החתיך מהשדירה חזר מחופשה חלומית של ים וזיונים עם מישהו שהוא מכיר. הוא אמר לי שכשהיה שם חשב כמה היה מיוחד באותו יום שהיינו יחד בטבע, כמה שנינו חיכינו לזה מאז שאנחנו מכירים, ולמרות זאת לא גמרתי ולא היה נראה לו שאני נהנה בשלב מסויים. הוא אמר שממש חשב על זה בחופשה שלו כל פעם שהבחור שהיה איתו גמר והרבה כל כך, וכמה רצה שזה יהיה אני, אבל זה אומר משהו לצערו.לא חשוב בכמה מקומות נעשה את זה, או כמה מיוחד זה יהיה, זה לא באמת חשוב.
"אולי אתה לא נמשך" הוא הוסיף: "הראש שלך מפוצץ בבחורים אחרים. כל דבר מזכיר לך מישהו. זה בסדר. אתה פשוט צריך להיות כן עם עצמך. סקס אמור להיות כייף ולגמור ולרצות עוד ועוד. התחושה שלי איתך, שאתה לא כזה. מה שעוצר אותך זה אולי זה שאתה נלחם בזה. כי אתה מאוד ואהב אותי כבן אדם, אבל לא נמשך אלי כמו אל אחרים. כל פעם אתה מת שזה יהיה שונה, ואתה לא מצליח. זה לא קורה."
לא היתה לי ברירה. זה היה רגע האמת והחלטתי לתת לו את הכנות שלי: "עצוב לי להודות בכך, ניסיתי הרבה זמן לחשוב שזה לא כך, אבל אולי אתה צודק", עניתי לו.
אחר כך הוא הוסיף שכמו מפגר הוא שמר לי את התאריך ההוא שיהיה לבד בבית ואמר לאנשים אחרים שרצו לבוא שהוא לא יכול. כמו מפגר הוא מחכה ואילו אני לא נמשך אליו. השבתי שאני נמשך, אבל לא במידה שמגיעה לו. עובדה שכשאנחנו נפגשים אני לא יכול שלא לגעת בו. אמרתי לו את האמת, כי ידעתי שאני נמשך, אבל לא מספיק. לא כמו בחורים אחרים שמסעירים את תשוקתי יותר.
"מגיע לך שאני אעלם מהחיים שלך, לא כי אתה איש רע, אלא כי אתה שומר אותי על אש קטנה. אתה רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה", הוא אמר ואחר כך הוסיף: "אני הולך להגיד משהו מגעיל, אבל נשבר לי. אני מחכה ליום, בעוד כמה שנים, שההודעות יפסיקו להגיע, והטלפונים גם. עוד כמה שנים שאת כולם כבר לא יעניין הזין הגדול שלך. ואז תשב עצוב ותזכר בי ובחלום הזה שרציתי אותך. את החיבוק, את הנשיקה, ואת הלצחוק ביחד. אני מקווה שעד אז אהיה כבר במקום אחר ולא אחכה לך כמו אידיוט."
וכל זה לא נותר לי אלא להגיב בשלושה סמיילים עצובים.
שכבה אחרי שכבה הוא קילף ממני את הבצל שאני, עד שבסוף נשארו רק הדמעות. וזה המקום לשירו הישן של Roy Orbision משנת 1962 - Crying:
כבר זמן מה שהענינים ביני לבין החתיך מהשדירה חורקים. הוא מציק, חופר, מקנא ומבין שאני נמשך אליו וחושק בו הרבה פחות מאשר הוא רוצה אותי, נמשך אלי וחושק בי. פעם, לפני חצי שנה או שנה, עשינו נסיון קצר להיות רק שנינו בלי להפגש עם אחרים. אני נשברתי ראשון, וכשהבנתי שאני הולך לזייף את זה ושהתשוקות שלי לאחרים חזקות מכוח הרצון שלי, באתי לשיחה כנה איתו, אפילו זלגו כמה דמעות כשאמרתי לו בקול חנוק שאני לא יכול, שזה חזק ממני, שאני רוצה גם להיות עם אחרים. באותו זמן הוא קיבל את זה והכיל את זה, אמר לי שזו לא צריכה להיות סיבה להפרד, שהוא לא מוכן לוותר עלי ושהוא מוכן לקבל אותי בתנאים שלי. חשבתי שהוא באמת הפנים את זה, אבל עם הזמן הסתבר שלא ממש.
כל פעם שהייתי נכנס הרבה לווטסאפ, הוא היה בטוח שאני מחפש זיונים, ואם לא הייתי כמה שעות בווטסאפ, הוא היה בטוח שאני באמצע זיון. אם יום יומיים לפני שהיינו נפגשים הייתי נפגש עם מישהו אחר, הוא היה מתעצבן ואם יום אחרי הייתי נפגש עם מישהו אחר, הוא היה מתבאס. בקיצור, אי אפשר היה לצאת ממנו ראש, ועל הרקע הזה היו לנו אין ספור מריבות. מה שמעולם לא אמרתי לו זה מה באמת הסיבה שאני לא יכול להסתפק רק בו. זה לא משהו שאפשר להגיד לאדם שרוצים להשאר איתו בקשר, כי זה לא משהו שהוא ממש יכול לשנות. החתיך, עם כל פניו היפות, דיבורו השקט, עוצמת רגשותיו כלפי, גופו החטוב (מלבד בימי החורף שהוא מעלה כמה קילו שמוריד לקראת הקיץ), עורו השחום-לייט והדי חלק, הוא פשוט לא הטיפוס שלי. רגליו השרירויות וישבנו העסיסי פחות מושכים אותי מבחורים אחרים יפים פחות או לא יפים בכלל, אבל רזים, גבעוליים עם ישבן קטן. הוא אמנם מושך אותי במידה מסוימת, ותשוקתו ושמא אף אהבתו כלפי, מוסיפים תבלין למשיכה הזו, אבל זה לא מספיק. לא מספיק בשביל שארצה להיות איתו בלבד, ולא מספיק שארצה להיות איתו בתדירות שהוא רוצה. אם אומר לו את זה, באותו רגע הוא יעיף אותי מחייו, ויתנתק ממני לחלוטין, ואת זה אני לא רוצה. כייף לי שיש מישהו כזה שמחזר אחרי כל הזמן, למרות שזה קצת מציק, ואני מנסה לאוכל את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, כדי לא לאבד את הקשר איתו.
דווקא מכיוון שכך, אני מנסה בכל מיני דרכים שהקשר בינינו לא יהיה מיני בלבד, כי במיניות, מה לעשות הוא מפסיק בנקודות ואפילו בנוקאאוט לכמה בחורים אחרים שמוכים אותי יותר או הרבה יותר. אבל במקום לראות בזה ערך מוסף לקשר שלנו, זה דווקא מבלבל אותו עוד יותר כי הוא רגיל שמחוות כאלה או ימים יפים כאלה של בילוי שאינו ממוקד סקס דווקא, הם עדות בעיניו לרגשות שהוא מחפש אצלי ללא הרף, ומתקשה למצוא. אם היינו יכולים להיות מה שנקר friends with fenefits זה היה יכול להיות סבבה, אבל זה לא יקרה. כי חברות היא משהו שמתפרש אצלו כהעמקת הקשר ולא כמשהו שמיועד להפוך את הקשר למשהוא קלילי יותר שלח חברים שמדי פעם גם עושים סקס בשביל הכייף. זה לא הוא וזה לא מה שהוא מחפש וזו בעיה שאנחנו לא מצליחים לפתור.
בשבוע הקודם עשיתי לו מחווה ובאתי לקחת אותו מבית ילדותו שנמצא אי שם בדרום, שם שהה בביקור משפחתי. לא נכנסתי פנימה, אלא אספתי אותו בשער הישוב ונסענו לטייל בטבע, ארוזים ומאורגנים לסקס בטבע. אחרי נסיעה בשבילי בין גבעות משתפלות מעוצבות ביד האמן של הטבע, מצאנו לנו איזו פינת חמד מוצלת בין העצים, פרשנו שמיכה ומזרון מתנפתח ושכבנו שם. היה כייף, ועשיתי כל מה שאני יכול לענג אותו, אבל אני הייתי שם רק בחצי כוח. הרגשתי שאם הייתי שם עם מישהו אחר, הייתי נהנה הרבה יותר. ואיתו נהניתי אבל עד גבול מסוים, הרגשתי שאני מתקרב לגמירה אבל היא לא באה. הוא גמר ואני לא והוא התבאס במיוחד כשאמרתי לו שהייתי קרוב, אבל גם קרוב זה כייף, למרות שלא גמרתי. אחרי הסקס הוא די שתק. ידעתי בדיוק מה מסתובב לו בראש: המחשבה שעכשיו אסע לחפש מישהו אחר להזיין איתו ולגמור בסקס איתו. הקנאה בכך יחד עם האכזבה שהוא לא מצליח לספק אותי, בערו בו. הוא לא הבין שמה שאני צריך עכשיו זה שינוי אווירה. גיוון. משהו אחר שיביא לי את הסיפוק שהוא לא הצליח להביא, שלא באשמתו, אלא כי ככה זה.
בדרך עוד דיברנו על כך שאולי אעלה אליו להתרחץ ולהמשיך והיה לי סבבה עם זה, אבל כשהיינו קרובים לתל אביב הוא אמר לי לפתע שגם למחרת הוא בחופש ואם ארצה לבוא אליו לטיפול (הוא יודע לעסות) ולסקס אז הוא ישמח. כשעניתי לו שלמחרת אני לא פנוי כי צריך לעבוד, זה היה שקוף. הוא קורא אותי יותר טוב מכל אחד אחר וידע שבראש שלי כבר משהו אחר או לפחות אופציה למשהו אחר. הוא נאטם ברגע ופתאום במקום שנסיע אליו הביתה ונמשיך את מה שהתחלנו, הוא ביקש שאוריד אותו בפינת הרחוב ויצא מהרכב קר, ובקושי אמר שלום עם איזו נשיקה מאולצת על הלחי. הוא כעס על הסרוב הזה ורק רצה להתרחק ממני כמה שיותר מהעלבון.
בהמשך היום דיברנו בווטסאפ כמה פעמים עד שאמר לי באופן הכי נחרץ וברור שיכול להיות שהוא מסיים את הקשר בינינו, עוקר אותו מהלב שלו ושאצלו כשהוא מוחק מישהו אז אין דרך חזרה. הוא אמר שהוא משחרר אותי סופית. הוא אמר שלמרות מה שאמר לי באותה שיחת כמעט פרידה לפני חצי שנה או שנה, הוא תמיד קיווה שיום אחד אני אתעשת ואבין שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי, שאני ארצה רק אותו ושתהיה לנו זוגיות אוהבת ורבת תשוקה במקביל לזוגיות שיש לכך אחד מאיתנו עם בן זוגו (במקרה שלו) ובת זוגי (במקרה שלי). הוא אמר שחשב שיוכל להסתדר עם זה שאני נפגש ורוצה גם אחרים, אבל זה כבר לא עובד לו יותר והוא לא יכול להמשיך כך. "שלום, ושיהיה לך רק טוב" הוא אמר והוסי, שכנראה בקרוב גם יחסום אותי לזמן מה עד שירגע כדי לא לחשוב עלי ועל מה שאני עושה, אבל אלי בהמשך יאפשר לי לסמס לו.
תם ונשלם. לא יהיו יעותר את החפירות הבלתי פוסקות שלו על מה אני עושה, מה אני מתכוון לעשות ומה עשיתי. לפתע השתרר לו שקט, ואני ניצלתי את השקט הזה כדי לזיין את כל העולם ואחיו בלי יותר מדי חשבונות ותירוצים על איפה אני ומה אני עושה או לא עושה. התשוקה בערה בי, אבל תשוקה כלפי אחרים ולא כלפיו. זיינתי יום אחרי יום אחרי יום וגמרתי כל פעם. היו גם ימים שזיינתי בזה אחר זה בחורים שונים וגמרתי. הרגשתי שחרור והקלה, אם כי היה חסר לי באיזה שהוא מקום לראות את הודעותיו והחיזור הבלתי פוסק שלו.
יומיים אחרי הפרידה ההיא ואחרי שגם חסם אותי בווטסאם הוא לפתע ביטל את החסימה והתחיל לשלוח לי כל מיני הודעות סתמיות. כמה ימים אחלר כך הגיעה ממנו הודעה אחת תפסה אותי לא מוכן. "דבר איתי בתאריך XXX, אם בא לך, אבל אתה לא חייב". זכרתי את התאריך הזה. כבר לפני זמן מה הוא סיפר לי שבאותו תאריך בן הזוג שלו נוסע לחול והוא יהיה לבד בבית כמה ימים וכמובן שגם לילות ושישמח לבלות איתי את הזמן הזה. כשקיבלתי את ההודעה הזו לא הבנתי. הרי יומיים קודם הוא זרק אותי לכל הרוחות, אז מה הוא בא להגיד בזה, שהוא רוצה אותי חזרה? לא קלטתי את הקטע שלו ועניתי באופן הכי טריוויאלי, שאני עוד לא יודע אם אהיה פנוי אז ושמקווה שאוכל. התגובה הענינית והלא רגשית בעליל שלי ביאסה אותו עוד יותר. הוא ציפה שאגיב בהתלהבות כמו שהגיבו כמה גברים אחרים שהוא מכיר ששמעו שיהיה לבד. הוא ציפה שכשאהיה כמה ימים בלי לשמוע ממנו, אתחיל לחשוב על מה שהפסדתי וזה יעורר אצלי את התשוקה כלפיו מחדש. השיחות סביב הנושא הזה המשיכו גם יום יומיים אחר כל ואז הוא אמר לי משהו מפתיע: "עמוק
בלב אתה יודע שגם אם יום אחד לפני תאריך xx, תסמס לי בהתלהבות שבא לך
לבלות איתי, אני אעיף את כולם ואחכה רק לך. זה הכי עצוב לי ואת זה אני
רוצה לשנות, כי זה לא הדדי וזה לא מגיע לי. רק זה."
הופתעתי. אמרתי לו שלא היה לי מושג. שהייתי בטוח שאעמוד בתור עם עוד עשרה גברים שמחכים לו ושתהיתי איך ארגיש אם יאמר לי שהוא פנוי להפגש איתי לשעתיים בין x ל y. "לא מאמין לך", הוא ענה והוסיף: "אתה יודע בדיוק ומשחק על זה, וזה בסדר... זאת הדרך שלך אולי לשמור על עצמך. אני מקווה שאני אהיה מספיק חזק לא לבטל מישהו אחר יום לפני, רק כי אתה תתעורר פתאום." הופתעתי. אמרתי לו שאף פעם לא חוויתי דבר כזה שזורקים אותי ומחזירים אותי ככה. ששהכל מבולבל לי ושאני צריך זמן לעכל את התהפוכות האלה ולאט לאט אני לומד.
"מי אמר שהחזרתי אותך?" הוא ענה בעקיצה.
"ההזמנה המפתיעה שלך להפגש איתך בתאריך xx" עניתי לו.
"לא עוקץ, וזה לא כזה חשוב לך. לצערי אתה לא לומד. הכי קל במילים. תראה לי במעשים ולא המילים", אמר החתיך.
"בגלל כוויות שעברתי בחיים פיחתי עור של פיל, אבל הכל טוב" השבתי.
"אני לא מסמס יותר עד יום לפני תאריך xx", אמר החתיך והוסיף: "אם יהיחה לך מה לכתוב או להגי, אם תבין פתאום משהו, תכתוב. אני מבטיח לקרוא. ורק טוב. ביי", הוא חתם את דבריו.
שיחרר סופית? לא ממש. מסתבר ששנתיים אחרי שהתחיל איתי בשדירה, הוא רק רצה לטלטל אותי קצת שאתעשת כשאבין שאני מאבד אותו. האם זה טוב לי? מה אני רוצה? בטח שלא את מה שהוא רוצה, אז למה קשה כל כך לשחרר? למה קשה לו? למה קשה לי. למה גם כשחשבתי לרגעי שזה תם, מסתבר שזה תם ולא נשלם. וזה מעביר אותי כמובן לשירו של עילי בוטנר - תם ולא נשלם:
את הסיפור שפרסמתי בפוסט האחרון, יותר נכון הפרק הראשון לסיפור שלא נגמר, כתבתי כבר לפני מספר שנים. כן, יש לי פה ושם התחלות של סיפורים שיום אחד נחה עלי הרוח ואני מוצא את הדרך לסיים אותם, אך הסיפור הזה לא הגיע לכך. אהבתי מאוד את התחלת הסיפור אך לא היה לי מושג איך להמשיך את זה הלאה. בסוף החלטתי לפרסם את הפרק הראשון בתקווה שאולי למישהו יהיה איזה רעיון איך להמשיך.
שום דבר לא התחבר לי מלבד זה שנתקעה לי במוח אסוציאציה לשירו הישן והחמוד של גילברט או'סליבן, שאולי נתקל בבעיה דומה כשישב לכתוב שיר ושום דבר לא התחבר לו, עד שכתב על עצם הבעיה הזו שיר נחמד.
אז קבלו את השיר Nothing rhymed - Gilbert
O' Sullivan משנת 1971:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
