פילבוקס

אחרי שבוע סוער, סגרירי ורווי גשמים, הגיע יום שישי ואז היא באה - השמש, ממש כמו בשיר. ידעתי שבבית אני לא נשאר ביום יפה כזה ואני חייב לצאת החוצה ולספוג כמה שעות של שמש, רצוי בלווית מישהו נחמד.

ראשית פניתי לידידי הבלוגר, עלם החמודות שמזמן לא פגשתי, ושאלתי אם הוא פנוי לקפה ושמש על הטיילת אבל לצערי הזמנים שלנו לא הסתנכרנו.

אחריו עליתי מדרגה והחלטתי שבמקום לתפוס סתם שמש על הטיילת בבית קפה בתל אביב, אני יכול לנסוע לתפוס אותה גם בגעש.  מאחר ולא הייתי בראש חרמני במיוחד, פניתי לידידי הסטודנט העובד והלומד, בחור גבוה ונאה, בן 28 חטוב, זהוב, ובעל קעקועים יפים, שבעבר נהגתי לנסוע איתו לפעמים לגעש ולחטוף תסכולים רבים. למה תסכולים? כי אי שם בפרה-הסטוריה. היה לנו איזה סטוץ וחצי שהחל בבדיקת סחורה מביכה בחדר מדרגות, אבל מאז למורת החרמנות שמתעוררת לפעמים מצידו או מצידי , לא קרה ביננו כלום. בימים שכבר הגענו לגעש, הוא היה אחוז תזזית למצוא בחורים ולהתחיל איתם, מה שהיה מצליח לו די בקלות, ואני הייתי עסוק בלהרגיע אותו ולהזכיר לו שבא איתי ומה יש לו לחפש אם אני לידו.

בניגוד לכל הסיכויים ולמרות כל זה נשארנו ידידים, גם כשעברה לי החרמנות כלפיו. בקיצר, כבר הרבה זמן שהוא טוען שרוצה לנסוע איתי לחוף געש. אולי הוא מחפש טרמפ נוח עם מישהו שלא יבוא אליו בדרישות מיותרות ושאםשר יהיה גם לדבר איתו בין בחור לבחור, אבל לא הסתדר לנו. הוא עובד או לומד כשאני פנוי ואני עסוק כשהוא פנוי. בנוסף לכך ידעתי שתמיד הוא מחפש לנסוע בימי שישי או שבת, ואילו אני עושה זאת בעיקר באמצע השבוע. לכן כשקרה המקרה הנדיר שיכולתי לנסוע לגעש ביום שישי, הצעתי לו. באותו שלב גם לא הייתי במוד חרמני, ובאמת שרציתי רק כמה שעות של שמש עם בחור נחמד לצידי. חשבתי לתומי ישהוא יקפוץ על המציאה, אבל הוא חשב שזה יום קריר מדי ולא ממש התלהב מהרעיון.

כשראיתי שככה אני לא אראה היום שמש, שלחתי הודעה נוספת, בלי לחשוב יותר מדי על התוצאות, ליזיזי הותיק דני, התימני הרזה הבהיר בעל העיניים הירוקות. בניגוד להרגלי אפילו לא שאלתי אותו מה הוא עושה ואם בא לו להפגש. אפילו לא הצעתי לו לנסוע לגעש כי יש יום יפה. ממש לא חשבתי בכיוון, כי מעולם לא נפגשנו בימי שישי ולמיטב ידיעתי ביום שמש כזה הוא בדרך כלל משחק כדורגל עם חברים.

אבל לי ולדני יש איזה אישו סביב מזג האוויר. בתחילת היכרותנו יצא לנו המון להפגש בגשם. זה כבר הפך לריטואל שבמקום לומר לו שאני חרמן ומה איתך, הייתי רק אומר לו שיורד גשם, וכמה שעות אחר כך היינו מוצאים את עצמנו מתגלגלים באיזה צימר חמים ונעים ועושים סקס נפלא. בשנים האחרונות זה נגמר. מרגע שהבחור גילה את נפלאות חוף געש, לא בראש לו בכלל להפגש בצימרים. תקופה ארוכה גם לא היה בראש שלו להפגש לזיונים, אם כי פה ושם התגלגלנו לסיטואציות מיניות כאלה ואחרות. בתקופה הזאת גם כשהוא היה בא איתי לגעש, הוא היה מבהיר מראש שזה בשביל הכייף והים ולא לזיון.

אחד הסממנים המובהקים לכך שהוא חרמן לזיון או לא, היתה ההתארגנות שלו לפני הפגישה. פסיבי כידוע, לא ממש יכול לקפוץ לסקס ספונטני בלי הכנות, אם הוא רוצה להמנע מהפתעות לא נעימות במהלך הזיון. דני הוא בחור כזה וכדי להזדיין היה עושה ניקוי עמוק ויסודי של שעה שעתיים עד שהיה שבע רצון מהתוצאות. כשהוא לא היה בראש לסקס, הוא היה מבהיר לי שהוא לא מתארגן. במקרים האלו, שהפכו להיות הסטנדרט בינינו בשנה - שנה וחצי האחרונות, הייתי יודע שיהיה קשה יותר לפתות אותו. ידעתי שגם אם אצליח, זה יקרה לא עד הסוף ולא באופן שאני הכי אוהב, אלא אם הוא יהיה מסטול מהתחת ויתן לי להתפרע בלי חשבון. בגלל שאלה היו הנסיבות, הסקס המלא איתו על החוף, הסקס המלא והטוב שידענו בעבר, הפך להיות חזיון נדיר.

ובחזרה ליום שישי בבוקר. בסך הכל שלחתי לו הודעה תמימה בה כתבתי: "סוף סוף קצת שמש". דני לא היה ער באותו זמן בכלל, ורק כשפקח עין אחרי כמעט שעתיים, קיבלתי ממנו תשובה: "תכלס. בא לים לחטוף דלקת ריאות?"

"כן. לספוג קצת שמש" עניתי.

"מוכן לקחת את הסיכון? רוב הסיכויים שמפוצץ שם וסתם נתבאס".

"יהיה ריק נראה לי, בגלל שלא חם" כתבתי לו, למוד נסיון מרתיעתם של הומואים מרביצה על החוף בשמש חורפית של 19 - 20 מעלות.

"טוב, יאלהה, מתי אתה יוצא?" שאל דני.

"עוד רבע שעה" עניתי לו.

"רוצה לחשוב על זה? תכלס, אני בראש לשעתיים ככה ולחתןך, אז אולי חבל לך על הנסיעה?"

"שעתיים זה סבבה" עניתי לו ורבע שעה אחר כך יצאתי לדרך.

דני אמר שיודיע לי מאיפה לאסוף אותו, כי יש לנו שתי נקודות מפגש קבועות בשתי ערים שונות, אבל לא הבין שאני כבר בדרך. כשהתבררה אי ההבנה, ידעתי שאצטרך לחכות לו. לא נורא, אני תמיד רגיל לחכות לו. הבחור, מה לעשות, הוא מאחר כרוני. אחר כך, כשההמתנה התמשכה והלכה והבנתי ממנו שהוא "מתארגן", כבר לא היה אכפת לי לחכות ורק התפללתי שהשמש לא תסתתר יותר מדי מאחורי העננים שהחלו להצטבר באופן מבאס למדי. זה לקח לו כמעט שעתיים. כן, אין בזה שום טעות. חיכיתי לו כמעט שעתיים. שתיתי קפה, שמעתי מוסיקה ואפילו נמנמתי קצת כשבינתיים נתתי לקרני השמש הנעימות לחמם אותי מבעד ל- sun roof שלי באוטו, שנדיר שאני משתמש בו. תוך כדי המתנה, התחלתי גם להכנס למוד חרמני, כי אם באה השמש ודני הלך להתארגן אז הבנתי כבר שמה שיותר עמוק יותר כחול.

כשהגענו לגעש הבנתי שצדקתי. אכן הומואים פוחדים מיום שמש חורפית. אם אין מינימום 28 מעלות ואם אי אפשר להצלות כמו סאטן שלוק, הם לא באים לחוף בחורף. לנו זה ממש לא היה אכפת. להיפך. שמחנו שהחוף היה כמעט ריק. פרט לרביעית רוכבי סוסים לבושי מדים כלשהם ולאיזה חרדי מחמד שבא לעשות טבילה [השתגע בקור הזה לטבול בים?] או שמא בא להציץ עלינו, לא היה שם אף אחד. אז ברגע שהיינו לבד, הרשינו לעצמנו להתפשט ולהפקיר את גופינו לקרני השמש החורפית הנעימות.

ריבוי העננים קצת הדאיג אותנו בתחילה, אבל הרוכבים הלכו לדרכם, החרדי הטובל נעלם מהאופק, העננים זזו הצידה, ואני ודני זרמנו בכייף שלנו זה עם זה, זה על זה, וזה [אני] בתוכו של זה [הוא]. אחרי סיבוב ראשון שדני גמר ואני לא, חששתי שהוא לא ירצה סיבוב נוסף, אבל אחרי הפסקה מסוימת, קצת ג'וינט לחימום האווירה וכמה ליטופים נעימים ונשיקות עמוקות ולוהטות, הענינים החלו אט אט לחזור למסלולם.

היה סקס מעולה הפעם. הוא התמסר לי כפי שלא התמסר כבר זמן רב. הוא ממש רצה והשתדל. כשגמרתי בעוצמה על הגב שלו, הוא אמר היה מרוצה, ואמר לי את זה. נשארנו עוד זמן קצר להתרגע על החוף ולתפוס עוד כמה קרני שמש נעימות ויצאנו לדרך חזרה. דני אמר לי שחייבים למצוא עוד יום כזה של שמש בשבוע הקרוב, ואני שמחתי. יש לי תחושה שהענינים איתו מתחילים לחזור למסלולם ושכשנגיע לגעש בעתיד, אז שוב לא רק הים יהיה כחול אלא גם הזין שלי והישבן שלו יהיו, ומה שיותר עמוק בתוכו. 

וכמו שכל הפוסט הזה מרמז מתחילתו, השיר בו בחרתי הפעם הוא שירם של אריק איינשטיין ושלום חנוך - מה שיותר עמוק יותר כחול, מאלבומם המעולה "שבלול" משנת 1970:

כארבע שעות אחרי המועד שקבענו ביום שקדם וכשעתיים אחרי המועד כשקבענו כשדני, 26, התעורר משנת היופי שלו באיחור אופנתי הבוקר, וכחצי שעה אחרי שהגעתי כבר למקום בו קבענו להפגש, הנסיך הגיע בסופו של דבר. לדני יש מושגים קצת מוזרים על הזמן. כשהוא אומר שניה, זה יכול לקחת לו רבע שעה אם לא חצי שעה, כשהוא אומר כמה דקות זה יכול להגיע אפילו לשעה. כשהוא אומר לא לפני שעה XX זה בדרך כלל שעתיים - שלוש אחרי אותה שעה שציין. אבל דני לא נעלם. הוא מעדכן לגבי האיחור שלו, אם כי כאמור כל קשר בין הזמנים שהוא מציין לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. עם הזמן לקחתי כבר לקחת מרווח בטחון לגבי הזמנים שלו, אבל היום הוא שבר את כל מרווחי הבטחון שלקחתי. דני ייבש אותי, אבל ביקש סליחה סליחה ועוד סליחה ואני כבר בניתי על הפיצוי שיפצה אותי כשנגיע לגעש. מזל שקבענו לשעה מוקדמת יחסית כי בסופו של דבר הגענו לגעש רק בשלהי הצהריים.

גם כשירדנו לחוץ לקח עוד עשרים דקות או יותר [לא מדדתי] עד שהתיישבנו - או יותר נכון לומר נשכבנו - על החוף. דני עשה לי מסע רגלי של כמה קילומטרים שמאלה וימינה עד שמצא שם מקום על החוף שהיה מבודד מספיק לטעמו. הרגליים שלי אמנם דואבות כרגע מעייפות אבל באותו רגע נמרחנו על המחצלת, התפשטנו בשמש החמימה והתחלנו להתמזמז. השמש היתה נעימה אבל המים היו קרים מאוד ואת הפנטזיה על חירמונים וסקס במים נאלץ לדחות לקיץ כנראה. היה חסר לי שלא ניתן היה להכנס למים, אבל דני השתדל להנעים לי את הזמן על המחצלת על החוף. אחרי מציצות עמוקות הדדיות לגרון הוא החל להתיישב לי על הזין. כבר חודש הוא לא קיבל אותו והיה לו קצת קשה הפעם. הוא עצם את עיניו, לחש: "אביב [אני, שם בדוי], הו, אביב" ואחרי שניים שלוש נסיונות קיבל אותו עד הסוף. היה כייף לשבת שם על החוף כשהזין שלי בתוכו ורגליו כרוכות סביבי, שנינו חבוקים ומתנשקים והוא עולה ויורד קלות על הזין שלי ולוחש שוב ושבו "הו, אביב". אחר כך זיינתי אותו בדוגי ולבסוף הוא עשה את מה ששנינו הכי אוהבים, נשכב על הבטן וקיבל את הזין שלי עמוק חזק וטוב כשהוא לא מפסיק לגנוח את שמי ומתנשק איתי בין לבין. החוף היה הפעם די שומם ובזמן שהזדיינו רק עברה איזו בחורה אחת או שתיים שעשו ריצה על החוף. מצאו להן מקום. בחורות לא מפריעות לדני אבל את פניו הוא דאג להסתיר כל פעם שעברו אם כי את הזיון הוא לא הפסיק. 

אחרי שגמרתי המשכנו לשכב לנו על המחצלת ולהתלטף. דני שכב עלי, אני שכבתי עליו, אבל בסוף כשהתחיל לכאוב לי קצת הגב, השתרעתי על הבטן ונתתי למגע הפרפר של הידיים שעדינות שלו לרפרף/ללטף/לעסות לי קצת את הגב. כנראה שכל הענין קצת חירמן את דני והאמת שגם אותי, דני כבר יותר שכב מאשר ישב עלי והזין שלו חצי רפוי בין הרגליים שלי. החלטתי להתגרות בו קצת בתנועות של הישבן והרגשתי את הזין שלו מזדקף. דני אמר שזה מחרמן אותו ואני אמרתי לו את מילות הקסם: "תעשה מה שבא לך שיהיה לך טוב". זו היתה קצת טעות. דני לא רגיל לזיין גברים. הו דו מיני שעם גברים היה בדרך כלל פסיבי ואילו עם נשים הוא כמובן אקטיבי. כנראה שהוא לא הפנים עד הסוף את ההבדל הפיזי ופשוט ניסה לתקוע. כאב לי בטרוף ועצרתי אותו. הדרכתי אותו לעשות את זה לאט לאט כל פעם קצת פנימה והחוצה ובסוף גם כיוונתי לו את הזין למקום הנכון. גם כשהוא חדר לבסוף כאב לי.  בפעם הקודמת שנתתי לו לזיין אותי התחלתי את זה כשאני רוכב לו על הזין. ככה יותר קל לי. אבל הפעם לא רציתי לעצור אותו ונתתי לו להתפרע על הישבן שלי עוד זמן קצר כי ידעתי שעם המגה-חרמנות שלו הוא יגמור מהר וכך אכן היה.

היה אחלה יום והיה גם סקס טוב. בדרך חזרה דברנו קצת, הוא שאל על המשפחה שלי ואני שאלתי על הבחורות שלו. הוא גם שאל אותי מה אני עושה עם כל החול מהים ואיך אני חוזר ככה הביתה ואמרתי לו שהחול זה בקטנה, הבעיה מתחיל היותר כשאני נכנס לים ואז יש גם את המלח, ואת זה אני פותר בכך שאני מחפש איזה ידיד להתרחץ אצלו. סיפרתי לו שיש לי חבר טוב שהכרתי באטרף לפני כמה שנים [כשאני מתכוון לארי, לשעבר הירושלמי] ומאז נשארנו ידידים שונים. סיפרתי לו שארי כבר כמעט שנה בזוגיות עם גבר בן ארבעים וקצת ויש להם קשר נפלא ואז דני אמר שלא נראה לו שהוא אי פעם יהיה בזוגיות עם גבר. מה שמסדר לדני את הענינים בראש הדו-מיני שלו זה שעם גברים זה רק סקס. סקס טוב. אחלה סקס [טוב נו, כל הגברים שלו בשנה האחרונה מסתכמים בערך בגבר אחד: אני...חחח] אבל הוא לא רואה את עצמו נקשר רגשית לגבר. אין לי שום בעיה עם זה כי כשדני איתי ההרגשה שהוא נותן לי זה שהוא כל כולו איתי. לא באופן טכני מיכני וקר, אלא סקס חם וחושני ממעמקי התשוקה, האינטימיות, החום האנושי והאירוטיקה.

סיימתי את היום העמוס הזה רצוץ לגמרי. הרגשתי נינוח ומסופק מאוד. לא חלמתי לרגע שלמחרת תשאר לי עוד חרמנות, אבל למחרת היתה לי הפתעה…

ולשמש שהנעימה את זמננו על החוף שם באמצע החורף, אני מקדיש את שיר שהוא אחד המוצלחים שכתב גו'רג' האריסון לביטלס ואני מתכוון לשיר Beatles - Here Comes The Sun משנת 1969:

אחרי כמה ימים מהורהרים שלא לומר קצת שפופים, הנה באה השמש ועשתה לי קצת טוב על הלב. ואולי זו לא רק השמש, אלא הסמליות של השמש. יש לי תחושה שדברים טובים יותר מתחילים לקרות אצלי ומסביבי ואקווה שימשיכו לקרות. היום בדרך לעבודה שמעתי את השיר הזה שחיבר ג'ורג' הריסון ושרו הביטלס בשנת 1969 Here comes the sun, והחלטתי לפתוח איתו את הפוסט הזה: