פילבוקס

אני יושב על הכסא על שפת הים, ומביט בו בעיניים נוגות. הוא מניח יד על כתפי ומחייך. כבר שנים שאנחנו לא עושים סקס, אבל איך שהוא בכל תהפוכות החיים, נשארנו חברים. מצחיק איך עשרות שנים  קודם הוא דמיין בדיוק את הרגע הזה, שנראה לי אז כל כך סוראליסטי. איך אמר לי שהוא מדמיין אותי כשאהיה קשיש, אשב כך על שפת הים בו נפגשנו לראשונה ואיך הוא יניח כף יד אוהבת על כתפי, והנה עכשיו זה אכן קורה.

 אני נזכר איך הכרנו אז בזכות החיוך המקסים שנשלח לעברי משום מקום, מצליח לזהות את ההומו המסתתר מאחורי חזות איש העסקים שיושב לתומו בבית הקפה על שפת הים, ואיך בזכות החיוך שהשבתי לו, שלא כהרגלי, הוא התיישב לידי בסוף והתחלנו לדבר. כבר אז תהיתי איך בחור חתיך וספורטיבי כמוהו בכלל יתעניין בגבר בגיל העמידה שהייתי אז, ונשגב מבינתי איך אחרי כל השנים האלה הוא עדיין אוהב אותי ככה, למרות שאת הזין שלי הוא לא חש מזמן.

"יום הולדת שמח", הוא אומר לי, מזיז מחיקי את זר הפרחים שהביא לי קודם, ומתיישב לנשיקה חמה וטובה כמו ששנינו אוהבים. כן, הנשיקות האלה היו הדבר השני שחיבר בינינו אחרי החיוכים.

"מה שמח בלהיות בן שבעים?" אני שואל אותו שאלה רטורית, והוא מחייך שוב, מוריד את החולצה וחושף לקרני השמש החמימות את פלג גופו העליון שגם בגיל חמישים נותר סקסי, חטוב ומושך. "יאללה תוריד גם אתה, אני מת ללטף לך את החזה" הוא אומר. קצת קשה לי להוריד את החולצה אחרי השבץ הקל, שהותיר את ידי הימנית נוקשה קמעא וכבדת תנועה.

הוא שולח את כף ידו החיננית ללטף את שיער החזה המלבין שלי, שלא עזר כמה תלשתי ממנו את השערות הלבנות הסוררות אז לפני שנים רבות, במלחמה נואשת לשמור על מראה צעיר, אך הן ניצחו בסוף.  

"אני דווקא אוהב את הלבן הלבן הזה" הוא אומר לי תוך כדי ליטופים ואני רק אול איך הוא לא זרק אותי כל השנים האלו. הוא מחייך את החיוך המקסים שלו ואומר לי שאני סתם טיפש זקן, שאם היה לי שכל אז הייתי תופס אז את ליבו ולא רק את גופו מעת לעת, במקום לרדוף אחרי כל הצעירונים הכוסונים הרזים ההם שהיו הפטיש לי באותם ימים.

"את האהבה שהייתי מוכן לתת לך אז בשתי ידיים, נפנפת ממך כמו שמנפנפים זבוב טורדני, אבל זה היה כבר מאוחר מדי בשבילי, כי הלב שלי כבר נשבה. אחר כך הוא גם נשבר כמה וכמה פעמים, עד שאמרת לי את האמת העצובה."

"איזו אמת?" שאלתי.

"יא סנילי", הוא צחק. "יודע כמה פעמים כבר דיברנו על זה? כשאמרת וראיתי שאתה פשוט לא מסוגל לאהוב וחושב כל הזמן מהזין ולא מהלב. זו היתה מלחמה אבודה."

"היו זמנים..." עניתי וחייכתי נוגות נזכר בימים ההם שרדפתי אחרי כל ישבן רענן ולהפתעתי גם הצלחתי לתפוס לא מעט כאלה. כל כך קלישאתי לחשוב על כל הצעירים ההם שנהו אחרי הזין הגדול והיפה שלי ונמסו תחת כפות ידי הגדולות או השתוללו באקסטזה על הזין הזקור והלוהט שלי. אותו זין שהיום ידי הנוקשה והרועדת מעט מתקשה להחזיר למכנסיים כל פעם אחרי שאני משתין.

"אני בטוח שהוא עדיין לא פחות יפה משהיה כשראיתי אותו בפעם הראשונה" הוא אומר, מנסה להחמיא לזין הרופס שלי, שכבר זמן רב לא ידע שפתים או ישבן של בחור חינני. אני נאנח קלות ומבחין במבטו השובב שנשלח לצדדים. החוף נראה שומם למדי. בית הקפה ההוא מרוחק מאיתנו כמה מאות מטרים, האוהל הגדול שמצל עליו בימי הקיץ, איננו שם, ונראה שאיש אינו פוקד אותו בימי החורף האלה, על אף השמש הנעימה.

"מוכן לקבל את מתנת יום ההולדת שלך?" הוא שואל כשהחיוך לא מש מפניו, ואני רק מפטיר "נו באמת... בגילי? בגילך? זה לא  קצת פתטי?" אבל הוא לא מוכן לוותר. אני עוצם את עיני ומתמכר לתחושת פיו היפה ושפתיו הנאות המתחילים לחמם לי את הזין, אחרי יותר מעשור שלא הרגשתי אותם שם. אני עוצם את עיני ונזכר בבחור ההורס שהוא היה אז והגבר הנאה והשרמנטי שהוא נותר גם בגילו. אני מבין שאולי פספסתי את מי שיכול היה להיות גם אהבת חיי, אהבת חיי האבודה, בגלל ליבי החסום. דמעה אחת קטנה בורחת לה מזוית עיני, והוא לא מפספס אותה. הוא לא מפספס כלום. תמיד הוא קלט אותי עוד לפני שאני קלטתי את עצמי. אינטליגנציה רגשית בטונות יש לו והיתה לו תמיד. הוא עוזב את הזין ומנשק את הדמעה הזו שהחלה להתגלגל על לחיי. שואב אותה לתוכו ואומר לי: "חבל".

"חבל על מה?" תהיתי.

"חבל על זה שאחרי שסוף סוף הלב שלך מתחיל קצת לעבוד, הזין כבר לא כל כך עובד, לפחות כבר לא עובד באופן טבעי כמו פעם" הוא אומר ומתפרץ בצחוק משוחרר. אני קורא לו "איזה לב ואיזה נעליים" אני אומר. "זה רק הזין הארור. אחחח, מה הייתי עושה לך אם הייתי צעיר עכשיו..." והדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי משום מה.

הוא פורש שמיכה על החול ועוזר לי לקום מהכסא ולהשתרע עליה לצידו. "תפסיק להיות עקשן" הוא אומר. "כמו בפרסומת: מה שלא עושה הטבע, תעשה הסולגרה של 'טבע'..." ומושיט לי את הבקבוקון הארור שסירבתי לנסות מאז שהמציאו אותו לפני כמה שנים. "קח" הוא אומר, "אני לקחתי בעצמי לפני כמה דקות ותראה..." ומצביע על הזקפה העבה והגדולה במכנסיו.

המצאת המאה קראו לה, לאותה תרופה שמעמידה את הזין תוך שתי דקות אצל מי שלוקח אותה לפני סקס עם האדם שהוא אוהב. אותה תרופה, שאם אתה גם צעיר שעוד לא זרקה שיבה בשיערו, גם מאריכה ומעבה את גודל הזין בזקפה למימדים שראוי להתכבד בהם. תרופה ארורה, קראתי לה, כי היא הרסה את היתרון היחסי שהיה לי פעם בתחום הזה.

"איך זה שאין לך בכלל שיער שיבה בגילך, יא מנייאק? תראה אותך עכשיו. הזין שלך בטח יותר גדול ממה ששלי היה בשיאו. איזה בזבוז משווע על פסיבי כמוך..חחח", אמרתי.

"קח כבר ותפתח את המתנה שלך" הוא אומר ומתפשט ומחייך.

"סורי, לא מתאים לי גבר בן חמישים" אני עונה לו בחיוך, אבל הוא מפשיט אותי ולוקח עוד לגימה מבקבוק הסולגרה, מדליק את הסנספון ובוחר איזה שיר ישן ואהוב שיתנגן לנו ברקע. שיקח, מה אכפת לי, אני חושב ומתייחס לכל העניין באדישות כפי שהזין הרופס שלי מרגיש באותה עת. הוא מתקרב לנשק אותי. נו טוב, את זה אני עדיין מסוגל לעשות אני חושב, אבל אז כשפי נפתח לנשיקה הנעימה שלו אני מרגיש את הסולגרה נשפכת מפיו המלא לתוך פי. אני מנסה להתנגד, אבל אני קשיש וחלש מדי בשביל הגבר הספורטיבי הזה, שסוכר את פי בכוח ומאלץ אותי לבלוע את הדבר הארור, שהייתי בטוח שלא ישפיע עלי, כי הוא עובד על הנפש של האדם, על תחושת האהבה, שלא חוויתי מעולם.

"זה לא יעזור, סתם בזבזת עלי סולגרה יקרה. אתה הרי יודע שהיא עובדת רק כשאוהבים" אמרתי לו והמחשבה על כך קצת דיכדכה אותי.

המהפכה שהסולגרה הכניסה לכל עולם הסקס לפני כמה שנים פסחה עלי. ככה זה כשאתה חושב רק מהזין ולא מהלב. "איפה הימים ההם שיכולת סתם כך ליהנות מסקס טהור עם בחור שהיית פוגש לפורקן מיני חזק וטוב בלי שום עניני אהבה שמסבכים את הסקס שלא לצורך? מי צריך את כל האהבות האלה, דמאיט?" אמרתי, אבל אז התחלתי להרגיש את החמימות מתפשטת בחלצי.

"אוי לא, נראה לי שברח לי" אמרתי לו, בוש ונכלם על כך שלפעמים, בזמן התרגשות קשה לי לשלוט על השלפוחית הרגיזה שלי.

"לא ברח לך כלום, יא זקן מטומטם" הוא אומר לי בחיבה, "תראה איך עומד לך! ממש כמו בימים הטובים ההם!"

"איך זה יכול להיות? אני לא מבין..."

"מותק, למרות שאני צעיר ממך בעשרים שנה, אני הבנתי מזמן את מה שאתה סרבת להבין כל השנים... "

"מה? את זה שאני הומו ולא איזה דו- מיני בהכחשה? אבל מה זה קשור בעצם לזין שלי שפתאום התעורר? רגע... לא יכול להיות! נו די. זה באמת סולגרה או שזו איזה המצאה חדשה שאני לא מכיר שמעמידה את הזין גם לקשישים חסרי לב?"

"זה סולגרה אהוב שלי" הוא אמר והתיישב על הזקפה היצוקה שלי אחרי כל כך הרבה שנים ומתחיל לעלות ולרדת עליו בקצב, כשהחיוך לא מש מפיו...

"אני אוהב אותך? אני אוהב אותך... אני אוהב אותך, דמאיט!" אמרתי וחייכתי גם אני. "אני אוהב אותך, אהוב שלי" אמרתי והתחלתי לצחוק איזה צחוק משוחרר וחסר מעצורים. "אני אוהב אותך, והעולם נראה פתאום כל כך טוב" אמרתי, כשאזרתי את כוחי והפכתי אותו והתחלתי לרכוב על ישבנו החם מאחור כמו שאהבתי לעשות פעם, כשכוחי עוד היה במותני.

"חלום שהתגשם, אהוב שלי" הוא אמר כשהתחלתי להשפריץ בתוכו ממלא אותו בזרע שלי בפעם הראשונה בחיי, וברקע ממשיך להתנגן השיר "חיוכים" של חווה אלברשטיין ואני רק שומע ומבין שאכן כדאי לאהוב:

"כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב"...

צפצוף ההודעה הזו בווטסאפ הפתיע אותי. אחרי כחצי שנה של היעלמות והתעלמות, שהפעם העברתי אותה בשלום ובלי תהיות מיותרות, הוא לפתע פנה אלי. כן, הוא. דותן. האתיופי החתיך המיתולוגי שלי, שלא היה אף פעם שלי בעצם. דותן שכל החודשים האלה הייתי כנראה חסום אצלו בווטסאפ ולא ניסיתי לחשוב אפילו למה. לפתע הוא כתב. אולי זה בגלל הימים הטרופים האלה שהביאו אותו לאיזה חשבון נפש ואולי סתם חרמנות רגעית. ההודעה היתה: "געגועים. זכותך לא לענות! אך דע שאתה בליבי וראשי כל יום.  רק שלווה ורוגע בימים מטורפים אלה. דותן."

"גם לך, יקר היית ויקר לליבי תשאר", עניתי לו.

"כשיצא ותרצה אשמח לבלות איתך במיטה. תאמין או לא, לא היה לי אחריך איש ולא מעוניין באיש." אמר דותן.

"אשמח. אולי זה מהיר מדי אבל מחר בערב אני חופשי, מה שלא קורה הרבה, אבל במקרה נוצרה הזדמנות. אם מסתדר לך סבבה, ואם לא אז בפעם אחרת."

"אוקיי. מחר אוכל להפגש איתך בשעה .... ונהנה אם תוכל לכמה שעות. אם לחוץ או לא מספיק אז פעם אחרת" הוא ענה.

זה דווקא סבבה לגמרי מחר ב... עד ...." עניתי לו.

"אתה נהנה ורוצה סקס איתי?" שאל דותן.

"בוודאי. מאוד" עניתי.

"אני מדי פעם מאונן וחושב רק עליך... תבוא ותהיה סקסי מחר.. כמעט כתבתי לך אוהב אותך... אבל לא תאמין לי"

"אני שמתי את המחשבו והאמונות בצד. אני זוכר משפט יפה שנכתב בספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי. משפט שתמיד אהבתי ומתחבר לי לעניין: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". כל השאר זה פרשנויות. ניפגש בכייף."

"קיבלתי את מה שכתבת... (אף על פי שדקר לי את הלב)" כתב דותן.

"לא התכוונתי לעקוץ כלל. אתה מיוחד מדי לכך. את הלב שלך אני רק רוצה ללטף, לא לדקור".

דותן ראה והפעם לא השיב, אז החלטתי לכתוב לו עוד משהו שצץ לי בראש: "לפעמים אנחנו מזכירים לי שני קיפודים. כל כך רוצים אבל גם חוששים. איך הבדיחה אומרת? איך שני קיפודים עושים אהבה? - בזהירות..." והוספתי: "נשיקות לשפתיים היפות שלך".

האם דותן התחרט או שבכל זאת רוצה להפגש? בקרוב אדע.