פילבוקס

ברק

ברק שנלר בן התשע עשרה יישר שוב את הכומתה על הכותפת השמאלית והמתין בחוסר סבלנות. הוא היה בטוח שהם קבעו ליד המודיעין בתחנה, אבל שעה שתים עשרה בצהריים חלפה זה מכבר ולא נראה שום סימן לפס38 שהיה אמור להפגש איתו כאן. ברק כבר היה חרמן אש, במקום ללכת הביתה אחרי שבוע מתיש בבסיס הוא עמד וחיכה, השיפוד המלובן שלו כבר חם טוב טוב על האש והוא רצה לזיין. כוס אמו של המניאק הזה שהתעקש לא לשלוח לי תמונה, הוא חשב. בקושי שלח לי תמונה של העיניים ואמרתי לו שיש לו עיניים שקטות ונוגות. ממש שקטות ונוגות, עלאק. עיני פודל חרמן שמת לקבל את הזין הצעיר שלי בתחת, זה מה שהן היו. ברק ידע שכל עוד יש מבוגרים חרמנים לזין צעיר, הוא יוכל להסתדר בכל מקום. כך היה בצבא, כך היה בתיכון ואז הוא נזכר איך הכל התחיל.

ברק היה תלמיד גרוע שלא הסתדר בשום בית ספר שאליו הוא הלך. כמות השליליים שלו בתעודה הרקיעה שחקים, הוריו ניסו לסייע לו ככל יכולתם הדלה, אבל כסף למורה פרטי לא היה להם וגם הידע שלהם כבר לא כל כך הספיק לרמה הלימודית בכיתה י' בתיכון. זה היה בית הספר השלישי אליו נזרק ברק בשנה האחרונה, בית ספר מיוחד לתלמידים עם קשיי למידה וברק, כך התגלה, היה כזה. היה קשה לו לקרוא והוא התקשה גם בכתיבה. כושר ביטוי בעל פה לא היה בעיה אצלו והוא גם קלט ממש מהאויר כל מה שאמרו לו ואפילו זכר. הזכרון הזה חיפה על הרבה דברים וכך התגלגל עד כיתה י', אבל אז הוא איבד גם את החשק להקשיב. דברים אחרים הלהיבו אותו, ההורמונים שצפו בדמו והלימודים ענינו אותו כקליפת השום. ברק החניק עוד פיהוק כששמעון, המורה להיסטוריה שהיה גם המחנך שלו אמר להוריו כי אם עד סוף הקיץ לא ישתפרו ציוניו, הוא יאלץ להדיח אותו גם מבית הספר הזה, שהיה ממש התחנה הסופית לנערים במצבו. "קורס קיץ" אמר שמעון, אין ברירה אחרת, אבל ברק לא התכונן להעביר את הקיץ חנוק בין כתלי הכיתה. הים, הגלים והבנות  קרצו לו יותר, אולי גם הבנים, חשב ברק לרגע שנזכר בגופם השזוף של חבריו מחופשת שבועות שבילו בכנרת והדף את המחשבה הזו לאחור כלעומת שבאה. שבוע, שבועיים גג, אני אהיה בקורס קיץ הזה, חשב ברק ואז כבר אמצא איזה דרך להתחמק גם ממנו.

"דרך אגב" קטע המורה שמעון את הרהוריו, "אני המרכז של קורס הקיץ השנה, אז שלא תחשוב שתצליח להתחמק ממנו או משהו כזה. אני עושה בדיקת נוכחות לא רק בבוקר, אלא כל שעה וגם בסוף היום. זו לא תהיה קייטנה, ברק, זה ממש לימודים."

"יש לו בעיה עם מטלות בכתב" ניסתה אימו של ברק לעתור לליבו של המורה, "אולי אפשר להקל עליו במשהו?"

"אחשוב על כך. אפשר אולי לתת לו מטלות בעל פה וגם סיוע של מישהו מצוות הקורס שיעזור  לו בהחדרת החומר הכתוב באמצעים אוראליים."

"אוראליים?" שאלה האם בחוסר הבנה.

"כן" ענה המורה שמעון,  "אולי נשלח לו איזו סייעת או מורה שיעביר לו בעל פה את החומר הכתוב אחרי שעות הלימודים, אבל יתכן שזה יהיה כרוך בתשלום נוסף."

פניה של האם התכרכמו נוכח דרישת התשלום הנוסף. "תראה המורה שמעון, אנחנו משפחה פשוטה ואין לנו הרבה אמצעים, לברק אין אבא. השאיר אותי אלמנה עם חמישה ילדים הבר-מינן ותשלום נוסף יכול להיות בעיה קשה."

"תשאירי לי את הדאגה הזאת, גברת שנלר, אני כבר אחשוב על משהו" אמר המורה שמעון ונפרד מהם בלחיצת יד חמה לידה של גברת שנלר ובצביטה עזה בלחיו של ברק. "רק שתהיה בן אדם, ברק, שמעת" אמר תוך כדי הצביטה העזה המסתובבת על לחיו של הנער, "רק שתהיה בן אדם ולא תעשה יותר צרות לאמא שלך."

בשנה האחרונה הבין ברק שהוא חתיך. שבנות שמות עליו ולהפתעתו גם בנים התחילו להתייחס אליו שונה, במיוחד כשראו במלתחות בית הספר אחרי שיעורי הספורט את הכלי הגדול שמסתתר לו בתחתונים. אלה לא היו הומואים, לפחות ברק לא חשב עליהם כמו הומואים, שזה קללה שהוא שמר לילידים שהוא שונא. אלה היו דווקא חבריו או ידידיו, שבהשוואות הבלתי נמנעות של גודל הזין במלתחות, שרקו בהתפעלות נוכח מה שראו שיש לברק להציע. גם גופו הרזה המתחטב והגבוה של ברק הפגין נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה ומשיכה מגנטית לכל סובביו. ברק נהנה לשחק במיניותו, לבדוק את גבולותיה ואת ההשפעה שיש לו על אחרים. זה הפך לטבע שני אצלו, למשהו שהוא אפילו לא חשב עליו אלא בא לבד והוא הפגין אותו כלפי כל, ללא מחשבה וללא מעצורים, מנסה להקסים את כולם.

המורה שמעון, שהיה גם סגן מנהל בית הספר, לא הצליח למצוא מישהו שיתן לברק סיוע אוראלי בחינם. כל נסיונות העידוד שלו למורה זו או אחרת שיראה בעין יפה סיוע כזה לברק ואמו קשת היום, כל הבטחותיו המרומזות לתמיכה בקידום שיתן למורה שתסכים להתגייס למענו, לא הועילו. המורה שמעון הבטיח והמורה שמעון היה אדם שמעולם לא הפר הבטחה שנתן. כך יצא שלבסוף המורה שמעון נאלץ להיות מי שיתן בעצמו את הסיוע האוראלי לברק אחרי שעות הלימודים.

"תקשיב" אמר לו ברק כבר בסיום השבוע הראשון לשיעורי העזר האוראליים האלה, "אני לא מתכוון לבזבז את כל הקיץ הזה בין ארבע קירות. תמצא פתרון אחר. אני לא מוכן להשאר עוד שעתיים לסיוע אוראלי כל יום אחרי הארבע שעות הארוכות שאני תקוע כל יום בכיתה, על הזין שלי כל הבית חרושת לציונים הזה," אמר ברק בבוטות ותפס לשם המחשה בזין הגדול שלו החפון במכנסיו. באותו רגע ברק הבחין. לשונו של המורה שמעון שעברה בתנועה מהירה, כמעט בלתי מודעת, על שפתיו היבשות, הסגירה אותו וברק הסתער מיד קדימה בכל הכוח. "כן, על הזין. שיזדיינו כולם, אני לא הולך לבזבז פה את כל החופש שלי, כוס אמו כולם. חם פה," הוא הוסיף כאילו בלי קשר, הוריד את החולצה והתחיל לנפנף בה ליצירת משב קל מול פניו וספג עימה את אגלי הזיעה שהחלו להתגלגל במורד חזהו לעבר הריבועים העדינים של בטנו המתחטבת.

"אני מצטער, המזגן מקולקל" אמר המורה שמעון, אך לא הפסיק לבלוע במבטיו את גופו החצי חשוף של ברק. "אז מה, כולם על הזין שלך" אמר לפתע המורה שמעון והפתיע את ברק שלא היה רגיל לשמוע ממנו לשון לא נקיה, "מה, גם אני על הזין שלך, אחרי כל מה שהתאמצתי בשבילך?"

"סיוע אוראלי" התיז לפתע ברק מבין שפתיו, "זה סיוע אוראלי, זה?" ואז בלי שום מעצורים, קם והתקרב למורה היושב, נעמד ממש מולו, פתח את רוכסן הג'ינס, שלף את הזין הגדול שלו והחצי זקוף שלו מתוכו, נופף בו מול פרצופו הנדהם של המורה שמעון ואמר: "זה יהיה אולי סיוע אוראלי, יא חרמן מזדיין. אל תגיד לי שזה לא מה שרצית מהרגע הראשון שהבטחת לי שיעורי עזר אוראליים, נראה אותך עכשיו נותן לי שיעור עזר אוראלי כמו שצריך !" והתקרב עוד יותר עד שהזין שלו היה אולי עשרה סנטימטרים בלבד מפניו הסמוקות והמזיעות מהתרגשות של המורה שמעון.

באותו יום קיבל ברק את המציצה הראשונה בחייו והמורה שמעון הפך להיות עבד נרתע לכל שגיונותיו. למחרת הוא גם טחן לו את התחת ועד סוף הקיץ העביר איתו שיעורים אוראליים ואנאליים למכביר. ציוניו של ברק הפכו כולם לחיוביים, לא רק כאתנן לזיונים שלו עם המורה שמעון המסכן, שהיה שפן הנסיונות הראשון של ברק לגבי נפלאות כוחו המיני, אלא גם בגלל שברק היה מהיר קליטה, כל עוד היה מדובר במידע שבעל פה. ברק חדל להגיע לקורס הקיץ. כל בוקר הוא פשוט התייצב בכיתה סגורה בקומה העליונה, בה העניק למורה שמעון  סיוע אוראלי ואנאלי ואחר כך המורה שמעון גם העביר לו את החומר הנלמד בכל המקצועות, בעל פה. למרות שהיסטוריה לא נכללה במקצועות בהם היה על ברק לשפר ציון, ברק נהנה גם מההרצאות הקצרות ששמעון העביר לו בנושא היסטורי זה או אחר. עד היום זכור לברק השיעור שנתן לו המורה שמעון על תולדות מלחמת יום הכיפורים. הוא אהב לשמוע סיפורי קרבות והמורה שמעון אהב להשמיע לו, בין ניגוח כזה או אחר של ישבנו ע"י הזין רב האון של ברק שנלר.

"סליחה, מה השעה?" שמע לפתע ברק קול שניער אותו מהרהוריו.

"תסתכל בפלאפון, מה אין לך שעון שם? אמר ברק כשהבחין שהאיש השואל החזיק בידיו מכשיר טלפון נייד ובוהה בו ללא תכלית.

"נגמרה הסוללה ואני אף פעם לא הולך עם שעון" ענה האיש וברק התחיל לחשוב שאולי זה עוד אחד מהמבוגרים האלה שמתחילים איתו בכל מקום. הוא הביט בו. גבר באמצע שנות הארבעים עם מבט חוששני בעיניו המתרוצצות ללא הרף מצד לצד. רזה למדי, לא רע לגילו, הייתי עושה אותו אולי, חשב ברק לעצמו, אם לא הייתי קובע פה עם פס38 הזה שעוד לא הגיע. "קיבינימט, כבר שתיים עשרה וחצי" פלט ברק בקול רם, גם לעצמו וגם כתשובתו לגבר השואל.

"שתים עשרה וחצי, שיט." הגיב הגבר והעביד לשון עצבנית על שפתיו החרבות "איזה חום, המדבר הזה. מה הייתי צריך לנסוע היום לבאר שבע" הוא הוסיף למלמל בינו ובינו בקול רם.

"צמא?" שאל ברק בהתענינות מחודשת.

"מת מצמא. יש פה איזה מקום לשתות בסביבה?"

"בוא אחרי" אמר ברק והחל ללכת לכיוון השירותים, "אני ברק, דרך אגב, ואתה?"

"יניב" נשמעה תשובת הגבר שקצת תמה מדוע החייל הזה מתעניין בשמו, אבל החום הזה קצת שיבש עליו את דעתו וכבר לא היה אכפת לו מכלום, רק להכניס משהו לפיו החרב מיובש.

יניב

יניב פטישי היה אקטיבי. האמת שהיה זה קצת מצחיק אם גבר ששם משפחתו פטישי אינו איזה פטיש אקטיבי, אבל יניב לא ידע שום דרך אחרת. הוא הכיר את חברתו כשהיה צעיר, התחתן איתה ועד היום רק זיין. זיין בחורות. רק בחורות. אמנם אפשר לספור את הבחורות שזיין על אצבעות כף יד אחת, אבל בכל זאת הוא זיין ולכן אפשר לומר שתמיד היה אקטיבי. יניב אף פעם לא ידע מגע של גבר, לא נשיקה של גבר, לא מציצה של גבר ולא זיון של גבר, לא באופן פסיבי ולא באופן אקטיבי. גם לא של בחור, גם לא של נער. למרות ההומו המודחק בתוכו מאז ימי נעוריו, ההומו הזה נשאר במגירת הגרביים בארון הנעול ולא העז לצאת אף פעם החוצה, אפילו לא בסתר, אפילו לא כשרק יניב רואה. כשיניב הכיר את אלה הוא חשב שכבר קבר סופית את ההומו שבתוכו. במשך שמונה עשרה השנים שיניב היה יחד עם אלה הוא לא העז לתת להומו שבתוכו לצאת ממגירת הגרביים שבארון. הוא הדחיק וכבש את היצר ורק לפעמים בסתר מול המסך, כשהיה ביחידות ואלה כבר היתה שקועה בשינה עמוקה, הוא העז לחשוב, לפנטז ולהזות בזיון עם גבר, כשידו העולה ויורדת על הזין נותנת לו לרגע קט נחמה פורתא.

רק לפני שלושה חודשים, כשנישואיו עם אלה התפרקו סופית לאחר כמה שנים אחרונות קצת משמימות, הוא העז לתת להומו שבתוכו לצאת קצת החוצה. היציאה היתה עדיין וירטואלית בלבד ודי מינורית כשהכיר באיזה צ'ט את המושבניק מהדרום שקרא לעצמו פס38. אחרי שהמושבניק קצת נחשף בפניו ואף סיפר לו שהוא ממושב פטיש, יניב כמעט נגמר כמעט נגמר מצחוק ורק אמר למושבניק בתגובה: "הרגת אותי עם המושב פטיש הזה".

כמישהו חסר נסיון מוחלט יניב לא שאל את המושבניק את אחת השאלות הראשונות שעולות בשיחות היכרות בין גייז והיא "אק/פס?". הוא אפילו לא הכיר את הטרמינולוגיה המקוצרת הזאת כשהמושבניק שאל אותו את השאלה הבנאלית הזאת והתבייש לומר שלא מבין מה הוא רוצה ממנו ולכן ענה רק תשובה בלתי מחייבת כמו: "נחיה ונראה". אחרי כמה שיחות כשהתברר לו שהבחור שהכיר ולמד לחבב הוא פסיבי מוחלט, חש יניב טעמה של אכזבה קלה שאפילו התקשה להסביר אותה לעצמו ברגע הראשון שחש בה.

תמיד, גם כשחשב ופינטז על גברים, בחורים או נערים, בתקופות שונות בחייו, חשב עליהם יניב תמיד באופן אקטיבי. תמיד הוא ראה את עצמו כמי שמזיין איזה ישבן חמוד ורענן ואף פעם לא בתור נושך הכריות שמתחת. זה גם מה שעזר לו בחיי הנישואים עם אשתו. לחשוב שהוא מזיין איזה ישבן חמוד בזמן שהוא היה עסוק בטחינת הואגינה של אשתו שרצתה עוד ועוד. רק אחרי הפרידה ממנה וביתר שאת לאחר הגירושים יניב החל להידלק מהרעיון שמישהו אחר יזיין אותו. הרעיון להיות זה שמקבל החל להסעיר אותו בפעם הראשונה בחייו והחל להתערבב בהזיותיו עם המחשבה הרגילה להיות המזיין הגדול. רק אז נתקל יניב בפעם הראשונה בחייו במונח ורסטילי או ורסיטלי, הוא אפילו לא היה בטוח איך אומרים את זה, אבל הבין שכנראה הוא כזה. הוא לא ממש יכול היה לדעת זאת כי אף פעם לא זיין גבר ואף פעם לא קיבל זין מגבר אחר, אבל מצא ששני המחשבות מסעירות אותו גם יחד.

זו היתה הסיבה לטעם האכזבה שחש כשהתברר לו שהמושבניק הוא פסיבי מוחלט. הוא לא כל כך הבין איך הוא יכול להיות פסיבי ביחסיו עם גברים אבל להמשיך לזיין את אשתו באופן אקטיבי פעמיים - שלוש בשבוע, אבל המושבניק הסביר לו שדווקא זו הסיבה שהוא פסיבי. שהוא אוהב לקבל מגברים אחרים את הריגוש הכל כך שונה, שאשתו לעולם לא תוכל להעניק לו. חוץ מזה הוא סיפר ליניב שבזמן האחרון הוא לא כל כך מזדיין איתה פעמיים - שלוש בשבוע, זה יותר קרוב לפעמיים - שלוש בחודש, כי כבר די איבד ענין בכך.

להכיר גבר כמוהו בשנות הארבעים לחייו הלהיב את יניב עד מאוד. הוא הדחיק במקצת את עובדת פסיביותו של המושבניק והמשיך להתמכר לקשר הוירטואלי איתו. אולי עוד אעשה ממנו ורסטילי, הוא חשב. אם יש כימיה בין שני אנשים, כמה חבל להגביל עצמך למצב אחד בלבד, הסקס יכול להיות הרבה יותר מושלם כשאתה מגלה את כל צדדיו וגווניו, כך חשב יניב, כי מלבד מחשבות הוא לא ממש ידע הרבה איך זה יראה ואיך זה ירגיש לו בעולם האמיתי.

הרצון להרגיש משהו בעולם האמיתי חרפן את מוחו של יניב בחודשים האחרונים והתגבר עוד יותר כשהכיר את המושבניק מהדרום. המרחק ביניהם אפשר לו בתחילה להפתח אט אט ולחשוף חלק מצפונות גופו ונשמתו בפניו. המושבניק היה זהיר יותר. הוא אמנם אמר ליניב מהרגע הראשון ששמו לירון ויניב רק קרא לעצמו בניק "מתושלח" וסרב לספר את שמו אבל בענינים אחרים היה הרבה יותר סגור. כך למשל למרות שיניב שלח לו תמונה של גופו (הלבוש) ואפילו של צדודיתו הקצת מעורפלת שבתמונה שצולמה מרחוק, לירון רק שלח לו תמונה של העיניים וסרב לשלוח כל תמונה אחרת בטענה שהוא אדם חי וקיים עם לב, מוח ונשמה ולא איזה גוף בשוק הבשר. "אחרי שנכיר טוב אם תרצה להפגש איתי נוכל לעשות זאת, עד אז תצטרך להסתפק בעיניים. חוץ מזה אני עדיין נשוי אז אני צריך להזהר קצת יותר ממך" הוסיף לירון באחת משיחותיהם וחתם את הדיון.

אחרי כל השיחות הוירטואליות איתו ואחרי שהצליח להתגבר על רתיעתו לצאת מאזור המרכז ולנסוע אל מעבר להרי החושך אל מדבריות באר שבע ומצא עצמו מחכה לשווא בתחנה המרכזית בצהרי יום שישי לוהט, היה יניב במבוכה. שום מושבניק מהדרום לא נראה בשטח. יניב לא ידע אם הוא מתעכב, הוא אפילו לא ידע אם לירון מתכוון להגיע ברכב או באוטובוס. הוא הניח שבאוטובוס, אחרת מדוע קבע את נקודת המפגש בתחנה המרכזית בבאר שבע? יניב עדיין היה אופטימי גם כשהאיחור של לירון הלך וגדל. אולי האוטובוס מהמושב הנידח ההוא מתעכב? אולי לירון פיספס את האוטובוס? דווקא עכשיו הנייד שלי היה צריך לשבוק חיים, איזו בעסה, חשב יניב לעצמו. אחרי שנשברתי ונתתי ללירון את המספר שלי לצורכי תיאום הפגישה, שכחתי כמו אידיוט להטעין את הטלפון ודווקא עכשיו הבטריה נגמרה. יניב החלל לכעוס על לירון והמסתוריות היתרה שלו. למה הוא לא יכל לתת לי את המספר שלו כמו כל בן אדם נורמאלי? חשב יניב לעצמו. כמה זמן אני עוד אחכה? ובכלל מה השעה עכשיו לעזאזל? אוף, כמה שאני צמא, חשב יניב ולחלח את שפתיו החרבות בלשונו. יניב הביט לצדדים ולא ראה אף גבר בשנות הארבעים שמחפש את הפרטנר שלו כמוהו. רק איזה חייל חתיך עמד שם, מביט בשעון ומחכה. יניב החליט לשאול אותו מה השעה.

ברק

כמה שהוא היה מבוגר הוא היה תמים הגבר הזה, חשב ברק. הולך אחריו כמו אידיוט לשירותים ולא שואל כלום על השתיה שהוא מת לשתות. לפתע פתח הגבר את פיו ואמר: "רגע, אני לא מבין, מה יש להם פה מכונות שתיה בשירותים?"

"לא" ענה ברק, "אבל אני צריך לשחרר לחץ קודם, עוד רגע אני אראה לך איפה השתיה," ונעמד ליד המשתנה השוממת. הגבר נעמד לידו והביט בזין הגדול שלו נשלף מהמכנסיים ובזרם העז שניתז ממנו ישר למשתנה. הגבר שלף גם את הזין הבינוני שלו וניסה להשתין אבל זה לא כל כך הלך לו. הוא חייך במבוכה ואמר לברק שהוא כנראה יבש וצמא מדי בשביל להשתין עכשיו והכניס את הזין שלו חזרה למכנסיים.

ברק סיים להשתין אך לא מיהר להכניס את הזין שלו למכנסיים. "בוא" הוא אמר ליניב ולקח אותו אחריו לאחד התאים. יניב הלך אחרי הזין שלו כמו העכברושים שהלכו אחרי החליל של החלילן מהמלין ישר לתוך התא ההוא. איך שנכנסו, הניח ברק את ידו על כתפו של יניב ולחץ אותה כלפי מטה, מורה לו להתכופף.

"מה?" שאל יניב אבל ברק רק ענה לו בקצרה: "תרד למטה!" והורה לו את הדרך אל הזין הזקור שלו ויניב ירד כמו מהופנט.

"אני אף פעם לא..." החל יניב לומר אבל ברק לא שמע ולא הקשיב, הוא היה חרמן רצח ופס38 לא הגיע אז גם היניב המיובש הזה נראה לו מתאים. עוד מבוגר אחד שהוא יטחן כמו תמיד ועוד יאמר לו תודה "יאללה תפסיק לשחק לי אותה בתולה מסכנה וקבל את הזין שלי כמו גבר" ענה ברק ותחב את הזין הגדול שלו עמוק לתוך פיו ההמום של יניב שלא נע ולא זע.

"נו כבר, תתחיל למצוץ, שלא תגיד שלי שאתה לא מת למצוץ את הזין הצעיר שלי יא חרמן זקן" אמר ברק והתחיל לפמפם ליניב את הפה. יניב התעורר כאילו מחלום והתחיל למצוץ וללקק בזהירות של מתחילים.

"יותר חזק" דרבן אותו ברק "תרטיב, תמצוץ, תשאב, אפילו תכרסם לי בעדינות את הקצה, את זה אני אוהב במיוחדדדד..." אמר ברק ונרעד כשיניב הצייתן ביצע את העבודה הרבה יותר טוב ממה שחשב שיוכל לקבל מחרמן זקן כזה. ברק עצם את עיניו והתמכר לתענוג.

יניב

גם יניב התמכר לתחושת הזין הפולש בפעם הראשונה בחייו אל פיו. בליל של רגשות סערו בתוכו והוא אפילו לא הצליח להבינן בעצמו. הוא נשא עיניו מעלה ואהב לראות את החייל הצעיר מתמכר לתחושות העונג שיניב מהר מאוד למד לתת לו בעזרת פיו, לשונו ואף נגיסות עדינות של שיניו, למרות חוסר נסיונו. שנים של פנטזיה על מה שגברים אחרים יעשו לזין שלו, הוא מימש עכשיו במה שעשה בעצמו לזין של ברק. חוסר נסיונו גרם לכך שמטחיו הזרע של ברק שגמר בעוצמה בתוך פיו, הפתיעו אותו עד שכמעט נחנק.

"תבלע, שלא תחנק, זו גם השתיה היחידה שתזכה לה בזמן הקרוב" אמר ברק תוך כדי צחוק ולא חדל לאחוז בראשו של יניב ולהחדיר את הזין שלו לפיו שוב ושוב, אז יניב בלע. אחר כך ליקק בהנאה את הזין היפה של ברק מעלה ומטה עד שניקה אותו לחלוטין.

"אתה מוצץ טוב" אמר ברק שהופתע מעוצמת העונג שהעניק לו יניב חסר הנסיון, "אתה בטוח שאף פעם לא מצצת לגבר?"

"בטוח, אפילו לא חלמתי שאני אמצוץ למישהו פעם. גם בחלומות שלי הייתי רק אקטיבי."

"אז מה, אחרי כל כך הרבה שנים של אקטיביות בא לך פעם אחת להרגיש מה זה לקבל זין?" שאל ברק אבל יניב שכבר התמכר לזין שלו לא ענה ורק המשיך ללקק ולנשק לברק את הזין בתאווה רבה שלא באה על סיפוקה.

ברק

"אוהב זין, אה? לא שבעת ממנו עדיין !" אמר ברק והביט מטה אל יניב שלא רצה להרפות מהזין שלו. למרות שברק כבר גמר ואפילו בעוצמה רבה, על כורחו החל הזין הצעיר שלו להתאושש ולהזדקף מחדש מהטיפול המסור שהעניק לו יניב. הוא הסתכל על השעון וראה שכבר רבע לאחת. הוא ידע שהוא שוב יאחר לפגישה עם החברה שלו שמחכה לו בתחנת אוטובוס של מצפה רמון ושעוד מעט יתחילו להגיע השיחות הלחוצות שלה, אז הוא כיבה את הטלפון שלו.

הוא לא ידע למה יש לו איזה פֶטיש מוזר למבוגרים. אולי בגלל שאיתם הוא הרגיש את מלוא עוצמתם של אונו המיני והשפעתו המגנטית, אולי בגלל שהפעם הראשונה שלו היתה עם המורה המבוגר שלו להיסטוריה כשהיה בקושי בן שש עשרה, אולי בגלל שנהנה להרגיש את הכוח הרבה בשליטתו עליהם. על כל המבוגרים החכמים, המנוסים והמתוחכמים האלה שבנפנוף זין אחד מולם הוא הופך אותם לעבדיו הנרצעים ולכלי קיבול לפריקת חשקיו, מהר חזק ובאופן לא כל כך אלגנטי, כפי שאמר לו שמעון המורה כבר בזיון הראשון. אחר כך הוא גם הסביר לו שזו פרפראזה על מה שאמר חיים בר לב, מפקד חזית הדרום במלחמת יום כיפור בקשר לנצחון שיביא צה"ל במלחמה ההיא, רק שהמשפט המקורי היה "מהר, חזק ובאופן אלגנטי". ברבות הזמן ברק גם למד לזיין יותר אלגנטי, למרות שמהר וחזק תמיד היו סימן ההיכר שלו וגם למד מכל המבוגרים האלה עוד דבר חוכמה אחד או שניים בין מציצה לתקיעה.

ברק הרים את יניב על רגליו, אמר לו: "בואנה, חירמנת אותי מחדש, אני רק מקווה שהחור תחת ש'ך מספיק גמיש לזין הגדול שלי" ואז הוא סובב את יניב הרועד עם הגב אליו, הפשיל את מכנסיו ותחתוניו והביט במעט פליאה בישבן השחום, קטן, עגלגל והקצת שעיר הזה שלו.

"בן כמה אתה בכלל?" שאל יניב לפתע כשהתחיל לחשוד שאולי הגבר שלפניו הוא פס38 שלא הגיע לפגישה "אתה לא בן שלושים ושמונה, נכון?"

"לא" ענה יניב.

"לפי הפרונט הייתי אומר שאתה בן ארבעים ומשהו אבל לפי הבקאקס אתה נראה הרבה יותר צעיר. בואנה תחת יפה כזה לא ראיתי אף פעם אצל מבוגרים. שעיר אמנם, אבל יפה. ברק שלח יד אל התחת של יניב והוסיף "וגם נעים. לפי התחת לא הייתי נותן לך יותר משלושים," ואז כופף את יניב, עטה על עצמו קונדום והחל למרוח לו ג'ל בפי הטבעת.

"ממש סגור החור שלך, כמו של איזו בתולה" אמר כשהחליק אצבע משומנת היטב לתוכו "וכזה הדוק. שלא תגיד לי שעוד לא פתחו אותך אף פעם בגילך. בעצם, בן כמה אתה בכלל?" המשיך לשאול כשהוא תוחב עוד אצבע משומנת לפי הטבעת של יניב הנאנק מכאב משולב בהנאה.

"ארבעים וחמש" ענה יניב בין אנקה ואנקה כשאצבעותיו של ברק חופרות בתוכו "ואף פעם לא הזדיינתי בתחת. זה נכון. אף פעם לא הזדיינתי בכלל עם גבר."

"וואלה?" שאל ברק בתמהון.

"וואלה" ענה יניב.

"אז מצאתי לי בתול אמיתי. בן ארבעים וחמש, לא יאומן !" ענה ברק, הוציא את אצבעותיו מישבנו של יניב והצמיד את קצה הזין לפתח הבתול שלו.

א. עודד ואור-לי, זמן הווה

"פגישה, חצי פגישה,

 מבט אחד מהיר,

 קטעי ניבים סתומים - זה די

 ושוב הציף הכל,

 ושוב הכל הסעיר

 משבר האושר והדוי.

 אף סכר שכחה

 בניתי לי מגן

 הנה היה כלא היה.

 ועל ברכי אכרע

 על שפת אגם סואן

 לשתות ממנו לרויה."

(פגישה, חצי פגישה -המילים: רחל, לחן ושיר: חנן יובל)

עודד

עודד יצא שוב לשגרת יומו, לעוד יום מעייף ומשעמם כמו רבים שבאו לפניו ורבים שעוד יגיעו אחריו. הוא עשה דרכו לבנין המשרדים בו שוכנים מספר משרדי ממשלה ושם פעמיו אל עבר המעלית. הוא נכנס לתוכה ולחץ על קומה חמש עשרה, שם שוכנים משרדי פקיד שומה, איתו קבע פגישה היום בענין דוחות כספיים של אחד מלקוחותיו. הוא היה רואה חשבון אפור ומשועמם והוא לא הבין איך הגיע לפה. הוא הסתכל על עצמו בראי שבמעלית והיה די שבע רצון ממה  שראה יחסית לגבר שכבר עבר את שנתו הארבעים.

הוא אף פעם לא היה ממש מרוצה מצורתו החיצונית, אבל לאחרונה השלים עם מה שהוא ועם איך שהוא נראה. אם היה סטרייט ואם לא היה נשוי, היה הופך לסחורה חמה בשוק הגרושות שמחפשות גבר מיושב בדעתו ורחב אופקים כמוהו, אבל בשוק הגייז, בגילו הוא כבר נחשב ל"פג תוקף". מזל שהוא לא גיי אסקימוסי, כי אז כבר היו מוציאים אותו אל מחוץ לכפר, לשדות הקרח הנצחיים להתאחד עם הזוהר הצפוני.

עודד היה טוב בעבודתו שאף הביאה לו פרנסה טובה, למרות שכבר מזמן הפסיקה לענין אותו. לכאורה היה לו הכל: בית נאה, אישה נאה ושתי בנות צעירות וחמודות שהסבו לו הרבה נחת, אבל בתוך תוכו הוא הרגיש ריק מתוכן. שנים הוא סחב את ה"אין" הזה על גבו, הדחיק והסתפק במה שיש.

תמיד הוא הסתכל על בחורים, על הבלתי מושג, על הארץ שיראה רק ממול ואליה לא יבוא, כי הוא לא העז. הוא נלחם בעצמו כבר שנים, מלחמת חורמה ממש. הוא גם היה שונא סיכונים מובהק, אולי בגלל זה למד ראית חשבון. עם עולם המספרים מעולם לא היתה לו בעיה והוא שחה בהם כמו דג במים. הוא אהב ללכת בדרך הסלולה והבטוחה וגם לא כל כך אהב שינויים. כשהגורל העיוור הפגיש בינו לבינה, הוא הבין שהגיע אל המנוחה והנחלה. היא עזרה לו לשכוח את כל הבנים שבהם חשק ולדבוק רק בה. הוא חש את ניצוצות האהבה והוא התלהב מהתחושות הנשכחות האלה. בשנים הראשונות לנישואיו זה אפילו הספיק וגם הסקס עם חברתו, שלפני כשלוש עשרה שנים גם הפכה להיות אשתו, היה טוב, טוב מאוד אפילו. היא היתה ועודנה טיפוס מיוחד במינו, פנינה נדירה שבכמוה לא נתקל לפני כן ולכן לא רצה לוותר כשהכיר אותה. לכן הוא גם עדיין איתה ובאיזה שהוא מקום הוא עדיין אוהב אותה, ויותר משכך זוכר לה חסד ימים עברו.

אור-לי

אור-לי היה לחוץ. אף פעם לא היה לו זמן ומאז שהתחילה שנת הלימודים השלישית בפקולטה לכלכלה ומינהל עסקים, הזמן המועט שעמד לרשותו התמעט עוד יותר. דווקא היום הוא צריך להגיע למשרדי הביטוח הלאומי לסדר משהו, מחר אין קבלת קהל, מחרתיים כנראה תהיה שביתה ואח"כ שוב חג. בקושי הם עובדים שם. למה אין התחשבות בסטודנטים עסוקים כמוהו? למה אי אפשר לשלוח להם את כל הטפסים המעצבנים האלה בלי לחכות שעות בתור. "אין אחריות על מסמכים שנשלחים בדואר" אמרה לו הפקידה המעצבנת במענה הטלפוני שלהם "וחוץ מזה אם לא תמלא אותם כראוי, הם ישלחו אליך חזרה ואתה עלול להפסיד זמן יקר. אני ממליצה לך שפשוט תגיע אלינו, זה הכי קל."

"ממש קל", חשב לעצמו במירמור גובר והולך "כבר שעה אני מסתובב פה מפקיד לפקיד ועכשיו אומרים לי שצריך לרדת לקומה ראשונה. שיט. גם כן המעליות האלה".

עודד

המעלית נעצרה לרגע אך זו היתה רק הקומה השביעית, ראה עודד על הצג והחזיר את מבטו המשועמם מטה. "עולה או יורד?" הוא שמע לפתע קול צעיר. הוא ענה בהיסח דעת "עולה" ורק אז הרים מבטו וראה אותו. מבטיהם הצטלבו לרגע ונשארו תקועים זה בזה יתר על המידה, כשכל אחד לא ממש רוצה להיות הראשון שיסב את מבטו. הבחור נראה כבן עשרים וחמש או משהו כזה, היה נאה מאוד ועודד לא יכול היה להסיר מבטו ממנו. גם הבחור נעץ בו מבט ממושך, אשר עודד לא הצליח לזהות אם זה מבט מעונין או מבט של תמהון בתגובה על המבט הארוך שנעץ בו עודד. עודד היה מסונוור. זה לא יכול להיות סתם כך, חשב לעצמו בשניות החולפות לפני שדלתות המעלית תסגרנה שוב. הלב אמר לו פשוט לעשות צעד אחד או שניים קדימה ולצאת מהמעלית, לתפוס את הרגע, אבל המוח המיושב בדעתו הורה לרגליים שלא לזוז. הוא נתן בבחור עוד מבט אחד עורג, והבחור המשיך להביט בו ואז נסגרו דלתות המעלית. כרגיל, הוא שוב לא תפס אומץ. אומץ למה? מה הסיכוי שהבחור הזה בכלל מתענין בו? מה הסיכוי שהוא בכלל בענין? כנראה ששואף לאפס, אבל עודד ידע שעכשיו לעולם גם לא ידע. עוד מישהו שעבר על פניו, אולי גם היה מעוניין (או שסתם היה בהלם מהגבר המבוגר שמביט בו כך בלי בושה), עוד חידה שלא תבוא על פתרונה.

אור-לי

"מה זה היה?" תהה אור-לי לעצמו שהבין כי הגבר ההוא מהמעלית ממש, אבל ממש הסתכל בו. הוא אפילו נראה לאור-לי מעונין, אבל לא יכול להיות. משהו פה לא הסתדר לאור-לי. הגבר נראה יותר מדי סטרייט. היה עוד משהו חומקני שעינו של אור-לי קלטה בתת ההכרה אבל הוא לא ידע בדיוק מה זה היה. הגבר ההוא נראה כל כך נשוי וכל כך בורגני שהוא לא יכול להיות גיי. אולי הוא בי? לא, לא נראה הגיוני. ואז אור-לי הבין. היה איזה ניצוץ מוזהב מקמיצת ידו השמאלית של הגבר. כן. זהו. טבעת נישואים. חבל.

אור-לי היה זן נדיר של הומו צעיר שמעדיף מבוגרים. נראה לו שתמיד העדיף מבוגרים. הכל החל בעצם מהשם שנתנו לו הוריו. כמה צרות צרורות הסב לו השם הזה שכל הזמן שיבשו לו אותו ל-אורלי וחשבו שהוא בת. אור-לי לא ידע מתי בחייו ניטע זרע הפורענות שגרם לו להיות הומו. אולי מלידה, אולי בגלל השם שנתנו לו הוריו ואולי בעצם הכל החל כבר בכיתה ד' כשהיה כמעט בן אחד עשרה. באותה שנה אור-לי עבר לבית הספר הזה בו היו נהוגים שיעורי העשרה באומנויות ובענפי ספורט שונים.

"זה הזמן להשתנות

 ולתפוס קצת אומץ,

 יש לי את כל ההתחלות,

 אך אין לי ת'סיומת."

(פיקששתי- מילים: זאב חפץ, לחן ושיר: דני סנדרסון)

עודד

המעלית המשיכה לקומה החמש עשרה ואחרי שעה קלה כשסיים שם עודד את עניניו הוא לא היה רגוע. לראשונה מזה זמן רב עודד היה ממש נסער ואפילו לא ידע למה. מבט אחד מהיר בחור ההוא ורוחו הסוערת איימה לשבור את חומת המגן שהקים סביבו לפני כל כך הרבה זמן. לא היה ברור לו אפילו למה. למה דווקא הבחור הזה ולמה דווקא עכשיו אחרי חמש עשרה שנות נישואים מאושרים. אולי בגלל שלראשונה היתה לו תחושה פנימית די מוצקה שאולי זה הדדי. שאולי בניגוד לכל תורת הסיכויים וחוקי מרפי הרבים, הוא פגש בחור צעיר שבפניו הוא לא שקוף,, שמסוגל להביט בו ולראות מעבר לגיל, מעבר לקמטוטי ההבעה הראשונים ומעבר לשיער המתחיל להאפיר בצדעיים.  הסיכוי היה אפסי, זה נכון, אבל משהו בהבעה התמהה על פני הבחור ההוא לא נתנה לו מנוח. הוא אפילו לא ידע אם הבחור סיים את עניניו במשרדי הממשלה הרבים בפזורים בבנין הזה או שחיכה אז למעלית שתוריד אותו ללובי ומשם החוצה אל העולם בו יאבד לו ללא שוב. עודד ידע שאם הוא רוצה שמשהו יקרה, אז זה הזמן להשתנות, לתפוס קצת אומץ, כך שאם היתה שם איזו שהיא התחלה, לנסות לבדוק אותה הלאה, פעם אחת לפחות. עם החשבה הזאת שם עודד את פעמיו לעבר בית הקפה הקטן, יותר מזנון מאשר בית קפה, שנמצא בקומת הכניסה של הבנין ותפס לעצמו מקום הצופה אל המעליות. הוא גמר בדעתו לתת לענין הזה שעה. שעה שאולי סתם כך ישב לו, ישתה קפה טוב של בוקר עם איזה קוראסון חמאה טעים ויקרא קצת עיתון. הוא לא מיהר לשום מקום ויהיה לוט עוד מספיק זמן להיות קבור במשרד בין ארבע קירות למשך שארית היום. ואולי, חשב עודד, אולי הפעם תהיה לי גם את הסיומת. אם רק ...

ב. מיכה ואור-לי, לפני שנים

אור-לי

עקב חוסר תשומת לב מספקת שקרתה בעת רישומו של אור-לי לכיתה ד', חשבה מזכירת בית הספר, ולא בפעם הראשונה, שאור-לי הוא בת, מה שגרם למחנכת הכיתה לשבץ אותו יחד עם כל הבנות של הכיתה לשיעורי מחול קלאסי. אור-לי היה ילד ממושמע והלך לאן שאמרו לו ללכת. לא הפריע לו ששאר הבנים בכיתה שובצו לשיעורי ג'ודו וטקוונדו. גם למורה למחול לא הפריע שיש לה בן אחד בכיתה. בן בכיתת מחול זה משהו שימושי, היא חשבה לעצמה כשתכננה במוחה את ההרמות וההנפות במחול כזה או אחר, לא אמרה לו אף מילה על הטעות ברישום ורק הסבירה לו איפה לקנות לעצמו טייץ.

אור-לי אהב את המוסיקה הנעימה של שיעורי המחול הקלאסי ואת תחושת הטייץ הצמודים לגופו. במיוחד את תחושת הטייץ. גם לבנים בכיתה לא כל כך הפריע ואפילו הם לא הציקו לו על זה שהלך לשיעורי מחול ולא לג'ודו או טקוונדו. הוא היה אאוטסיידר שהגיע מעיר אחרת ואף אחד לא ממש הכיר אותו ולא התענין בו. בתחילה אפילו חשבו הבנים שהוא בת, בגלל שיערו הבלונדי הארוך, שמו, והעובדה שהוא לא נמצא איתם בשיעורי ג'ודו וטקוונדו, אבל גם אחרי שנודע להם שהוא בן, המשיכו  להתייחס לכך בשיוויון נפש וחוסר ענין מוחלט.

 כל זה השתנה בכיתה ז' כשאור-לי החל ללמוד בבי"ס תיכון שש-שנתי. גם בבית הספר הזה היה את מסלול המחול לבנות ושיעורי קרב מגע לבנים. גם פה, בתמימותו, נרשם אור-לי לשיעורי המחול אבל כאן החלה מסכת היסורים שלו. הבנים בכיתתו, אפופי הורמונים ושאיפה להוכחת גבריותם, בתחילת תקופת ההתבגרות, החלו להציק לו. על שמו, על שיערו הארוך, ועל עיסוקו במחול שנחשב בעיניהם כמשהו נשי. בגיל שלוש עשרה קראו לו בפעם הראשונה הומו. בעצם, אפילו לא הומו בהא, אלא "אומו" או "עומו" כפי שהם בטאו זאת, ואור-לי לא היה בטוח אם באלף או בעין. אחרי שנתיים של סבל והצקות בלתי פוסקות, כשהיה כמעט בן חמש עשרה, אור-לי נשבר ועזב את המחול. הוא כבר יראה לכולם מי פה הגבר, חשב אור-לי כשנרשם לשיעורי ג'ודו. הוא היה חדור מוטיבציה להצליח, להוכיח לכולם והוא הצטיין בג'ודו כמו שבעצם הצטיין בכל דבר שבנחישותו הרבה החליט להצטיין בו. אור-לי גם היה לחביבו של המורה מיכה, שהרבה להדגים איתו את התרגילים השונים לכל הכיתה.

באותה תקופה אור-לי גם שם לב לכך שהוא נהנה מאוד מהמגע הצמוד עם הנערים האחרים בשיעורי הג'ודו ועוד יותר מכך מהמגע עם המורה מיכה. הזין עמד לו ולא פעם אחת במהלך כל שיעור והוא השתדל להסתיר זאת ככל שיכל בחליפת הג'ודו שלו. "מזל שזה לא מחול", חשב אור-לי לעצמו, "בטייץ ההוא לא הייתי יכול להסתיר אם היה עומד לי הזין". רק מהמחשבה על הטייץ, הזין נעמד לו עוד יותר.

המורה מיכה

למורה מיכה לא היה שמץ של מושג שתלמידו החביב אור-לי נדלק עליו. הוא היה בחור חביב בן שלושים ושתיים כשהחל להדריך את אור-לי. הוא היה סטרייט מוחלט שאהב ללמד נערים צעירים וחלשלושים ולעשות מהם גברים. עוד חייל לסיירת, עוד חייל לשייטת ועוד חייל לגולני או לצנחנים, חשב מיכה לעצמו כשהביט בגברברים הצעירים מסיימי י"ב, בחזה נפוח מגאווה על מה שהיו כשהחל לאמן אותם ומה שנהיה בהם בהדרכתו. מחזור אחר מחזור של צעירים הנחה מיכה ומעולם לא סטה מדרך הישר לא ימינה ולא שמאלה. הומואים בכלל לא היו בלכסיקון שלו ובגיל שלושים וארבע, כשאור-לי היה כבר בן 17,  התחתן מיכה עם חברתו בשבע השנים האחרונות, אשר זמן קצר אחר כך כבר היתה בהריון ומיכה היה שמח ומאושר בחלקו. על השמחה והשלמות הזו העיב עתה ענן קטן, שמיכה אפילו לא ידע על קיומו ולענן הזה קראו אור-לי.

אור-לי

בגיל שבע עשרה כבר היה אור-לי בטוח שהוא הומו ושהוא מאוהב במורה מיכה או לפחות חושק בו כפי שלא חשק באף בן בגילו. אור-לי רצה לבלות עם מיכה לבד, מחוץ למסגרת שיעורי הג'ודו הכיתתיים. אליפות הארץ המתקרבת היתה בהחלט הזדמנות ראויה לכך. אור-לי פנה למורה מיכה וביקש ממנו שיעורי אימון אישיים לקראת האליפות כי זו היתה ההזדמנות שכל כך ציפה לה, תירוץ מושלם להיות עם מיכה לבד, בשיעורי אחד על אחד.

מיכה

מיכה האמין בפוטנציאל הגדול של אור-לי ושמח להענות לאתגר. הוא הרגיש שהחיים מאירים אליו פנים בזמן האחרון. החתונה, ההריון המתקדם של אשתו (שהחזיק מעמד למרות כל אזהרות הרופאים) ועכשיו הסיכוי גם להצלחה מקצועית, כשתלמיד כל כך מוכשר שלו ישתתף באליפות הארץ. מיכה התחיל לאמן את אור-לי באופן אישי מעבר לשעות הלימודים, במכון הכושר בו עבר במשרה נוספת בשעות אחר הצהריים. אחרי כמה שיעורים משהו הרגיש לו לא נכון. מיכה נתפס בהתלהבות של אור-לי מהאימון האישי ובהתחלה נהנה גם בעצמו לראות את אור-לי מצליח לעשות טוב תרגיל כזה או אחר, אבל אחרי כמה זמן הרגיש שמלבד שמחה והתלהבות מעצם האימון ומההצלחה, יש שם משהו נוסף. תחושה עמומה ומטרידה החלה להציק למיכה בבטן אבל הוא לא יכול היה להודות אפילו בפני עצמו ממה היא נובעת. זה נראה למיכה כל כך מופרך מעיקרו ועצם המחשבה על כך הפחידה אותו.

אחרי כמה זמן הצליח מיכה לשים את האצבע על הבעיה. המגע הממושך מדי, זה מה שזה היה. המגע הממושך של אור-לי שלא הזדרז להפריד בין גופיהם הנאבקים ברגע הנכון, כפי שצריך, כפי שנהוג ולפי הכללים. הוא המשיך לאחוז רגע אחד יותר מדי. הרבה יותר מרגע אחד יותר מדי וזה לא הריח למיכה בסדר. חוץ מזה גם היה נדמה לו כמה פעמים בעת תרגיל זה או אחר שלאור-לי אפילו עומד הזין לפעמים. הזקפה הספונטנית הזו, כשלעצמה, לא היתה מטרידה את מיכה כל כך. הוא הכיר את הנערים הצעירים האלה מספיק זמן כדי להבין שזה דבר שקורה לפעמים בגיל הזה מכל ההתרגשות הכרוכה במאבק, וכן, גם בגלל המגע הפיזי הקרוב עם גוף אחר, למרות שהוא של בן. אבל למיכה היה נדמה שעם אור-לי זה לא קורה סתם במקרה, והמביך ביותר מבחינתו היה שככל שהרבה לחשוב על כך הרגיש שזה גם עושה לו משהו, המגע הזה איתו.

מיכה ניסה להדחיק את ההתרגשות שלו מכל הענין הזה ולכבוש את הזקפות הספונטניות שהחלו לקרות גם אצלו, מדי פעם בעת מאבק סוער מדי עם אור-לי. באותה תקופה נכנסה אשתו של מיכה לשמירת הריון וסקס של ממש כבר לא היה לו איתה בחודשיים האחרונים. עכשיו היא גם מרותקת למיטה בהשגחה רפואית צמודה שסידר לה במלונית רפואית שצמודה לביה"ח על מנת לשמור על העובר, כי הבדיקות הגניקולוגיות העלו שמסיבה כזו או אחרת ההריון היה בסיכון גבוה. מיכה ואשתו לא התכוונו לקחת כל סיכון לאבד את ההריון הזה שבגילה של אשתו - שלושים וארבע - התחיל להיות קצת בעייתי. כל העדר הסקס הממושך הזה עשה את מיכה חרמן. בעל כורחו החל המגע הצמוד והממושך של אור-לי, שמיכה כבר התחיל לחשוד בהומואיותו, לעשות גם משהו למיכה. כדי להיפטר מהצרה החל מיכה לאונן בביתו יותר ויותר. עכשיו גם החל לאונן בשירותי המכון ממש לפני השיעור עם אור-לי כדי למנוע את הזקפות המביכות האלה של עצמו. מיכה אהב לאונן והאמין במשפט של וודי אלן שאמר כי "לאונן זה לעשות אהבה עם האדם שאתה הכי אוהב" אבל בזמן האחרון התגנבה למוחו דמותו הצעירה של אור-לי גם בזמן מעשי האהבה שלו עם עצמו.

אור-לי

השבוע האחרון שלפני האליפות היה הכי טוב מכולם. מיכה החליט לעבור לאימון אינטנסיבי של שש שעות ביום מארבע עד עשר בלילה, כשסוגרים את המכון. חלק היו בחדר הכושר עצמו עם המשקולות, הגלדיאטור ומסלול הריצה. שלוש השעות האחרונות היו רק עם מיכה. שעות של אימון ג'ודו אינטנסיבי, אך גם של כיף ועונג לנגוע בו ללא הרף ולחוש את גופו החם וזיעתו החלקלקה הנוגעים בו כמעט בכל רגע. "אוף", נאנח אור-לי בזכרו כמה שעמד לו הזין ביום הראשון. אחרי האימון היו שניהם כבר סחוטים מעייפות ובלי לחשוב הרבה ניגשו ישר למקלחות. זו היתה הפעם הראשונה שאור-לי התקלח עם מיכה וזו היתה הפעם הראשונה שראה אותו ערום ושגם הוא ראה אותו. אור-לי ידע שזו ההזדמנות שלו ושהוא חייב לתפוס אותה בשתי ידיים, אבל אחרי שהתפשטו מיכה הלך לשירותים. הוא יותר מדי הולך לשירותים בזמן האחרון, חשב אור-לי, אך חיכה לו כי רצה להתרחץ איתו יחד. הוא גם רצה לעשות איתו עוד כמה דברים יחד אבל לא היה בטוח שיהיה לו אומץ. אור-לי גם לא ידע אם מיכה יתן לו, למרות שנדמה היה לו שהיו פעמים שבזמן האימון הרגיש גם את הזין של מיכה נוקשה, אבל זה לא קורה שוב בזמן האחרון, כמעט שלא. תהה אור-לי ולא ידע למה.

  אחרי שחלפו דקות ארוכות ומיכה טרם יצא, התחיל אורלי לדאוג שאולי קרה לו משהו. הוא ניגש לדלת חדר השירותים, דפק עליה ואמר: "הכל בסדר מיכה?". לא נשמעה שום תשובה. הוא דפק יותר חזק ואז נשמע קולו הקצת חנוק של מיכה עונה: "כן, בסדר, אני באמצע חירבון, אל תפריע". זה באמת נשמע כמו קול מאומץ חשב אור-לי. מסכן, הוא בטח אכל משהו שנתקע לו בצנרת. כמה אור-לי רצה לשחרר לו את הסתימה בצנרת הזו שלו, אך הוא ידע שזה לא יקרה היום, כנראה. לא היתה לאור-לי ברירה ולא היה גם טעם לחכות עוד, אז הוא הלך למקלחות והתרחץ לבד. רק כשסיים והתחיל להתלבש, יצא מיכה מהשירותים, אך אור-לי כבר אמר לו "שלום" והלך הביתה.

מיכה

מיכה נבהל כשהבין שאור-לי כמעט תפס אותו על חם, מאונן. הדלת אפילו לא היתה נעולה מרוב שמיהר. איך שראה את אור-לי ערום, משהו התפרץ בו. משהו שלא ידע על קיומו אפילו. גופו המרהיב של אור-לי, העדר הסקס בבית, וכל התחושות של המגע בגופו בזמן האימון, כל אלה התפרצו למיכה במעלה הזין כשמיהר לשירותים. מיכה אונן וגמר באותו ערב כבר פעמיים כשהוא מפנטז כל הזמן על זיונים עם אור-לי בתנוחה כזאת או אחרת והיה עתה בדרך לגמירה השלישית. בפעם הזו, כשכבר התחיל להתקרב לשיא כדי לפרוק את שארית המטען שנשאר לו בביצים, אור-לי לפתע דפק על הדלת. הוא היה כל כך קרוב לגמור שלא יכול היה לענות לו ורק אמר בקול חנוק שהוא מחרבן. בפנטסיה שלו על מה שקרה אחר כך דמיין מיכה שאור-לי לא האמין לו, נכנס לתא השירותים, מצא אותו ערום, כופף את גופו לכיוון הקיר וזיין אותו בפראות. עם המחשבה הזאת על אור-לי המזיין אותו, גמר מיכה בפעם השלישית ורק אז הרגיש מרוקן.

אור-לי

אור-לי המשיך לפנטז על מיכה כל אותו השבוע ומיכה המשיך לרוץ לשירותים כל פעם עם כאבי הבטן הבלתי נגמרים שלו. אור-לי לא הבין מה קורה. אפילו אמר למיכה שילך לרופא כי כאבי בטן מאוכל בדרך כלל עוברים אחרי יום-יומיים ואילו אצלו זה כבר כל השבוע כמעט. ביום חמישי כשאור-לי חשב ששוב יצטרך להביא ביד במקלחת, כשמיכה בשירותים הנצחיים שלו, להפתעתו מיכה נשאר. הוא התפשט וגם אור-לי התפשט ואז מיכה הזכיר לאור-לי  שבעצם זה האימון האישי האחרון שלהם, כי בסוף השבוע תהיה לו מנוחה ארוכה עד האליפות שנפתחת ביום שני הקרוב.

"נכון", אמר לו אור-לי, "צריך לחגוג את זה באיזו דרך מיוחדת."

"החגיגה הגדולה תהיה אחרי שתצליח באליפות" ענה מיכה ונכנס לשטוף את גופו מתחת למים הזורמים במקלחון הראשון. אור-לי שם לב כבר אז שהזין של מיכה כבר חצי עומד. גם הוא שם לב שאור-לי שם לב, אבל נראה שכבר לא היה כל כך אכפת לו. תוך רגע נעמד גם לאור-לי הזין רק מהמחשבה על מיכה, הנמצא שם ערום מתחת למים  הזורמים. אור-לי התקרב למיכה ובמקום להכנס למקלחון הסמוך נכנס לאותו מקום בו עמד מיכה, בלי לומר לו מילה. מיכה הסתובב אל הקיר וביקש מאור-לי לסבן לו את הגב. אור-לי חשב שהוא מתחרפן על המקום. הוא היה בטוח שמיכה יעיף אותו מהמקלחון שלו, אבל במקום זה הוא עוד ביקש ממנו לסבן לו את הגב! הלשון התייבשה לאור-לי כשנגע בגב הרטוב של מיכה בפעם הראשונה והתחיל לסבן. הוא בלע את רוקו מרוב התרגשות כשהוריד, בלי לשאול אותו, את ידו המלאה בסבון אל ישבנו השרירי והגברי של מיכה והתחיל לסבן. נדמה היה לאור-לי שמיכה התחיל להתכופף קצת, אבל לא הוא יכול היה לראות הרבה מרוב האדים שמילאו את תא המקלחון.  הוא רק הרגיש בכף ידו את הישבן הבולט והחלקלק של מיכה מרוב סבון ואז הוא התקרב אליו. כשהזין של אור-לי נצמד לחריץ ישבנו של מיכה, השמיע מיכה גניחה עמוקה. "זו הפעם הראשונה שלי" אמר אור-לי למיכה והוא ענה לו שזו גם הפעם הראשונה שלו, עם גבר כמובן. אחר כך כבר הפסיק אור-לי לחשוב ופשוט זיין אותו. ברגע שאור-לי חדר לגופו של מיכה, הוא ממש צעק. אור-לי דפק אותו חזק וטוב, ממש פירק לו את הישבן, שכל כך רצה כל כך הרבה זמן ואז גם אני אור-לי התחיל לצרוח מרוב כיף. מזל שלא היה כבר אף אחד במכון.

מיכה      

בלילה של האימון האחרון ידע מיכה שהוא כבר לא יכול יותר לעשות שקר בנפשו ולברוח שוב לאונן בשירותים. הוא שכח מזה שאור-לי בעצם עדיין התלמיד שלו (אף כי חגג יום הולדת שמונה עשרה לפני שבועיים) והוא שכח מאשתו שהוא כל כך אוהב. מיכה הפסיק להטריד את עצמו במחשבות על הומואים, סטרייטים או ביסקסואלים ורק רצה להזדיין. אור-לי היה שם ואור-לי רצה אותו, הזין עמד למיכה כמו טיל ובזוית העין ראה שגם לאור-לי. כשהוא התקרב כבר עצם מיכה את העיניים, הבליט את התחת והושיט לו את הסבון. מיכה כמעט גמר רק מהתנועות של ידו החמודה של אור-לי על ישבנו הלוהט ואז אור-לי חדר פנימה. רגע לפני החדירה קצת נבהל מיכה שהם בלי שום קונדומים, אבל אז אמר לו אור-לי שזו הפעם הראשונה שלו וחדר לתוכו בעוצמה ורעבתנות רבה. הזין הלוהט של אור-לי קדח בתוככי ישבנו של מיכה ואז שמע מיכה מישהו צורח. לרגע הוא נבהל שיש עוד מישהו במכון, אבל אז הבין שזה הוא בעצמו שצורח. צורח מרוב הנאה ועונג. ואז גם אור-לי צעק ושניהם גמרו בשפריצים בלתי פוסקים של זרע שנשטפו מהר בזרם המים החמים הקולחים עליהם ללא הרף.

מיכה הסתובב אליו ואז אור-לי הדהים אותו בנשיקה עדינה ומשתוקקת אשר מיכה הזדרז להתנתק ממנה למרות הפיתוי הגדול, כדי שלא ישגה באשליות. הוא היה מת גם לזיין את אור-לי בעצמו, אבל לא העז. זה נראה לו חצית קו ביחסי מורה ותלמיד, אם הוא יזיין תלמיד שלו, אפילו שהוא כבר בן שמונה עשרה. לא שלמישהו אחר יהיה ברור בכלל ההבדל בין מורה שמקבל בתחת מהתלמיד שלו לבין מורה שמזיין את תלמידו בתחת, אבל זה היה הגבול שהעמיד אז מיכה לעצמו, בדיוק כשאור-לי פתח את פיו.

אור-לי      

הזיון היה כל כך טוב אבל היה מהיר מדי. אור-לי רצה עוד והסתובב לנשק את מיכה, כצעד מקדים לסיבוב שני. הוא רצה למצוץ לו, רצה שמיכה ימצוץ לו בעצמו ורצה שיזיין אותו, אבל מיכה קטע את הנשיקה בעודה באיבה.

"אבל למה, מיכה?" שאל אור-לי, "זה היה כל כך טוב. מה, לא היה לך טוב?"

"היה לי. ועוד איך היה לי, אבל זה לא בסדר אור-לי."

"אבל אני אוהב אותך, מיכה. ממש אוהב אותך."

"לא, אור-לי. אתה לא אוהב אותי. אתה רק חרמן וגם אני נתתי לעצמי לפעם אחת ויחידה להיות חרמן והלכתי עם זה עד הסוף, אבל זה לא יחזור. אסור לנו. ואני גם לא הומו."

"לא הומו? שכחת שזיינתי אותך רק עכשיו בתחת? אז מה אתה אם לא הומו? אתה מת עלי ואתה רק מתבייש להודות בזה."

"אני מאוד מחבב אותך, אור-לי. אתה התלמיד הכי כשרוני שהיה לי בגו'דו מאז שהתחלתי ללמד. ואני גם אנושי. הזמן הצמוד הזה שעשינו ביחד, השמירת הריון של אשתי, והמשיכה שלך כלפי... לא יכולתי להשאר אדיש. אני מצטער שנתתי לעצמי להסחף, אבל זה היה וזה נגמר. אתה צריך להתרכז עכשיו רק בתחרות ואנחנו צריכים להשאר רק מאמן ותלמיד, בלי שום סקס או אהבות מדומות שיבלבלו אותך לקראת האליפות. העיקר שתצליח באליפות".

הוא אמר "שיבלבלו אותך לקראת התחרות", חשב אור-לי וכמו טובע נאחז בקש במילים האלה. שאחרי התחרות הכל פתוח, שהוא לא שולל, שהכל יכול לקרות. ארבע המילים הקטנות האלה עשו את אור-לי מאושר. נתנו לו את המוטיבציה להצליח. עם המחשבה הזאת הוא התנגב והתלבש ואפילו נתן נשיקה קטנה למיכה על הלחי לפני שעזב אותו עם חיוך גדול, אך אור-לי לא ידע אז שזו הפעם האחרונה שהוא נפגש עם מיכה וגם מיכה לא ידע.

מיכה 

אור-לי סיים את האליפות במקום השלישי, אך מיכה לא היה שם לחזות בהצלחתו. בבוקר האליפות התחילו לאשתו צירים מוקדמים והיא הועברה לבית החולים ללידה מוקמת באמצע החודש השביעי להריונה. התינוק נולד פג, בן זכר. במשך החודשיים הבאים טיפל מיכה במסירות רבה, באשתו שלקתה בדכאון שלאחר לידה והתרוצץ בינה לבין הפגיה לראות את בנו הזערורי גדל ומתפתח, יוצא מהצהבת ומכל מיני צרות אחרות שהתלבשו עליו עד שיצא מכלל סכנה.

בכל התקופה הזו היה מיכה בחופשה מהעבודה ולא הגיע כמובן לבית הספר. אור-לי התקשר אליו כמה פעמים ורצה לבוא לבקר, אך מיכה אמר לו שמצבה של אשתו לא טוב ועדיף שלא יבוא. בתוך תוכו גם ידע מיכה שפגישה עם אור-לי במצב הנוכחי תערער את שניהם. מיכה היה נחוש בדעתו לשים את הסיפור הזה מאחוריו. אור-לי נגע בליבו ונגע גם בגופו, אך לעולם לא יתן לעצמו עוד להגיע למצב כזה עם תלמיד. חודש וחצי אחרי הלידה ואחרי האליפות ההיא, אור-לי התגייס לצבא ומיכה לא ראה אותו עוד.

אחרי שנת הלימודים ההיא לא חזר מיכה ללמד נערים צעירים. הוא עבר הסבה מקצועית והפך למאמן כושר במשרה מלאה, באותו מכון בו אימן אז את אור-לי. אחרי כמה שנים, כשהציע לו בעל המכון להכנס איתו לשותפות, קפץ מיכה על המציאה והפך לשותף מלא בבעלות על המכון. מיכה לא נגע מאז באף גבר ואף גבר לא נגע בו. הוא גם לא הרגיש שום משיכה לגברים וכל המקרה ההוא כאילו נשכח מליבו. רק מדי פעם, כשהוא נשאר בלילה לפעמים לסגור את המכון ועובר לכבות את האור במקלחות, נודד מבטו לתא המקלחון הראשון ואז הוא נאנח אנחה עמוקה, מכבה את האור והולך הביתה.

ג. עודד ואור-לי , זמן הווה  

"לאהוב, פירושו להסתכן שלא להיות נאהב.

לקוות, פירושו להסתכן באכזבה.

אבל אנחנו חייבים להסתכן, משום שהסיכון הגדול ביותר בחיים הוא לא להסתכן בכלל.

אדם שלא מסכן כלום, אינו עושה כלום, אינו רואה כלום, אין לו כלום, והוא לא כלום.

הוא אינו יכול ללמוד, להרגיש, להשתנות, לגדול, לאהוב, ולחיות."

( לאו בוסקליה)

השעה שעודד הקציב לעצמו במזנון כמעט חלפה והוא כבר קם כדי ללכת לקופה לשלם, כששמע את קולו הנעים של הבחור ההוא שואל: "הקפה שלהם פה שווה משהו?"

"די טוב" ענה לו עודד "בדיוק התכוונתי להזמין לי עוד אחד".

"אז תזמין שניים" הוא אמר בחיוך, הושיט את ידו ואמר: "אני אור-לי, עם מקף בין ה- 'אור' ל- 'לי'."

"ואני עודד" אמר עודד וחייך: "אתה לא תאמין, אבל אתה האור-לי השני שאני פוגש בחיים שלי. הראשון היה המדריך שלי בצופים, אבל זה היה לפני הרבה שנים".

"ואם להסיק מהחיוך שלך על הפנים כשהזכרת אותו, אז אני מבין שיש לך ממנו רק זכרונות טובים."

"ועוד איך" ענה עודד וניגש להזמין את הקפה. בלי לחשוב הרבה הזמין עודד פעמיים לאטה מקיאטו ואז נזכר שבכלל לא שאל את אור-לי מה הוא רוצה לשתות. הוא הסתובב לעברו עם פרצוף של סימן שאלה ואור-לי מיד הבין מה עודד רוצה, עוד לפני ששאל, ואמר: "בשבילי לאטה מקיאטו."

עודד חייך. אם זה לא סימן טוב, אז כבר מה יכול להיות סימן טוב, הוא חשב. משהו בבחור הזה צלצל לו שונה. משהו בו צלצל לו מיוחד. עודד התחיל להרגיש פרפור קל של התרגשות בבטן שלא הרשה לעצמו להרגיש כבר הרבה זמן. הוא קיווה. הוא חשש שיתאכזב. כל כך הרבה פעמים התאכזב לפניו שכבר התייאש מלנסות. בשנתיים האחרונות כבר לא ניסה כמעט. רק המשיך לשכב איתה ולחשוב על כל הבחורים שניסה איתם ושלא יצא לו מהם כלום.

כשעודד התיישב עם הקפה, הניח אור-לי את ידו על גב כף ידו של עודד, ליטף את הקמטוטים העדינים שבגב כף היד ואמר לו: "אתה יכול להיות רגוע. עכשיו אתה בידיים טובות."

"אני נשוי" אמר לו עודד "אני לא יכול להבטיח לך כלום".

"לא ביקשתי כלום, רק להכיר אותך. היה ביננו איזה קליק במבט ההוא במעלית. אחרי כל הזאבים הטורפים המבוגרים שעטו עלי באטרף כשגילו שאני מעדיף מבוגרים, כמה טוב לשבת סתם כך בנחת ולשתות לאטה מקיאטו עם מישהו נחמד" אמר אור-לי וחייך.

"השם שלך הזה, בטח עשה לך קצת צרות בחיים, מה?"

"אוהו, ענה אור-לי והתחיל לספר לו את הסיפור על המחול והג'ודו".

"אתה עוד חושב עליו לפעמים?" שאל עודד אותו רק כדי להיות בטוח.

"לא ממש. עברתי שם פעם ליד המכון אחרי שהשתחררתי מהצבא, ראיתי את דמותו שהתמלאה מאז בלא מעט קילוגרמים, סוגרת את האורות ויוצאת מהמכון, אמרתי לו בלב 'שלום' וידעתי שהפרק הזה כבר מאחורי. היום אני כבר לא מחפש לי שריריים כמו שפנטזתי בגיל שבע עשרה."

"אז מה אתה מחפש היום?"

"מישהו נחמד להיות איתו. מישהו כמוך, אולי?"

"אולי גדול מאוד" ענה עודד וסובב את טבעת הנישואים על אצבעו. למרות זאת, ליבו אמר לו שאולי עם אור-לי הוא יוכל  ללמוד, להרגיש, להשתנות, לגדול, לאהוב, ולחיות. למלא את הריק הזה ההולך וגדל בקרבו. ואז, מול כל לקוחות בית הקפה הנדהמים, רכן עודד לעברו של אור-לי, ושאל אותו אם אפשר לנשק אותו. אור-לי לא ענה, אלא פשוט הצמיד את שפתיו  לשפתי עודד והתנשק איתו בלי חשבון. השיעור הראשון בתוכנית הלימודים של עודד התחיל והוא כבר היה מת להמשיך עם השיעור הבא.

"חמוד" אמר לו אור-לי "קצת בתולי לגבר בגילך, אבל עשית לי את זה, רוצה לבוא אלי לאיזה כוס קפה?"

הוא רצה, עודד, ועוד איך רצה. הוא בא לביתו של אור-לי וזה היה הרבה יותר מסתם קפה. הנשיקה הראשונה עם אור-לי פערה פתח בחומות המגן שבנה סביבו, איתו הוא כרע על ברכיו ושתה מהאגם הסואן של גופו לרויה. ושוב הציף הכל, ושוב הכל הסעיר. הם הרגישו שגילו מחדש את האושר. אושר פשוט ואמיתי ושעכשיו יש להם את כל הזמן שבעולם לעצור ולהריח את הפרחים.  

הערת המחבר: מומלץ ללחוץ על הלינקים לשירים

א. כאן בדרום החם

"כאן בדרום החם

 שקט של אין אדם

 כאן בדרום החם

 תבער השמש לעולם.

רוגע, דומם, ים המלח

 באור שמש נוצץ,

 בלילה אל מול הירח

 שחור ואילם רובץ"

(מתוך השיר: כאן בדרום - להקת סופה במדבר)

באופן מוזר משהו, תמיד העדפתי טיולים למרחביו החומים צהבהבים של הדרום על פני מרחביו המוריקים של הצפון. אהבתי את הדרום, את חומו המלטף, את מרחביו הפתוחים ואת השקט שלו. אבל בשעה האחרונה חברו כל הנסיבות נגדי לקלקל את אהבתי הרבה לדרום: מנוע האוטובוס המטרטר במוחי, המזגן שעד עכשיו לא הבנתי אם הוא סתם עושה רעש של אוויר או גם מקרר במשהו, וצווחותיהם של כארבעים נערים ונערות בגיל חטיבת הביניים שלא חדלו מלעשות שימוש יתר במיתרי הקול שלהם ולמתוח את סבלנותי הרבה עד הקצה. זה גורלו של מורה מלווה בטיול שנתי, אך אפילו מורה אמיתי לא הייתי. 'מה לי ולכל העסק הזה?' חשבתי כשכאב הראש רק הולך ומתגבר ובלעתי את הנורופן הראשון לאותו בוקר 'מה הייתי צריך את כל הצרה הזאת על הראש, גם כן משה עם הרעיונות שלו...'

את משה קריטי הכרתי לפני כשבע שנים כשהייתי בן עשרים וחמש, סטודנט לחוץ למשפטים, שרק חשב כל הזמן איך להתחמק ממילואים שתמיד, אבל תמיד ידעו ליפול עלי בזמן בחינות או בזמן שהיו לי עבודות סמינריוניות להגשה וכאלה. באופן מפתיע קיבלתי אז צו סיפוח למילואים ביחידה חדשה שעשתה תעסוקה בשטחים לחודש אוגוסט. זו היתה היחידה של משה, רב סרן (מיל.) משה קריטי בשבילכם. סופחתי ליחידה שלו באופן זמני אך כמו  כל דבר בארץ הזמני הפך לסידור קבוע. מהרגע הראשון הבהיר לי משה, שכאיש חינוך באזרחות, הוא יתחשב בכל כל בקשה שלי הקשורה בעניני לימודים ביד רחבה. "גם אני עושה מילואים בדרך כלל בקיץ, אז כנראה שייצא לנו להיות ביחד הרבה" הוא הוסיף בראיון הקליטה שלי "כל מה שאני מבקש זה שתהיה כן איתי ולא תנסה להתחמק סתם, ספר לי על הבעיה ואני אשתדל למצוא לך פתרון, הבטחה של משה." הוא נראה נחמד המשה הזה והחלטתי לתת לו צ'אנס ולהפסיק עם הברדק. בשנים הבאות התברר לי שהיה לי על מי לסמוך ותמיד כשהיתה לי בעיה משה יצא אחלה גבר.

עם הזמן למדתי להכיר אותו כאדם והתידדנו. באזרחות הוא היה מנהל בית ספר שש שנתי משולב בפנימיה מכיתה ז' עד יב'. משה היה אידיאליסט שלא נרתע מאתגרים ואהב במיוחד להתמודד עם המקרים הקשים, עם אותם תלמידים שמערכת החינוך הרגילה הרימה כבר ידיים ולא ידעה מה לעשות איתם. חלקם ילדים ממשפחות הרוסות, חסרי יכולת כלכלית או תפקודית, הורה נעדר או שנפטר, עולים שלא התאקלמו וכאלה. "הסיפוק הגדול ביותר שלי" אמר לי משה פעם "הוא לקחת ילד או ילדה כאלה, למצוא את הדרך לנפשם ההרוסה ולעשות לה תיקון, להעלות אותם על דרך המלך, להגיש אותם לבגרות ולפגוש אותם אחר כך לבושי מדים וחיוך של גאווה על פניהם כשבאים לבקר אותי בפנימיה ולשמוח יחד איתי במה שיצא מהם."

משה ידע להלהיב. נושא החינוך תמיד היה קרוב לליבי, עוד לפני שהכרתי את משה, אבל להיות מורה בבית ספר רגיל של משרד החינוך זה לא ממש פרנסה לגבר. מורים למתמטיקה או מדעים מדויקים בשוק הפרטי דווקא יכולים להרויח לא רע, אבל למרות שהייתי טוב בתחום, המקצועות האלה לא כל כך ענינו אותי. אהבתי היסטוריה, אבל מה כבר אוכל לעשות עם תואר בהיסטוריה? כך קרה שכמו עוד כמה אלפי סטודנטים במחזור שלי נרשמתי ללימודי משפטים. אחרי שנת הלימודים הראשונה ולמרות שעברתי אותה בהצלחה הרגשתי שמשהו חסר לי. שהלימודים האלה אולי יתנו לי פרנסה אבל הם לא ממש הדבר שאני באמת רוצה ללמוד. לחרדתם של הורי, עשיתי הפסקה מלימודי המשפטים והלכתי ללמוד היסטוריה. אחרי שנה מרתקת למדי, לחצם של ההורים והסביבה עשה את שלו ובחוסר חשק חזרתי ללימודי משפטים שהשלמתי בגיל עשרים ושבע.

בכל הפעמים שעשיתי מילואים עם משה היינו משוחחים המון, גם על עניני היום וגם על ענינים אישיים, אבל היה איזה גבול בלתי נראה שבלי שאמרתי מילה, הקפיד משה לא לעבור אותו. הוא מעולם לא שאל אותי למה אני לא מדבר על בחורות, כמו שכל ערימה אופיינית של מילואימניקים נוהגת לעשות, הוא מעולם לא שאל אותי מה עם נישואים והוא מעולם לא ניסה לשדך לי איזו "בחורה ממש נחמדה" שהוא מכיר, כמו שניסו לעשות הרבה נשמות טובות אחרות בסביבתי. משה לעומת זאת סיפר לי הרבה אנקדוטות מחייו עם אשתו הסא"לית בקבע ועל ילדיו שהגדול מהם כבר היה אמור להתגייס בקרוב. הוא גם מעולם לא שאל אותי על נטיותי המיניות. נראה לי שכבר אז הוא ידע, אך בחכמת החיים הרבה שלו העדיף לתת לי לספר אם ומתי שאני אמצא זאת לנכון, אך משום מה מעולם לא מצאתי את הרגע המתאים לכך. אינני יודע ממה חששתי או התביישתי, כאילו שיהיה בכך להפחית את ערכי בעינו של אדם שמאוד הערכתי, אבל למה? משה גם מעולם לא אמר לי מה דעתו על הומואים או ביסקסואלים ואני העדפתי שהשיחות שלנו לא יתקרבו לנושא הזה בכלל.  כשדיברנו על עניני אהבה או זוגיות, משה תמיד ידע להשתמש במילים נייטרליות כאלה. למשל, כשדיברתי בהערכה עליו ועל משפחתו, הוא מעולם לא אמר לי "גם אתה עוד תמצא את הבחורה שתאהב ותתחתן" אלא משהו נייטרלי כמו "גם אתה תמצא את אהבת חייך ואת הזוגיות המוצלחת שלך". משה לא ניסה לעשות לי אאוטינג אפילו לא ברמז או באמירה תמימה בהיסח הדעת. נראה לי כי הוא שקל את מילותיו היטב בכל פעם שהשיחות שלנו הגיעו לנושאי משפחה או אהבה. 

כל זאת יפה ונכון אבל כשהדברים מגיעים אל הבית של הליברל הכי גדול פתאום כולם הופכים להיות הומופובים שחוששים שהומו יתקרב לבני משפחתם או לתלמידיהם כאילו כל הומו הוא גם פדופיל בפוטנציה. לפני שלוש שנים הבנתי בעקיפין שמשה אינו כזה, שהוא רחוק מלסבול מהומופוביה גם כשהדברים קרובים אליו. זה קרה כשבמהלך אחד הדיונים שלנו על שאלות ברומו של עולם כשאני מנסה להבהיר לו את השקפתי, אמר לי משה: "אתה יודע, איתַי, יכולת להיות מורה נהדר."

כמה ששמחתי לשמע המשפט הזה. נראה לי שמשפט כזה החמיא לי יותר מאשר מישהו שאומר שיכולתי להיות עורך דין נהדר או איש עסקים מצויין. מורה טוב זה שליחות לחיים ואם הוא עושה את זה טוב הוא משפיע באופן מכריע על עיצוב חייהם של תלמידיו.

"בעולם אידיאלי המנותק ממירוץ העכברים המטורף אחרי כסף ומעמד ובעולם בו למורה יש שכר הולם, אולי הייתי נעשה מורה" אמרתי למשה "אבל המציאות, לצערי היא אחרת."

משה הביט בי וחייך חיוך ממזרי כאילו מביט בדג שבלע את הפתיון ואז החל לגלגל את הרולר ולקרב אליו את הדג שתפס.

"ואם אני אסדר לך מציאות כזאת?" שאל.

"מה שאני אסגור את המשרד ואלך להיות מורה אצלך? חוץ מזה אין לי תעודת הוראה בכלל."

"לא צריך לסגור שום משרד ולא צריך לאבד פרנסה טובה" אמר משה, "אבל למה שלא תבוא אלי לבית הספר, נאמר... פעמיים בשבוע בשעות הצהריים ותעביר איזה סמינריון בנושא עם ומדינה, ממשל, יסודות המשפט או מה שתרצה. אני אתן לך יד חופשית וזה יהיה במסגרת שיעורי העשרה. קיבלנו תרומה מחו"ל במיוחד לשיעורי העשרה לתלמידים. אני אארגן לך קבוצות קטנות, עשרה עד חמישה עשר תלמידים. תן לי שש שעות בשבוע, לא יותר. זה יכול להיות נהדר עבורך ובוודאי שגם לתלמידים."

לא יכולתי שלא להסחף בהתלהבותו של משה ואכן עם תחילת שנת הלימודים התחלתי להעביר בבית ספרו  סמינריון בנושא לאום ומדינה על רקע חוק השבות. אהבתי את הקורס הזה כי הוא אפשר לי לדלג בין זמנים ותקופות ולגעת על קצה המזלג בשאלות חשובות, שאני מאמין שכל תלמיד צריך לא רק לדעת אותם בשביל לפלוט איזו תשובה במבחן אלא ממש להבין ולהפנים. גם התלמידים היו מרוצים למדי מהשיעור הזה (נו טוב, מקצוע בלי מבחנים) והרגשתי שאני מממש את יעודי הנסתר כשהצלחתי להעביר משהו מאהבתי לנושא גם אליהם.

כשתוכנן הטיול בא אלי משה ואמר שבתחילת מרץ הוא יצטרך ממני קצת יותר משש שעות בשבוע. "מה זאת אומרת, אתה רוצה להגדיל לי את המשרה אצלך?" שאלתי.

ב. שותף לחדר

אחרי יום מתיש של טיולים באתרים שונים בנגב, סוף סוף הגיע האוטובוס לאכסנית הנוער במצפה רמון בה היינו אמורים לישון.

היתה זו שעת בין ערביים. הייתי צריך רק לשלוח מבט אחד מהמצוק הצפוני לעבר המכתש וכל הרעש מסביבי כאילו נדם ברגע. אטמתי את אזני ונותרנו כאילו רק אני, השקיעה ונוף המדבר עוצר הנשימה. נשמתי כמה נשימות עמוקות ועצמתי את עיני לדקה או שתיים כשלפתע חדרה להכרתי הידיעה שמישהו מדבר אלי: "אתה המורה איתַי במקרה?"

"אכן איתַי, רק בערך מורה, ולא במקרה" עניתי בהתחכמות.

"ואני ירון" אמר הגבר שהושיט את ידו ללחיצה אמיצה "חילקו את מפתחות החדרים ואמרו לי שאני צריך לחפש אותך"

"וכל כך למה?"

"כי אתה השותף שלי לחדר, באו נלך להתארגן" הוא ענה.

התחלתי לצעוד לצידו כשהפעם אני מביט קצת יותר ביסודיות. הוא נראה בחור בגילי או קצת יותר מבוגר. בן שלושים וחמש מקסימום. היו לו עיניים בהירות שבמבט חטוף עדיין לא ירדתי לסוף צבען והוא היה נאה למראה. אבל משהו לא הסתדר לי. ידעתי שהוא איננו אחד המורים, לא היה לו נשק או תיק חובשים, אז הוא גם לא אחד מהמאבטחים, והוא נראה צעיר מכדי להיות אבא של מישהו מהתלמידים. כנראה שמצחי התקמט בתמיהה כי לפתע שמעתי את ירון אומר: "אני אבא של אופיר מכיתה ט-5 ואני מבין שאתה המורה להיסטוריה, כן?"

"לא בדיוק, אבל נותן שיעורי העשרה בנושאים שקרובים להיסטוריה, לאום וחברה, אבל איך זה יכול להיות שאתה..." התחלתי לומר כשהוא החל לצחוק.

"תעשה חשבון פשוט: כנראה שבגיל שמונה עשרה הכנסתי את חברה שלי להריון ובגיל תשע עשרה כבר הייתי אבא" ענה מבלי שנשאל וכשהבחין בתמיהתי הוסיף "סתם, מה, נראה לך? אני כבר בן ארבעים ושתיים, לא כל כך צעיר כמו שחשבת, נכון?"

"ארבעים ושתיים? או שאתה שוב מסתלבט עלי?"

"ארבעים ושתיים, הנה תעודת הזהות שלי: ירון לבנון, שנת לידה 1965." הבטתי בתעודה וראיתי תמונה של בחור צעיר וחייכני שנראה בקושי בן עשרים.

"אממ..., הייתי אז בן עשרים ושמונה בערך".

"וואלה, אז אתה ממש בן ארבעים ושתיים"

"מודה באשמה" חייך ירון ונכנסנו לחדר.

להפתעתי החדר נראה רגיל לגמרי, כמעט כמו במלון עממי. לא מיטות קומתיים, אלא שתי מיטות רגילות ניצבו זו לצד זו, ואני מיד צללתי לתוך אחת מהן. רגע לפני שעצמתי את עיני לתנומת ערב קלה העפתי מבט לעבר ירון המתפשט למנוחה משל עצמו ונאנחתי למחשבה על הגבר המרהיב הזה, אבל הנשוי כל כך שאין לי שום סיכוי איתו. 

ג. לשיר בין כוכבים

כשהתעוררתי כבר ירד הלילה ורק הירח הכמעט מלא האיר באור קלוש את החדר. פתחתי את החלון ומילאתי את ריאותיי באויר הלילה הצונן והצלול. כאב הראש כבר עבר ורציתי להקשיב לקצת מוסיקה רגועה, משהו מתאים לשעת הערב. הדלקתי את ה-  mp3ושמתי שירים שקטים. נשכבתי במיטה ועצמתי את העיניים. כעבור דקות ספורות הרגשתי טפיחה על הכתף וירון ניסה לומר לי משהו. הסרתי את האוזניות ושאלתי: "מה אמרת?"

"שצריך לרדת לארוחת ערב".

"אה, כן, אני כבר בא, רק שיגמר השיר הזה."

"מה אתה שומע?"

"משהו עתיק, לא תאהב."

"גם אני קצת עתיק, אם לא שמת לב."

"לא עד כדי כך עתיק...זה שיר של פרנק סינטרה."

"נשמע מענין, איזה שיר?"

"עזוב, זה סתם שיר רומנטי כזה שאני משום מה נורא אוהב, במיוחד שהירח מלא."

"עכשיו אני כבר ממש סקרן"

אז קח, תשמע" אמרתי לו והצמדתי לאוזניו את האוזניות עם צלילי השיר Fly Me To The Moon וראיתי את חיוכו מתרחב כשהסתיים השיר ואמר "גם אני מאוד אוהב את השיר הזה" וירדנו ללא מילה נוספת לחדר האוכל, כשאני חושב שהנה מצאתי עוד רומנטיקן, רק כמה חבל שהוא סטרייט. בטח הוא כזה שמביא פרחים לאשתו כל יום שישי, לא שוכח לקנות לה מתנות ליום האהבה, יום הנישואים, יום הולדת, יום האם וכל יום אפשרי, כי נשים שמות לב לדברים כאלה וחסר למי שלא יזכור. ואז חשבתי כמה נמאס לי מסטוצים וכמה חסר לי שאין לי זוגיות ואהבה כזאת עם מישהו שיעיף אותי לירח, או אפילו שרק יחזיק את ידי או יתן לי נשיקה אוהבת, כמו בשיר הזה.