פילבוקס

הקדמת המחבר:

אני משחרר לפרסום היום סיפור חדש אחרי כמה חודשים שכבר לא כתבתי שום סיפור. הסיפור הזה אינו כל כך שיגרתי בנוף הסיפורים שלי כי הוא מתואר מנקודת מבט של אישה נשואה שיום בהיר אחד מגלה משהו מפתיע לגבי בעלה...

אחרי זמן כה רב שלא כתבתי סיפורים, אני מרגיש קצת חלוד ומקווה שבכל זאת יצא סיפור לא רע. שתהיה לכם קריאה נעימה. אשמח לשמוע גם תגובות.

ה"אמת" ניתנת להאמר ששוב היה הסטרייט מהדרום אחראי למפגש חוג ידידי פילבוקס הנוכחי. הפעם המניע העיקרי שלו היה הז'קט הכחול שהוא שכח אצלי בפגישה הקודמת שקיימתי איתו לבד לפני מספר שבועות, כשניסינו אז לארגן מפגש ובסוף מצאנו את עצמנו לבד. הז'קט הכחול הזה ונוכחותו אצלי עוררה אצלי אסוציאציה לשמלה הכחולה של מוניקה לווינסקי ומרגע שהסטרייט ביקש למצוא דרך לקבל אותו חזרה רצו ביננו אין ספור התבדחויות על הז'קט ועל הראיות המחשידות שעליו שהיו סימן לסקס הסוער ביננו [שלא היה ולא נברא].

אם כבר הזכרתי את הסטרייט מהדרום החביב, שלאחרונה התחלתי להתלוצץ איתו שהוא סטרייט המחמד שלנו, מן הראוי שאמצא לו גם איזה שיר. לאור הטיולים של הסטרייט הזה למרחבי עולם הגייז הזה שאינו העולם שלו, החלטתי להקדיש לו את השיר Take a Walk on the Wild Side של Lue Reed מ- 1972. מי יודע, אולי יום אחד הוא ירצה לעשות יותר מרק טיול לשם...

בכל אופן אחרי אין סוף תיאומים ואסמסים משעשעים [שחבל שלא שמרתי לציטוט...] והיו קשורים [איך לא] לכתמים החשודים שקיימים על הז'קט הכחול, פגשתי את הסטרייט מהדרום,22, בעזריאלי, שם אספתי אותו ואת גיל, 25, שהצטרפו אלי לנסיעה לירושלים.  רצינו לנסוע באיזי וכך יצא שיצאנו לדרך בערך שעתיים לפני המפגש המתוכנן.

בתחילה היה גיל שקוע בעולמו הפרטי עם אוזניות האמ.פי. שלו עד שהצעתי לחבר אותו לרמקולים של הרכב. משהו בחוט שמחבר בין האמ.פי. למערכת סאונד של הרכב לא היה תקין והצלילים קצת חרקו, אבל כשהבנתי את הכיוון המוסיקלי שלו שלפתי איזה דיסק שהכנתי פעם מערימת הדיסקים שלי ואחלה מוסיקה החלה להתנגן לשמחת כולנו כל הדרך לירושלים. גיל כבר ביקש שאצרוב לו את הדיסק ואמרתי לו שאעשה זאת בכיף ואביא לו בהזדמנות קרובה.

בדרך הזכיר לי הסטרייט מהדרום כי המפגש הראשון היה בערך באותה תקופה בשנה שעברה, גם כן חנוכה, מה שהזכיר לנו שוב את סופת הטורנדו, נדב ז"ל, שכבר איננו עימנו. "אתה בקבוצת סיכון", אמרנו לגיל שריחף לו על ענני המוסיקה באיזה עולם פרטי משלו. "מהמפגש הראשון 25% מהמשתתפים לא שרדו אז מכיוון שהפעם אמורים להיות שישה, זה בדיוק אחד וחצי בסיכון" הוסיף הסטרייט מהדרום שאף החליט כי אחד וחצי משמעו שאחד מאיתנו יעבור לעולם שכולו טוב ועוד אחד רק יפצע... בדיחות שחורות, נו.

כפי שכבר אמרתי יש לנו מדינה קטנה. במדינה הקטנה הזו מסתבר שגם גיל, שאמור היה להיות זה שלא מכיר אף אחד, דווקא זכה להכיר את נדב ז"ל וכך בגלל שגם די הקדמנו את לוח הזמנים, החלטנו לעלות לקברו של נדב להתייחדות קצרה. בית העלמין הקטן של שורש, בדרך לירושלים, קיבל את פנינו בצינת הרים מקפיאה, עמדנו כמה דקות ליד הקבר ונזכרנו עד כמה החיים קצרים ועד כמה יש למצות בהם כל רגע כאילו הוא הרגע האחרון. זו לפחות היתה המחשבה שחלפה במוחי באותו רגע. פרחים לא הבאנו להניח על הקבר והתלוצצנו שאולי במקרה של נדב היה מתאים יותר להניח על קברו קונדומים. הוא בטח היה מבין את הבדיחה הקטנה, אבל לא בטוח שבני משפחתו היו מקבלים זאת ברוח טובה, אז החלטנו לוותר. עוד מבט אחרון על נוף ההרים המדהים הנשקף משם ועשינו את דרכנו חזרה לרכב. מאוחר יותר כשנפגשנו בירושלים עם עלם החמודות השקט אמרנו לו שבדרך נסענו להשתטח על קברי צדיקים בשורש. לקח לו קצת זמן להבין את הבדיחה הקטנה שלנו אבל בסוף הוא חייך. זה היה אולי מקאברי קצת, אבל בכל זאת משעשע.

לפני כן עוד עברנו בביתו של ארי הירושלמי, 26, שהתגלח לכבודי כי ידע שאני חושב שהוא הרבה יותר נאה כשהוא מגולח והמשכנו לעין כרם למסעדה שנבחרה ע"י עלם החמודות. בדיעבד התברר שהיתה טעות קלה בשם המסעדה מה שמסביר את העובדה שהיתה ריקה כל כך, אבל בשום אופן לא מסביר את העובדה שכל מנה שהזמנו לקח לה חצי יום להגיע. טוב לפחות שחילקו מפיות וסכו"ם מייד בהתחלה וכך הסטרייט מהדרום שרגיל למאכלי גמלים, יכול היה לפחות לאכול מנה ראשונה.

היה קר שם במסעדה. זו היתה מרפסת סגורה בכיסוי פלסטיק כמו שמכסים מרפסות במסעדות בחורף והיו תנורי גז מיוחדים כאלה שהיו אמורים לחמם אבל לא ממש עשו את העבודה. ארי הירושלמי הזעיק את המלצר שהואיל בטובו להזיז במילימטר את הווסת האחראי לעוצמת החימום. כאן התחילה התלבטות חמה אם לקחת את החוק לידיים ולהגביר את החימום בעצמנו או לפנות שוב למלצר שיזיז את הווסת בעוד מילימטר או שפשוט נדליק להם את רצפת העץ בתור נר שני של חנוכה כדי שיהיה חם קצת. אני החלטתי שהירושלמים הללו מתלבטים יותר מדי, קמתי והזזתי את הווסת עד הסוף והוא כמעט נשאר לי ביד, אבל לפחות נהיה קצת חם.

ארי הירושלמי מצידו החליט שלהדליק סיגריה היא גם דרך יעילה להתחמם. אחר כך היה לו עוד רעיון חביב: לעשות לי מסאז' לגב התחתון [שאמרתי שקצת כואב לי] ולתחוב את ידו הקרה עמוק פנימה לחמם אותה קצת וללטף לי באותה הזדמנות את הישבן. לא הייתי אומר שזה לא היה נעים, אבל בכל זאת זו היתה מסעדה ונדמה לי שאפילו היו עוד סועדים אי שם מאחור. כשעלם החמודות השקט שישב ממול הבין לאן נדדה ידו שלח ארי, הסומק איים להציף את פניו, למרות שלא לישבנו היא נדדה, אז החלטתי לעצור את ארי בחיוך לפני שידו תנדוד למקומות נוספים. זה אחד הדברים שאני אוהב אצל ארי, הוא לא ממש עושה חשבון. הוא טבעי כמו שהוא.

זה המקום לעשות הפסקה מוסיקלית קטנה נוספת ולהקדיש לארי שיר שצץ במוחי מיד ברגע שכתבתי את המשפט האחרון עליו: Come as you are של להקת נירוואנה משנת 1992:

כשהסטרייט מהדרום סיים לאכול את המנה הראשונה [אחר כך הוא יצטער על זה שלא יהיה לו במה לנגב את הפה] והאוכל האמיתי עדיין בושש מלהגיע, הוא איים שיעלה על אחד השולחנות לאיזה ריקוד סטריפטיז אירוטי, מה שיכול היה להיות משעשע וממריץ לקראת האורגיה ההמונית שתכננתי לכולנו בשירותי הנכים. ארי שכבר הספיק לבקר בשירותים אמר שהם ממש נקיים ובעלי ניחוח בורדלי נעים, אז למה לא? המלצר שהחל להבין עם מי יש לו עסק חפז לו מאי שם וחזר עמוס ב... שתי צלוחיות קטנטנות של מטבלים וחתיכת לחם כפרי פרוס, שלא היה פרוס ממש עד הסוף. הסטרייט מהדרום, שבשלב הזה היה כבר מורעב בטירוף, ניסה לעצור את עצמו ולהוכיח לכולנו שגם בדרום יודעים מהם נימוסי שולחן, לקח את הסכין וניסה לשווא לחתוך את הלחם עד הסוף כדי להפריד את הפרוסות זו מזו, אבל בהצלחה מועטה למדי [נראה לי שהוא פשוט החזיק את הסכין הפוך או משהו כזה].

עלם החמודות השקט שהבחין במצוקתו של הסטרייט מהדרום, נחלץ לעזרתו. הוא תפס את הלחם כמו שצריך בידיים והפריד בין הפרוסות ברגע אחד, וכולנו עשינו את עצמנו לא מתנפלים עליהן להשביע איזו חצי שן עם מה שהיה שם. במפגש הזה עלם החמודות לא היה כל כך שקט כבעבר ותרם מקולו הערב ונועם הליכותיו לכל מה שלא קרה שם. האמת שהזהרתי אותו מראש אני סומך עליו שינצח על התזמורת, במיוחד כשהמפגש מתקיים במגרש הביתי שלו ונראה לי שהוא השתדל לא להיות יותר מדי שקט הפעם. בכל מקרה, הדימוי השקט שלו כל כך מוטבע אצלי שהשיר הטבעי להצמיד לו היה שירם הישן והנפלא של סיימון וגרפונקל Sound of Silence משנת 1966:

כשאני רעב אני לא רק חושב על אוכל אלא משום מה מתגנבות לראשי גם מחשבות על סקס. הייתי בטוח ששתיתי כל הזמן רק מים, אבל מי יודע, אולי גיל הגניב לכוס שלי משהו מהמרטיני ביאנקו שהוא שתה. בכל אופן, כשעלם החמודות השקט עבר על התפריט וראה שאחת המנות היא "מרק היום" והעלה את התהיה מהו מרק היום, הצעתי ברוב חרמנותי את הרעיון כי זהו מרק דגדגנים ברוטב פטמאות והוא כמעט בלע את המזלג שלו מרוב הלם. המשפט הזה תקוע לי אי שם בירכתי המוח מאז שירותי הצבאי. זה בערך המשפט שהטבח של היחידה שלי בצבא היה אומר כל פעם שמישהו שאל אותו מה יש לאכול היום. למה המשפט הזה נשלף לי דווקא היום ולמה מול עלם החמודות השקט מכל האנשים שבעולם, אין לי מושג. אולי בגלל שלפני כן כשדיברנו על המסעדה הוא אמר לי שיש בה כל מיני מאכלי ים [אבל כאמור זו לא היתה המסעדה הנכונה...] ואני התלוצצתי שבא לי מרק זנב כריש. כשישבנו שם שכחתי את ה"זנב כריש" והדבר האקזוטי הבא שקפץ לי למוח היה דווקא אותו משפט של טבח היחידה מימי השרות הצבאי הרחוקים ההם.

גיל הגיע למסעדה מורעב ואחרי שהאוכל החל סוף סוף להגיע, טרף מכל הבא ליד מנה אחר מנה. לא ממש הצלחתי להבין לאיפה כל האוכל הזה נכנס כי הבחור רזה עד שדוף, אבל בחיוך השקט שלו הוא נעץ בנו את עיניו המדהימות והמשיך לבלוס בנחת, להקשיב משתאה לשיחות הסקסיסטיות שרצו ביננו ולנסות להבין לאיזה מושב לצים הוא נפל.

עיניו המיוחדות של גיל ועוד כמה סיבות אישיות הביאו אותי להקדיש לו את השיר Pale Blue Eyes של להקת Velvet Underground משנת 1969:

רוני לא הגיע וזו היתה האכזבה הגדולה ביותר שלי.  כבר חודשיים אני מחכה לרגע שאפגוש אותו שנית וכל פעם זה לא יצא לפועל. אפילו לבשתי לכבודו ז'קט ועניבה כי הוא אמר שרוצה לראת אותי פעם במראה מחוייט קצת. אי ההגעה שלו היתה בשבילי הפתעה מוחלטת כי היום הוא הבטיח לי חגיגית שהוא מגיע. כמה שעות לפני המפגש הוא עוד אמר לי שצריך לצאת במהירות לאיזו עיר אחרת לסדר משהו כדי שהוא יספיק להגיע למפגש בזמן, אבל כשהגיעה השעה לא היה סימן וזכר לקיומו. צלצלתי אליו אך הגעתי רק למענה קולי, שלחתי SMS אך לא הגיע כל מענה. ידעתי שיש לו GPS וטרחתי לתת לו את הכתובת המדויקת לפני כן, אז לא היתה סיבה שהוא ילך לאיבוד בדרך. הסטרייט מהדרום תקע בדיחה מקאברית שאולי נפתרה כבר מאליה בעית ה- 25% המובנית במפגשים האלה ואני רק תהיתי מה קרה הפעם ואיזה תירוץ ישלוף רוני כדי להסביר את היעדרותו הבלתי צפויה [או שמא בעצם הצפויה כל כך לפי נסיונותי הכושלים להפגש איתו בחודשיים האחרונים].

רק כשחזרתי בערב הביתה ופתחתי את המחשב נוצר סוף סוף הקשר עם רוני שהסביר כי שכח את הטלפון שלו באיזה מקום, שבדרך חזרה מאותה עיר שנסע אליה לסידורים הוא לא הרגיש טוב ולכן חזר לבית הוריו בת"א ולא עלה לירושלים ושהוא עדיין לא מרגיש כל כך טוב והולך תיכף לישון כדי להתאושש. רוני שפע התנצלויות והבטיח לפצות אותי בפגישה אישית. תהיתי כמה זמן יקח לו הפעם עד שזה יקרה. הייתי עדיין אופטימי, אבל הוא היה חייב לי ביג טיים והתכוונתי לגבות את החוב הזה עד תום.

אורח נוסף שהוזמן ולא הגיע היה הסטרייט המתלבט, קולגה של כמה מאיתנו בבלוגיה של ישרא. פיזית הוא לא הגיע, אבל רוחו הגיעה בדמותה של מכונית איביזה מיושנת שעליה מתנוססת כרזה של פרסומת לאיזו בירה לא מוכרת בארץ, שמתנוססת גם בעמוד הראשי של הבלוג של הבחור. עולם קטן...

בכל אופן, אחרי שעתיים של שיחות שניסו להיות משעשעות, הרבה סקס וירטואלי באוויר ושום אקשן ממשי מלבד ידו המשוטטת של ארי שהבהירה שהוא היה רוצה גם קצת זמן של אחד על אחד איתי, הסתיימה הארוחה והייתי מת לכוס קפה הפוך. בירור עם המלצר העלה שאין דבר כזה אצלם [מסעדה כשרה...] אבל נראה לי וגם לשאר הנוכחים שאיך שהמסעדה הזו עובדת [או יותר נכון לא עובדת] נחרץ דינה ובקרוב לא יהיה בה כלום, מלבד איזה שלט שיזכיר לכולם שפעם היתה שם מסעדה עם שם יפה שלא ממש ידעה לעבוד, עד ששלט של מסעדה חדשה שתפתח על חורבותיה יחליף גם אותו.

נסיונותי לגרור את עלם החמודות השקט להזמין את כולנו לאיזו אורגיה המונית בביתו [והכוונה כמובן לקפה הפוך בלבד שהיעדרו איים כבר לשבש את מוחי], לא צלחו. נפרדנו ממנו בלחיצת יד ותוך דיבורים על מקומו האפשרי של המפגש הבא: אולי עם הגמלים של הסטרייט מהדרום ואולי סתם נעשה על האש באיזו חורשה נדחת ונקנח בסקס סוער על הסלעים, אבל עוד חזון למועד.

עלם החמודות עלה לרכבו וכל האחרים הצטרפו אלי ויצאנו להחזיר את ארי לביתו ומשם חזרה לת"א. בדרך התברר גם שארי וגיל אפילו מכירים מהבית הפתוח בירושלים [מדינה קטנה... שוב] וארי הראה לנו את המקום בו לפני כמה שנים הוא עבר תאונת דרכים קשה מאוד שגרמה לו לנזקים מהם הוא סובל על היום, למרות שכלפי חוץ בקושי ניתן להבחין במשהו.

כשהגענו לביתו של ארי הוא ביקש שאלווה אותו, כאשר לא היה לי ספק שהוא מתכוון למשהו נוסף, אבל כשהגענו לחדר המדרגות בדיוק הסתובבה של איזו קבוצת ילדים. נוכחות הילדים אילצה את ארי לבלום את ידו המשוטטת, שאין לי ספק כי חפצה לחפון לי את זין לכמה רגעים, אבל במקום זאת זכתה רק להרגיש את הגב שלי באיזה חיבוק סחבקי ידידותי בלבד... אבל הפעם כבר זה היה על הבגדים.

ימים ספורים אחרי מפגש ידידי פילבוקס שאליו רוני לא הגיע הוא הציע לי במפתיע להפגש במרכז. לא אהבתי במיוחד את המקום היותר מדי המוני שהוא בחר, אבל רציתי כבר לראות אותו, רציתי כבר להבין איפה עומד הקשר המוזר הזה שלנו שניסיתי להפיח בו רוח חיים ללא הועיל במשך החודשיים האחרונים. רציתי לחקור מה פשר פרצי ההתלהבות הוירטואלית שרוני גילה פה ושם ביחס אלי או לחלקים כאלה ואחרים של גופי [חלק מסוים אחד במיוחד, האמת], ורציתי לגלות האם יש באותו טיזינג וירטואלי גם משהו מעבר לכך. ידעתי שהסיכוי שמשהו יחזור ויקרה ביננו שואף לאפס אבל "שואף" מבחינתי זה לא אבוד. אזרתי את כל שרידי האופטימיות שלי ויצאתי לפגישה איתו עמוס בכמה תקוות, שאולי מפגש בלתי אמצעי יעשה את מה שעשרות שיחות וירטואליות לא עשו, שאולי הקרבה הזו שתמיד הביאה אותנו קרוב עוד יותר ממה ששנינו ציפינו, תעשה את מה שהמילים לא עשו. בתוך תוכי ידעתי שהתקווה אבודה, אבל רציתי להיות בטוח.

המפגש עם רוני היה במילה אחת: מאכזב. לא רק מאכזב בכך ששום דבר מתקוותי לא התגשם, אלא מאכזב מהכיוון שבו התנהל המפגש מתחילתו עד סופו: קר, מרוחק, לא אישי. כאילו פגשתי איזה מכר מרוחק שבא לשוחח איתי על עניני דיומא ולא על הדברים החשובים באמת. לא עלי. לא עליו. לא עלינו. הבנתי שזה לא מעניין את רוני בכלל או שהוא פשוט מרחיק את עצמו משיחה על כל דבר אישי כדי שלא ימשך לאותה קרבה שהוא מנסה להרחיק עצמו ממנה. כדי שלא יתפתה למשהו שהוא הגיע להחלטה מושכלת שלא להתפתות אליו יותר. לא אמרתי אף מילה בכיוון, אבל הבנתי שזהו. שלמרות שליבי יוצא אליו, אני לא אמשיך לנסות. אם הוא לא מטפטף על הנבט הקטן הזה שמנסה כבר חודשיים למצוא הזדמנות לפרוח מחדש, הוא נבל סופית. הקסם פג. נפרדתי מרוני בליבי פנימה, כשהוא לא יודע זאת בכלל ורק ממשיך ללהג איתי על עניני לימודים ופוליטיקה, כשמחשבתי נודדת משם הלאה. ברגע העצוב ההוא חשבתי על השיר המדהים ששמעתי לאחרונה והקסים אותי כל כך. השיר שכל כך מתאים למה שיכול היה להיות ביני לבין רוני ולא היה:

A Fine Frenzy - Almost Lover [2007]

Goodbye, my almost lover

Goodbye, my hopeless dream

I’m trying not to think about you

Can’t you just let me be?

So long, my luckless romance

My back is turned on you

I should’ve known you’d bring me heartache

Almost lovers always do

כבר זמן רב לנהוג אצלי לא פרסמתי פוסט חדש. היה לי כל מיני דברים שכתבתי אבל פתאום לא בא לי לכתוב על עוד זיון ועוד זיון. זה לא אומר שלא אכתוב על כך יותר, במיוחד אם יהיה משהו מעניין לספר, אבל היתה לי איזו תחושה של "מיציתי". לא לגבי הזיונים בינתיים, אלא לגבי כתיבת פוסטים שעוסקים בהם, לפחות לגבי הבנאליים שבהם. ברגעים כאלה אני חופר לעבר הרחוק ונעשה טיפוס נוסטלגי ומה יכול להיות יותר נוסטלגי מאשר תקופת הילדות? ואם כבר תקופת הילדות, אז אולי על האהבות הראשונות שלי? בימים הרחוקים ההם היה מדובר בבנות ובהרבה הרבה תמימות שהיום אולי נראית קצת מוזרה, אבל זה מה שהיה אז.

ומה יכול להיות הולם יותר לפתיחת פוסט כזה מאשר השיר "אהבה ראשונה" של החלונות הגבוהים, אי שם מסוף שנות השישים:

האהבות שלי, הראשונות שלי

אותן אזכור לעולם.

הנשיקות שלי, המתוקות שלי

היו יפות מכולן.

הפעם הראשונה שנושא האהבה צלח את דרכי היתה כמדומני בכיתה ה', גיל 10 או משהו כזה. בדיעבד אני יודע ש- ו' היתה היפה של הכיתה, אבל אז לא הבנתי כלום מימיני לשמאלי. לא שהיום אני מבין הרבה יותר טוב, אבל נעזוב את זה. בכל אופן ו' חיזרה אחרי במרץ ואני לא הבנתי מה היא רוצה מהחיים שלי שכל הזמן היא נכנסת לתוכם (כי היינו גם שכנים נוסף לכל) ומטרידה אותי מעיסוקי ללא הרף. לא הבנתי אז הרבה בעניני יופי, לא הייתי יפה בעצמי, אבל הייתי חכם. הייתי בין החכמים והמצטיינים של הכיתה שתמיד נאבק על המקום הראשון עם עוד ילד או שניים ובדרך כלל גם הייתי מצליח. בגיל הזה, לפחות בתקופה הרחוקה ההיא, גם חוכמה ומצויינות נחשבו למשהו. אבל כמו שזה נחשב מבחינתה, זה גם נחשב מבחינתי, והיא, איך לומר בעדינות, לא היתה מבריקה במיוחד. באחד הימים נמאס לי מחיזוריה הבלתי פוסקים וכשהיא הגיעה אלי שוב הביתה, חטפתי עצבים וצעקתי: "די, תעזבי אותי כבר". מרוב כעס, אף נעצתי את העפרון שהחזקתי אז בידי הישר לתוך הירך שלי. עד היום אני לא מבין למה עשיתי את זה, אבל הסימן של חוד העפרון שנשבר בתוך הבשר, עד היום קיים שם, תזכורת לטפשות ילדותית. ו' התחילה לבכות. כבר אז הייתי מומחה בשבירת לבבות של מתאהבים, אחר כך כבר טעמתי לא פעם איך זה להיות בצד השני של המתרס. בכל אופן, אמי שהיתה עדה להתרחשות לקחה את ו' לצידה וניסתה להרגיע אותה. היא היתה גם חדת אבחנה, אמי, וכבר אז הבחינה ביופיה המלבלב של ו' שעיני טחו מראות.  "אל תדאגי," היא אמרה ל- ו' הבוכיה "לא יעבור זמן רב והוא יתחנן שתסתכלי עליו, אבל את כבר לא תשימי עליו ..." ניבאה אמי את נבואת הזעם שלה. שנה אחר כך אולי התחילה תקופת מסיבות הכיתה. ו' יפתה עוד יותר ופרחה. אני רק הסתכלתי עליה בלב דואב מהצד, מעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה, והיא כבר באמת לא שמה עלי. ראיתי את ו' בפעם האחרונה כשהיינו בני 15 וקצת והיא באה לבקר אותי עם עוד ידידת ילדות בעיר מגורי החדשה. חצי שנה אחר כך ו' כבר נכנסה להריון מאיזה שהוא ערס מהשכונה שחמד אותה ופיתה אותה, ובגיל 16 וחצי ו' כבר היתה נשואה ואמא לתינוק שזה עתה נולד. כן, הילדות שלי עברה עלי במין צ'כונה כזאת...

כיתה ח', גיל 13, או משהו כזה, זכור לי כתקופה של התאהבויות סרק. הראשונה היתה א'. לא יודע מה היה לרזה-שחיף-דחליל שהייתי אז להתלהב ממנה על משמניה הגדולים. היו לה פנים יפות, זה נכון. בחלומי היא גם עשתה דיאטה, רזתה כמה עשרות קילו, מה שהיה עושה את ההתאמה ביננו ממש מושלמת. א' היתה הבת הראשונה ששיחקה ברגשותי, שחשבתי שרוצה אותי אבל רצתה רק לראות עד כמה אני רוצה אותה. זה נגמר בתחושת השפלה שפגעה בי מאוד וגרמה לי לריב גם עם שני החברים הטובים שלי שמשום מה חשבתי, ואולי בצדק מסוים, שגם ידם היתה במעל. אחר כך השלמנו ונשארנו ידידים טובים. הסיבה העיקרית להשלמה שלנו היתה שנרפאתי ממה שחשבתי כהתאהבות ב- א' והשלכתי את יהבי על החברה הטובה ביותר שלה - ר'.

החברות ביני לבין ר' היתה קצרת ימים. אולי כמה שבועות של סוף כיתה ח' לפני שהתפזרנו לבתי ספר שונים, ובמקרה שלי גם לעיר שונה לגמרי. אבל ר' תמיד תשאר זכורה לטוב בליבי. היא לא שחקה משחקים (כמעט שלא) ותמיד הרגשתי איתה בנוח. ניסינו עוד לשמור על קשר של ידידות בשנה - שנתיים שלאחר מכן, אבל מרחק הזמן וגם ההתבגרות סיימו את הקשר הזה, כמו כל הדברים בחיים.

בגיל 14 חשבתי שגיליתי אהבה חדשה, היום אני יודע שזו כנראה היתה רק חרמנות נעורים. ב' היתה ש כנתי. ב' היתה צעירה ממני בשנתיים ומשהו ואני נתתי לה שיעורים פרטיים בכל מיני מקצועות. למרות שהיתה צעירה ממני, ב' היתה מנוסה ממני בענינים שבינו לבינה ולימדה אותי דבר או שניים. בשורה התחתונה: ב' הפכה אותי לחרמן. כשהיא היתה מגיעה אלי היינו נועלים את דלת חדרי ואחרי שסיימנו את השיעורים הפרטיים הרשמיים הגיעה שעת השיעורים הפרטיים הבלתי רשמיים. מזמוזים יבשים על מיטת הנוער שלי, הרבה חושניות ותשוקה לא הכי ממומשת. ב' היתה נערה חושנית מאוד שידעה בדיוק מה היא רוצה ועזרה לי להבין שגם אני רוצה את זה. היא היתה גבוהה, שחומה, רזה, עיני שקד וגוף של איילה שלוחה. היא גם היתה מפותחת מבחינה גופנית עם חזה חמוד אך לא גדול מדי, שאהבתי להרגיש את רכותו נלחצת אלי. השנה או שנתיים שנתתי לה שיעורים פרטיים בין מזמוז למזמוז זכורות לי כחוויה מחרמנת מאוד שגרמה לי להרבה חלומות רטובים בימים הרחוקים ההם.

בגיל 14 התחרמנתי גם בפעם הראשונה מבנים. בן אחר ספציפי למען האמת. נ' היה בעיני, ואולי לא רק בעיני, נער הזהב של השכבה. הוא למד בכיתה המקבילה והיתה אחד המקובלים. לא היה ביננו שום קשר מלבד העובדה שלכיתותינו היו שיעורי שחיה משותפים. אז גם ראיתי בפעם הראשונה, במלתחות הבריכה, את הישבן הזהוב החלק שלו שגרם לי גם הוא ללא מעט פנטזיות לאחר מכן. חלפה לה תקופת מה ובמסגרת המגמות של התיכון מצאתי את עצמי בכיתה אחת עם נ'. באותה תקופה היה נהוג לצאת לאיזה שבוע של שירות לאומי או של"ח לאיזה שהוא מקום נידח בארץ ודווקא שם התיידדנו לפתע. כשחזרנו מאותו שבוע נ' כבר צירף אותי לחבורה שלו, למסיבות ולבילויים שלהם.

אז גם שמתי לב בפעם הראשונה ל- ל', אשר התאהבתי בה, בתלתליה החומים, בעיניה הירוקות שהסתתרו מתחת למשקפיים שבעיני לא היו קיימות בכלל, בחיוכה המתוק, בצחוקה המתגלגל ובחביבותה הרבה. התאהבתי עד לשורשי אוזני. ההתאהבות הזו יצרה אצלי פרספקטיבה חדשה לכל עניני האהבות הראשונות שבין רגע בטלו בעיני כקליפת השום. ל' חיבבה אותי, אני בטוח בכך. היתה רק בעיה אחת ענקית שהפרידה ביני לבין אהבתי הגדולה ל- ל'. לבעיה הזאת קראו נ', נער הזהב, שהיה החבר הצמוד של ל' כבר כמה חודשים.

לא רק ש- ל' היתה חברה שלו, היא גם היתה מאוהבת בו עד עמקי נשמתה. האהבה שלה אליו היתה כזו חזקה, שגם שנים רבות אחרי שהם כבר נפרדו, היא עדיין לא הצליחה להתגבר עליה, רק שאף אחד מאיתנו לא ממש הבין את זה אז. מתי שהוא נ' החליט להפרד מ- ל' בפעם המי יודע כמה. בכל הפעמים הקודמות היא הצליחה לשכנע אותו לחזור, אבל הפעם לא הלך לה. הפרידה היתה סופית ו- ל' באה להתנחם אצלי, ידידה הטוב ביותר, על הפרידה הזאת. כמו מניאק אמיתי וללא כל בושה שכחתי בין רגע מ- ת', בת אחרת שהיתה מעין חברה שלי, לא ממש חברה, אבל בת זוג לבילויים ולמזמוזים. ברגע אחד, בדילוג קליל ולא כל כך אלגנטי קפצתי לזרועותיה המחכות של ל', אהבתי הגדולה ועד אז, אהבתי הנכזבת.

לזמן קצר ביותר, קצר כימי פרפר היינו גם זוג. היתה הנשיקה המושלמת, היתה אהבה קצרה, קצרה מדי. הכל קרה מוקדם מדי. ל' עוד לא ממש התאוששה מאהבתה ל- נ' ומהפרידה ממנו. יקח לה עוד שנים רבות להתאושש מכך, אבל גם את זה לא ידענו אז. היא העדיפה שנשאר ידידים, אבל אני ידעתי שכבר איבדתי אותה לבלי שוב. זמן קצר אחרי זה התפרקה החבורה מרוב פרידות של בנים מבנות, אבל אנחנו, קבוצת הבנים שהיינו שם עוד המשכנו לשמור על קשר שנים רבות לאחר מכן. כולנו, חוץ מ-נ', נער הזהב. מתי שהוא באמצע הצבא פגשתי אותו ברחוב. לתדהמתי פניו היו מלאי חטטים והזוהר של נער הזהב של פעם כבר הועם. אחר כך נותק איתו הקשר ושמעתי שאחרי הצבא הוא נסע לאמריקה.

עד היום אני תוהה מה עלה בגורלו של נ', נער הזהב, ואיך הוא נראה היום אחרי שנים רבות. האם הוא נרפא מחטטיו וחזר להיות נער זהב חתיך יפה וחייכני, רק מבוגר יותר? או שמא כמו ל', חברתו מאז, גם יופיו חרב. את ל' אגב פגשתי שנים רבות לאחר מכן. זו היתה פגישה מקרית באיזה ארוע של מכרים משותפים. ראיתי אותה עם בעלה ועם ילדיה ונדהמתי למראה השינוי. נדהמתי למראה חורבן היופי ואובדן החינניות. יש כאלה שהזמן מחולל שמות במראה שלהם. ל' היא דוגמא מהלכת לכך.

לי, לעומת זאת, השנים שחלפו עשו רק חסד, באופן יחסי כמובן. ענין של גנים כנראה. לא שנהייתי יפה תואר פתאום, אבל באופן יחסי אני נראה היום יותר טוב ממה שנראית פעם בהשוואה לבני גילי ומרגיש יותר טוב לגבי עצמי ממה שהרגשתי בימים ההם. יש ימים שאני אפילו מרגיש סקסי כשאני רואה את עצמי במראה או באמצע סקס מענג...

ברגעים כאלה אני מרגיש יותר טוב מ- ל' שלא רצתה אותי אז והיום לא הייתי מעיף לעברה מבט שני, ויותר טוב מלא מעט אנשים שהיו איתי אז. כשאני פוגש אותם פה ושם, הם מופתעים ממה שהם רואים. גם בסמול טוק של "מה קורה איתך היום?" אין לי במה להתבייש. אני רואה את ההפתעה על פניהם ואני מחייך. זו הנקמה המתוקה שלי.

נ.ב. ואם הם היו יודעים שמץ ממעללי בעולם הגברים, אני מניח שההפתעה שלהם היתה עוד גוברת, אבל לאף אחד אין שמץ של מושג על כך. הם חושבים שאני סטרייט לכל דבר. הכל קבור ונעול במעמקי הארון שנמצא בפילבוקס המבוצר שלי.