פילבוקס

תמיד ידעתי שאני אדם של געגועים, טיפוס נוסטלגי מאוד. אני אפוף בגעגועים עמוקים למקומות שבעבר, לאנשים מהעבר, לחוויות מהעבר, למוסיקה מהעבר. לא רק לעבר האישי שלי, אלא לעבר בכלל. אני מביט בו נפעם וביראת כבוד. אני נהנה לפשפש בו, לקרוא עליו, לשמוע אותו, לראות אותו. אני שומר ונוצר זכרונות מהעבר ויש לי נטיה להביט עליהם במבט רומנטי, גם אם הם לאו דווקא זכרונות של אושר. גם את העצב מהעבר אני חובק בשתי ידי.

גם את הבחור או הנער שהייתי פעם אני חובק בזכרון הנוסטלגי שלי. לפעמים אני חושב מה היה קורה לו יכולתי לשוב לעבר, לנער אותו קצת וללמד אותו משהו ממה שאני יודע כיום, לעזור לו במשהו, אבל את העבר אין להשיב. את העבר לא ניתן לתקן. אותם רגעים של טעויות ועצב, בד בבד עם אותם רגעים של הצלחה ואושר הם שעשו אותי לאדם שאני היום. קוצר ידי לעזור לצעיר שהייתי פעם מביא אותי לנסות לעזור פה ושם למי שאני נתקל בו בדרך וזקוק לעיתים לאיזו דחיפה קלה, מילת עידוד או עצה טובה, כי מעבר לכל החרמנות שאתם קוראים עליה לא מעט פה בבלוג, יש בי רצון עמוק לעשות טוב.

כל מה שאמרתי עד כה היה רק הקדמה הרהורית למשהו אחר שרציתי לדבר עליו הפעם. משהו שקרה בביקור מקרי בעיר הולדתי, אבל לפני כן עוד הקדמה קצרה ואחרונה. 

את עיר הולדתי עזבתי בילדותי. זו היתה ילדות שזכורה לי כמאושרת למדי, למרות שגדלתי בבית שלא ידע שפע. הניתוק החד מכל חברי הילדות ומתבנית נוף מולדתי לא היה לי קל. שנים רבות לקח לי להסתגל לעיר החדשה ולחברים חדשים, מה שחרת בליבי לנצח את הנוסטלגיה העמוקה לעיר הולדתי. באופן מוזר, בכל פעם שאני מבקר בה, למרות שחלפו שנות דור, אני מחפש בכמיהה בקהל העוברים ושבים דמויות מהעבר. אני יודע בתוך תוכי שזה חיפוש חסר תוחלת. אני יודע שהילדים מאז כבר בגרו והיו לאנשים וספק רב אם בכלל אזהה אותם אף אם יעברו מול פני. אני יודע כי רובם בוודאי כבר לא מתגוררים בעיר הולדתי זה מכבר. אני יודע כי הסיכוי שאפגוש מישהו מהם באמצע העיר שואף לאפס, אבל המבט שלי ממשיך לחפש כל הזמן.

השבוע הייתי שם בעיר הולדתי בעניני עבודה. באופן מקרי הזדמן לשם גם יזיזי לשעבר, רוני, 23, ואחרי שיחה טלפונית קצרה החלטנו להפגש לארוחת בוקר במרכז העיר. ישבנו בבית הקפה, אכלנו, שתינו ודיברנו על ענינים כאלה ואחרים, אבל מבטי שוטט ללא הרף. רוני תהה מה אני מחפש וסיפרתי לו שאני מחפש אם יעבור במקרה מישהו שאני מכיר. הוא שאל אם אני חושש מכך שמישהו יראה אותי שם, אבל חייכתי ואמרתי לו שבדיוק להיפך. שאני אשמח לפגוש מישהו שלא פגשתי שנים רבות, וסיפרתי לו על הצמא הנוסטלגי שלי לדמויות מהעבר. רוני צחק ואמר שאני פנטזיונר ושהסכוי שזה יקרה שואף לאפס, אך אני רק אמרתי לו שתמיד מותר לקוות.

חלפה לה שעה קלה ויצאנו מבית הקפה. לא הספקנו לעשות כמה צעדים ואני שומע מישהו קורא בשמי. אני מביט אליו ורואה איש לא מוכר שמחייך חיוך גדול ומושיט לי יד. אני לוחץ את ידו והוא מבין שאני לא מזהה.

"אני אלון" הוא אומר, אולי אתה לא זוכר אבל עבדנו פעם יחד תיכף אחרי הצבא."

"אבל איך הכרת אותי? עברו כל כך הרבה שנים מאז..."

"נשארת אותו XXX" הוא אמר "לא השתנית בכלל".

"נו באמת... אני כבר מזמן לא בחור בן עשרים וקצת כמו שהיינו אז, כולם מתבגרים" אמרתי לאיש שהיה פעם בחור צעיר וחמוד והשתנה ללא היכר, מאז אותה עבודה בה עבדנו זה לצד זה במשך כמה חודשים בלבד.

"כמעט ולא השתנית" חזר אלון ואמר ואז המשכנו לפטפט קצת. סיפרנו זה לזה מה אנחנו עושים היום. אשתו הדהויה קצת ישבה לידו והוא סיפר לי שיש לו גם ילדים. באותו זמן עלתה למול עיני דמותו של הצעיר החרמן שהוא היה אז. באותו זמן נזכרתי בחיוך בבחורה הדתיה שהצעיר ההוא שהוא היה פיתה פעם בשירותים במקום העבודה ההוא, ביחד עם בחור נוסף במין אנאלי ואוראלי בו זמנית. היום היו קוראים לזה הטרדה מינית או אולי משהו חמור מכך, תלוי בנסיבות, אבל אז ראו את זה כמשהו מצ'ואיסטי. לי זה נראה אז הזוי לחלוטין. סקס בשירותים עם בחורה דתיה בעבודה? מי עושה דברים כאלה? כמה תמים שהייתי...

נפרדתי ממנו בלחיצת יד חמה ובחיוך מאוזן לאוזן. רוני שהיה עד למפגש הקצר הזה גם חייך.

"אז מה אתה אומר? סיכוי שואף לאפס? אמנם לא מישהו מילדותי אבל בחור שלא ראיתי כל כך הרבה שנים ועוד הכיר אותי בכלל?"

"כנראה שבאמת לא השתנית כל כך" אמר רוני "אתה יכול לראות בזה מחמאה".

"ועוד לשמוע מחמאה כזו מסטרייט... יודע מה עוד מוזר? שהוא זוכר אותי בכלל. אתה חושב שתזכור בעוד שנים רבות מישהו שעבדת איתו למשך תקופה קצרה של כמה חודשים? רוב האנשים פשוט מוחקים ועוברים הלאה..."

"אבל אותך איך אפשר לשכוח?" צחק רוני וסגר ענין.

הפעם השיר שאני מקדיש לעצמי, לנוסטלגיה ולגעגועים, הוא באופן טבעי "שיר געגועים" המקסים של קובי אפללו משנת 2007:

קודם כל רציתי לאחל גמר חתימה טובה לכולם, סליחה מכל מי שפגעתי בו, מי שידע למחול - ימחל לי על אהבתי.

ועכשיו לשאלון השרביט שהועבר אלי ע"י מרי לנ3ח.

ביצוע: צביקה פיק
מילים: מאיר ברקוביץ'
לחן: צביקה פיק

 

אני מאמין בחושך

ובפרחים נובלים

אני מאמין בשמש

שמאירה שבילים

כי זוהי דרכי

זוהי הדרך שלי

כי זוהי דרכי

הדרך שלי

אני מאמין בסבל

שלכולם נגרם

אני מאמין באושר

יבוא בשעת צרה

כי זוהי דרכי...

אני מאמין ברוח

שמביאה הכל

אני מאמין למעלה

יושב הכל יכול

כי זוהי דרכי...

אני מאמין באלה

שאין להם ברירה

אני מאמין עם אלה

בטוב וגם ברע

כי זוהי דרכי...

 

פה ושם נוחתים עלי באינטרנט בחורים שאוהבים סייבר סקס. אין לי שום דבר נגד קצת חושפנות בריאה במצלמת אינטרנט, אבל רק בתור צעד מקדים ומחרמן לחימום הקשר בדרך לדבר האמיתי, אבל מסתבר שיש בחורים שכל מה שהם אוהבים לעשות זה רק לאונן, ולעשות את זה וירטואלית בלבד. חבורת המאוננים הזאת מתחלקת לכמה סוגים שאנסה לתת בהם סימנים.

הסוג הראשון אלה האקסהיביציוניסטים החד צדדים. אלה הם הבחורים שבום טראח איך שמתחילים שיחת וידאו במסנג'ר הם כבר ערומים עם יד על הזין. "רגע רגע" אני אומר, "בואו נדבר קצת, נכיר" אבל שום דבר לא עוזר. לא מענין אותם כלום. אפילו לא לראות אותי. הם מקבלים את מנת הריגוש שלהם רק מעצם הידיעה שמישהו מתבונן בהם כשהם מאוננים.

הסוג השני הם הדנידינים, הרואים ואינם נראים. הם אלה שהמצלמה שלהם לא עובדת או לא ברורה או ש"כל פעם שאני פותח אותה היא מנתקת לי את האינטרנט" או תירוץ שחוק אחר כלשהו. כל מה שהם רוצים זה רק לראות את הבחור שבצד השני, בלי שיראו אותם כמובן. הם לא דורשים שהוא יאונן או משהו, לפעמים מספיק להם לראות את התחתונים שלו, לפעמים עוד חלק גוף חשוף כזה או אחר. בחורים כאלה גומרים מהר בדרך כלל וניתן לדעת זאת כשלפתע מסתיימת שיחת הוידאו, אפילו בלי "שלום היה כיף". דור [שם בדוי], 31, היה בחור כזה. לא זוכר אם הסייבר אצלו התחיל אחרי שזיינתי אותו או לפני, אבל מאז הסטוץ החד פעמי שלנו הוא כל הזמן מבקש לראות את התחתונים שלי שמחרמנות אותו משום מה. אולי במיוחד בגלל שאין לו מצלמת אינטרנט ואני לא יכול לראות מה הוא עושה תוך כדי צפיה. אמרתי לו שאני אשלח לו זוג אחד אם זה מה שעושה לו את זה, אבל דור מתעקש שבלי שאני בתוכם זה לא שווה. בשביל מה לו לראות אותי במצלמה כשהוא יכול לקבל אותי פיזית, לא הבנתי. עד היום אני לא מבין איזו מין משיכה מוזרה יש לו אלי. זה לא שהסקס שלנו הממשי לא היה טוב, גם דור אמר שהיה טוב, אבל משהו במוח שלו לא צולח את גבול הוירטואל. הסטוץ ההוא היה אצלו היוצא מהכלל שמעיד על הכלל, אז אמרתי לו שלא. שאם הוא רוצה אותי הוא יכול רק לדבר איתי או להפגש איתי. No more virtual bullshit שלא מוביל לשום מקום. 

הסוג השלישי הם המאוננים האינטראקטיביים. הם אלה לא מסתפקים בשיחת הוידאו אלא דורשים כמו במאי: תעשה כך, תעשה כך. תחשוב שאני עושה לך כך או אחרת. כן, כן, חירמנת אותי, תמשיך. למה אתה לא זורם?

הסוג הרביעי הם מאונני המקלדת. אין להם מצלמת אינטרנט ולא מעניין אותם גם אם לך יש. כל מה שהם רוצים זה שאתה תחרמן אותם במילים. אם הם חמודים במיוחד אני לפעמים זורם איתם, תופר להם אד-הוק איזו סצינת סקס מילולית עד שאני שומע [יותר נכון: קורא] את גניחות המקלדת שלהם ואת הגמירה המילולית הוירטואלית שמגיעה באיזה שהוא שלב כשאני עסוק בהקלדת סצינת הסקס הוירטואלית.

לפעמים יש כאלה שעושים קריס-קרוס בין הסוגים, לוקחים קצת מזה וקצת מזה ומאוננים בכל מקרה. אחד מהם הוא אייל [שם בדוי] בן קרוב לשלושים שעושה קריס-קרוס בין אקסהיביציוניסטיותו לבין חיבתו לאוננות מקלדת. יש לי עדיין תקוות בשבילו כי הפנטזיה שלו זה שיום אחד יהיה לו אומץ להפגש איתי ושאני אבוא לזיין אותו בדיוק כמו בסצינת סקס שחיברתי לו פעם והטריפה לו את החושים. זה היה נחמד לפעם או פעמיים, במיוחד שהוא גם שלח לי תמונות סקסיות ביותר שלו שהזינו לי את ההשראה לכתיבת הפנטזיה ההיא עבורו, אבל אני לא מוכן שזו בלבד תהיה התקשורת ביננו ואמרתי לו את זה. אייל היה גלוי איתי וסיפר לי שכבר שנים לא היה לו סקס של ממש, אלא רק אוננות וירטואלית. חבל לי עליו. הוא בחור נאה וסקסי שסובל ממעצורי יתר אשר הייתי משחרר לו אותם בכיף, אבל זה לא קורה וכנראה שזה גם לא יקרה. הוא יותר מדי מקובע.

דור ואייל שהזכרתי הם החריג לסטייל הרגיל של מאונני הסייבר. לרוב סוגי מאונני הסייבר יש מכנה אחד משותף. כולם בטוחים שהם בכלל לא מאונני סייבר. כולם בטוחים שרק היום, שרק במקרה, שהם סתם עייפים מכדי לעשות סקס אמיתי, שאוטוטו זה גם יקרה בפועל. אולי בפעם הבאה שנדבר כי "אני ממש לא יכול לחכות עד שממש תעשה לי את זה" וכאלה זיוני שכל, אבל אני כבר יודע שהם רק יחזרו לסיבוב אוננות וירטואלי נוסף. יש לי תרופת פלא לזיוני השכל החוזרים של בחורים כאלה. איך שבחור כזה מזמין אותי לשיחת וידאו, אם הוא שווה זיון אני מייד אומר לו "בוא נפגש ותראה את הדבר האמיתי, לא עושה יותר שום דבר וירטואלי". בדרך כלל שניה אחר כך, בלי לומר  אפילו שלום הבחור מתפוגג כלל באבחת עשן וירטואלי כחול. לפעמים הוא עוד מאונן דקה קצרה למרות הכל, רק משום שהוא כל כך שקוע במעשיו עד שלא שם לב שאני לא משתף פעולה איתו בכלל...

מילא שיש בחורים שגרים בטיז-אל-נבי, שאין להם מישהו להתפרק איתו בסביבה, אבל כאלה שגרים במרכז, בגיי-פאקינג-לנג? זה כבר ממש מוזר לי. הכי מוזר מכולם היה בחור שגר ממש חמש דקות ממני, ג'ינג'י מתוק רזה חלק וחמוד לאללה בן 27, שפעם אחר פעם מתעקש לפתוח איתי שיחת מסנג'ר כשהוא ערום לגמרי עם יד על הזין הזקור שלו.

"רבאק" אמרתי לו בפעם השניה שזה קרה, "אם מצאתי חן בעיניך כמו שאתה אומר ואתה מצאת חן בעיני, אז למה שאני לא אבוא אליך או שנפגש באיזה שהוא מקום קרוב, הרי אני נמצא חמש דקות ממך?"

הפעם הוא דווקא ענה הג'ינג'י החמוד הזה, כשאמר "לא עכשיו, נדבר כבר" והתפייד לו למעמקי הגייסקסמטריקס הזה.

לך תבין אנשים.