר גרסה מוצלחת יותר, חטובה יותר ונעימה יותר שלו, שלאחרונה אני יכול לזיין באופן די קבוע, אז המשבצת הזו סגורה. הסתיימה תשע"א.
רציתי לפתוח את השנה החדשה עם דני, אבל דני שבא מבית דתי ועדיין לא ממש דתל"ש, אמר לי: "לא, בוא ניתן לחג להסתיים קודם, זה זמן שבו נחרצים גורלות". אז את גורלו של בחור יהודי מאמין כמוהו אני לא רוצה לדון לכף חובה ואולי הגורל הוא זה שזימן לי דווקא באותו יום את רמזי, 25, הדרוזי החמוד רזה שחום חלק וסקסי עם הישבן הקטן והמדליק. את רמזי פגשתי לראשונה בימיו הראשונים בת"א לפני כשנתיים ונפגשנו שוב כעבור חצי שנה. שני המפגשים זכורים לי כחווית סקס מעולה, אבל בשנה וחצי האחרונות לא יצא לנו להפגש. ביום הראשון של שנת תשע"א זה קרה. רמזי אמר לי שהוא מתארח אצל מישהו ושאל אם בא לי להצטרף. כשהגעתי לשם, ראיתי שהגבר המבוגר שהוא היה איתו ממש לא היה לטעמי, אבל הוא היה שתוי מדי ומעושן מדי כדי להיות ממש פעיל ולא הפריע כל כך. רמזי רק מצץ לו, מצץ לי, מצץ לשנינו יחד ולבסוףטחנתי את רמזי טוב טוב כשהוא מוצץ לאיש ההוא שאפילו בקושי עמד לו הזין. השתדלתי להתעלם מהאיש השלישי ולהינות כמו שצריך מישבנו הקטן והחמוד של רמזי עד שגמרתי בכייף. כשאני חושב על רמזי מלפני שנתיים שלא הכיר אף אחד בת"א ומה נהיה ממנו היום, קצת עצוב לי. בחור נאה כמוהו היה צריך להגיע למקומות טובים יותר ממה שהגיע בביצה התל אביבית הטובענית. באותו יום פתחתי לרמזי את הצורה חזק ועמוק, ופתחתי גם את זיוני שנת תשע"א.
ואחרי כל זה עבר הרהור של עצב בליבי, למה דותן כבר לא. למה זיון סוף השנה, זיון תחילת השנה וזיוני כל השנה לא יכלו להיות איתו. דחקתי ממני את המחשבה הזו. יש להשאיר את העבר בעבר ואין טעם להכנס לניתוחים וחפירות. הוא כבר לא, ואני לא יכול לעשות שום דבר בקשר לכך. היה, עבר, נגמר. מחיתי דמעה והמשכתי עם הכאב הלאה. הפעם לא אתן לכאב להפוך לסבל ולסבל להפוך ליסורים כמו בפעם הקודמת שזה נגמר. הפעם לא אהיה זומבי במשך חודשים על חודשים. הרפיתי, אם כי לא נרפאתי.
ולשנה החדשה ולדותן שכבר לא יהיה איתי למרות כל התקוות והציפיות, אני מקדיש את השיר המקסים - New Years DayU2 משנת 1983:
תקוות, אכזבות, חיפוש תמידי אחרי חלום תעתועים או פנטזיה בלתי מושגת ואולי הבלתי אפשרית של מישהו שיסחוף אותי ויסחף איתי. לא רק בסקס, אלא גם ביחס, באכפתיות, בתקשורת טובה, בידידות אמת, בחום אנושי, באינטימיות וברגש. שאצעד איתו לעבר הלא נודע. בלי לחשוב יותר מדי, בלי לתכנן, פשוט לצאת לדרך ולהנות ממנה עד כמה שאפשר. ביחד. ואין...
פגשתי לאחרונה את גיא, גבר נשוי בן 41, חמוד ונאה, שאחרי כמה שבועות של שיחות סוף סוף הצלחנו להפגש. חשבתי שאולי אמצא מישהו שיבין את העולם המקביל שבו אני חי. שאולי איתו זה יהיה שונה ומיוחד. גם גיא כנראה חשב. באמצע שהוא רוכב לי על הזין אמר לי גיא: "תתחתן איתי" והמבט הנוגה בעיניו הבהיר לי שאלה לא סתם דיבורים חרמניים אלא כמיהה של ממש, אך אני רק מלמלתי משהו לא מחייב. המשכתי לענג ולהתענג איתו, אבל רגע אחרי שהכל נגמר, הבנתי שגם אם נפגש שוב ונזדיין שוב, הוא לא ממש מה שאני מחפש. הוא לא מי שיסחוף אותי...
וההרהורים הנוגים נמשכים יחד עם השיר המקסים הזה של U2משנת 1987 שמתנגן לי שוב ושוב בראש I Still Haven't Found What I'm Looking For: