פילבוקס

השיר We are Man and Wife, על רקע הסדרה One Tree Hill (מגרש ביתי):

ואחרון אחרון חביב, השיר Coffee & Cigarettes, גם הוא על רקע הסדרה One Tree Hill (מגרש ביתי):

שיר אחרון זה נתן לי את ההשראה לסיפור עצוב שכתבתי בשם "חייב לעזוב". זהו סיפור על עזיבה ופרידה דווקא מתוך אהבה, מרוב אהבה, כדי לא להטיל על האדם האהוב את המעמסה הקשה מכל. את הסיפור כתבתי אמנם על זוג גברים אוהבים, אך נראה לי שיש לו משמעות כללית שאינה מוגבלת לאהבה הומוסקסואלית דווקא. בכל אופן מי שרוצה להמשיך, מוזמן לקרוא את הסיפור כאן:

חייב לעזוב

נכתב בהשראת השיר השקט והמיוחדCoffee & Cigarettes   בביצועה של Michelle Featherstone.

מבט אחד אחרון לעבר גופו הישן על מיטתנו המשותפת שידעה ימים טובים כל כך. מבט אחרון על חלקת צווארו הנאה וכתפיו החלקות, מבט אחרון על גופו החטוב והארוך השרוע ברוגע. אני חייב לעזוב והוא לא יודע מכלום. הפתק בוער בכיסי השמאלי והכרטיס בכיסי הימני כבר שבוע, והוא לא יודע מכלום. יותר טוב שלא ידע.

חודש קודם התגברו השיעולים. זרקתי את הסיגריות וכשהקפה התחיל לעשות לי בחילות הפסקתי גם עם הקפה. את כל המשקאות החריפים שפכתי לכיור. "מה קרה לך, החלטת לחזור למוטב?" הוא שאל אותי בפליאה  אחרי שכל השנה האחרונה הפציר בי להפחית מכל הסיגריות-קפה-שתיה האלה שאני צורך בסיטונות. "ואם אחזור למוטב, עדיין תרצה אותי?" שאלתי, כי מהרגע הראשון שלנו ביחד הוא הכיר אותי כבּוּזי הבֶּאד-בוי. כבר כשהכרנו, הוא אמר לי ששמי הולם אותי. לא הבנתי למה, עד שהסביר לי שעם כל ה- booze שאני מכניס לגוף שלי, אני ממש בּוּזי. הוא אהב שעשועי לשון, אסף, תרתי משמע. היתה לו לשון שידעה לענג כפי שלא ידעתי מקודם וכשהיא התחילה לפעול הוא סחף אותי לשיאים חדשים. אהבתי גם כשהוא אסף אותי אל בין זרועותיו החמות וגופו החטוב.

 עכשיו הוא חייך, נשק לי ואמר: "סתום כבר, בּוּזי. אהבתי אותך למרות כל הזבל שדחפת לגוף שלך ולא בגללו" ואני נתתי לו עוד נשיקה מעושנת ונזרקתי איתו למיטה. המון זמן העברנו במיטה הזו בשנה שהיינו ביחד, אבל חצי מהזמן הייתי מעולף משתית יתר אחרי סיבוב ברים שעשיתי כל ערב אחרי העבודה, בלעדיו, או ממיגרנות של הרעלת ניקוטין, אך הוא טיפל בי במסירות ובלי שום תלונות. רוב הזמן הוא ראה אותי חצי שיכור או שיכור לגמרי, אבל הוא לא הרים ידיים והמשיך להשתדל בתקווה שאולי יום אחד אני אתפוס את עצמי בידיים ואשתנה. הוא היה אופטימי בלתי נלאה, אסף, והיה בטוח שבסוף זה יקרה.

הייתי עצוב כל כך הרבה זמן לפני שהכרתי אותו והטבעתי את יגוני יותר מדי זמן בסיגריות-קפה-שתיה האלה, עד שהפכו להרגל. לחלק בלתי נפרד ממני. הרבה זמן לא הבנתי מה אסף ראה בי מעבר למסך הזה שעטיתי על עצמי. מעבר לבור העצב ששקעתי לתוכו ושק המועקות שסחבתי על גבי כל כך הרבה זמן, אשר כל אהבתו לי ואהבתי אליו לא הצליחו לחלץ אותי מתוכו, עד לפני חודש.

לפני חודש זה הצליח לו. שיעולי החנק הבלתי פוסקים שלי בבוקר הנורא ההוא והאיום שלו שאם אני לא אפסיק הוא יקח אותי למיון עשו את שלהם. הוא אמר שהוא לא יכול לראות אותי יותר הורס את עצמי. תחינותיו הרכות שאתן לו לעזור לי והחשש שלא אראה אותו יותר, נפלו הפעם על אוזניים קשובות. בפעם הראשונה הסכמתי לתת לו לעשות את זה.  זה היה קשה. אם הייתי יודע כמה קשה זה יהיה להפסיק אחרי שנים של הרעלה עצמית, לא הייתי מעיז להתחיל. אבל אחרי שהתחלתי, הוא לא נתן לי לעצור.

הקאתי בלי סוף והוצאתי ליחה בכמויות שלא נדע, אבל שום דבר לא הגעיל אותו. הייתי חלש מכל זה והוא ניצל את זה ולא נתן לי לברוח לקפה-סיגריות-שתיה וגם נתן לי כדורי שינה והרגעה בלי סוף, כך שהייתי גרוגי רוב השבוע ההוא. אחרי שבוע לא יכולתי אפילו להסתכל על קפה או סיגריה בלי שהבחילה תאחז בגרוני והוא כבר היה בטוח שזהו. שהתנקיתי כבר מכל הרעל הזה, שעכשיו יהיה טוב.

אחרי ש"חזרתי למוטב" הוא היה באופוריה. הייתי פיכח והאובססיה לכל הרעל ההוא כבר נעלמה לי. סוף סוף רציתי להשתנות. לצאת מהדכאון הזה. חשבתי שאם אשוב ל"דרך הישר" ללא הרעלה עצמית ואתמסר לאהבה שלנו, אוכל להשאיר מאחורי את כל הכאב החבוי במעמקי נפשי. לתקופה קצרה אף חשבתי שהצלחתי, אבל המציאות סטרה במהירות על פני. זו היתה התקופה הכי טובה שלנו ביחד, הוא היה מאושר מעל ומעבר וגם אני. עד לפני שבוע.

כמה שאני אוהב אותך, חשבתי כשהצצתי שוב על גופו הישן רגע לפני שסגרתי את הדלת, מיששתי את כרטיס הטיסה שבכיסי הימני יחד עם הדרכון וירדתי למונית שלוקחת אותי לשדה התעופה.

אחרי שהיה כל כך מאושר בשלושת השבועות האחרונים, לא יכולתי לעשות לו את זה. שברתי את החסכונות, מכרתי את הדירה בה גרנו (שרכשתי לפני שהכרנו) עם מועד פינוי לעוד שנה, שיהיה לו איפה לגור בינתיים וטסתי לחו"ל. תחנה ראשונה ניו – יורק ואחר כך אלוהים גדול. תכננתי לנסוע לכל מקום שאי פעם רציתי לראות על פני כדור הארץ ולעשות כל דבר מטורף שלא הספקתי לעשות ב- 34 השנים הראשונות שלי, ככל שהכסף יספיק לי.

כבר שבוע ידעתי שאני על זמן שאול, מאז שקיבלתי את תוצאות הביופסיה, בפתק הארור שבכיסי השמאלי. אני לא יכול לתת לו לטפל בי שוב ולראות אותי דועך. אני לא מתכוון לבלות את שארית חיי בעינויי כימותרפיה והקרנות, במיוחד לא אחרי שהרופא הבהיר לי שאין מה לצפות לריפוי לאור מצב הריאות והגרורות שכבר עברו לעוד מקומות בגוף. ואז  כבר ידעתי. ידעתי לבסוף מה אני חייב לעשות, אני חייב לעזוב. לעזוב אותו. לפחות שהזכרון האחרון שישאר לו יהיה מהזמן המאושר כל כך שבילינו יחד בשלושת השבועות האחרונים, כך חשבתי.

לא רציתי לעזוב. כל נימי נפשי זעקו שאת מותר חיי אני רוצה להעביר בביתנו הקט והחמים. במיטתנו. איתו. בזרועותיו. שאותן העדפתי על פני כל מקום על פני כדור הארץ הזה. אבל אני לא יכול לעשות לו את זה. אני חייב לעזוב. לפני שנסעתי עשיתי עוד סידור קטן אחד: כתבתי צוואה שבה אני מוריש לו את כל מה שישאר לי, הסברתי לו למה עזבתי ואמרתי לו שהוא חייב להמשיך לחיות ולמצוא מישהו אחר אחרי שאני לא אהיה. כתבתי לו  שאת האופטימיות הנצחית שלו צריך לחלוק עם מישהו. עם מישהו לאהוב.