פילבוקס

פוסטים מוסיקלים הינם אחד מתחביבי הדי נפוצים בבלוג. בלדות רוק הינו אחד מסוגי המוסיקה האהובים עלי ביותר ולכבוד שנה לבלוג החלטתי להקדיש להם פוסט קצר. לעיתים בלדות הרוק בכלל לא נשמעות כרוק ולעיתים אין הן נשמעות כבלדות, אבל כך או כך ליקטתי חמישה שירים ישנים מול חמישה מהשנים האחרונות. זהו טעמי המוסיקלי בבלדות רוק, על קצה המזלג ממש.

Led Zeppelin - Stairway To Heaven (1971) .1

Audioslave - I Am The Highway (2004) .2

Styx - Boat On The River (1979)  .3

Hoobastank – The Reason (2004) .4

Kansas - Dust in the wind (1977) .5

הטעם המוסיקלי שלי מגוון למדי, אני לא דוגמאטי. לא בוחר שירים כי הם שייכים לסגנון זה או אחר, אלא בגלל שהם אומרים לי משהו או שסתם קפצו לי לראש מאי שם. אלו השירים שהעסיקו אותי קצת יותר מאחרים במשך השבוע האחרון, אולי עוד מישהו ימצא בהם עניין, אך גם אם לא זה חלק מהכיף שי לקבץ מקבצים מוסיקליים מכל הבא ליד.

1.        מי שמכיר את הראש הקצת כחלחל שלי יכול לתאר לעצמו מה חלף לי שם כשנזכרתי בשיר התמים Bend me, shape me של להקת American Breed משנת 1968. רמזים בתמונות המצורפות...

            בכל אופן את השיר החביב הזה שהיה הלהיט היחידי של הלהקה הזאת אפשר לראות כאן:

2.         את להקת Creedence Clearwater Revival או בשמה המקוצר CCR אני מחבב למדי כבר לא מעט זמן. הלהקה בהנהגת האחים ג'ון וטום פוגרטי היתה פעילה במיוחד בסוף שנות ה- 60' ותחילת שנות – 70'. הלהקה מסווגת כלהקת רוק, אך הרוק שלה בדרך כלל קלילי למדי על גבול הפופ עם נגיעות קאנטרי מדי פעם. אחד השירים עם נגיעות הקאנטרי האלה מתהמהם לי בראש בימים האחרונים, למרות שאין לי מושג מאיפה ולמה נזכרתי בו פתאום. זהו השיר Looking Out My Back Door משנת 1970 שלעונג לי להציג אותו כאן:

3.         אחת הלהקות האקסטרווגנטיות ביותר שהתקיימו בשנות ה- 70' היתה להקת Sparks שסגנונה נע בין הגלאם-פופ לרוק ולאלקטרוני, שונה למדי מכל מה שנעשה בתקופתה. למרות שהלהקה אמריקאית במקורה, את עיקר הצלחתה היא ידעה דווקא באנגליה ובמיוחד עם הלהיט This Town Ain't Big Enough for Both of Us משנת 1974.

            בשיר זה באות לידי ביטוי במיוחד יכולותיו הקוליות של סולן הלהקה, Russell Mael, בעל הקול העדין-נשי משהו וניתן לראותו כאן:

4.         הצליל של להקת Orchestral Maneuvers in the Dark הידועה גם בשמה המקוצר OMD הינו אחד הדברים האהובים עלי מתחום הסינתי-פופ של שנות ה- 80'. לשירם Enola Gay משנת 1980  אין שום קשר לגייז, למרות שאולי זו היתה הסיבה שהוא נכנס לראשי השבוע. שם השיר ותוכנו לקוח משמו של המטוס שהטיל את פצצת האטום על הירושימה במלה"ע השניה, שלא נדע.

            בכל מקרה אני מחבב למדי את הלהקה הזאת בכלל ואת השיר הזה בפרט, אשר ניתן לראותו כאן:

5.         The Eurythmics בכיכובה של הזמרת הנפלאה אנני לנוקס הוציאו תחת ידם בשנות ה- 80' לא מעט שירים נהדרים, אולם השיר שהעסיק את ראשי השבוע מכל שיריהם היה דווקא Sweet Dreams הנפלא-מריר משנת 1984.

          זה קרה במיוחד בגלל המילים שלא מעט אנשים יכולים למצוא בהם משהו להזדהות איתו, אולי דווקא בעולם הגייז, אף כי לא בטוח שזה מה שהם התכוונו אליו בדיוק:

            Sweet dreams are made of this

Who am I to disagree?

I traveled the world

And the seven seas

Everybody's looking for something.

Some of them want to use you

Some of them want to get used by you

Some of them want to abuse you

Some of them want to be abused

             בכל מקרה את השיר הזה ניתן לראות כאן:

6.         שיר נוסף משנת 1984 הינו שירה של Kate Bush המופלאה Running up that hill, אשר אהבתי מאוד גם את החידוש שהוציאה לו בשנת 2006 להקת Placebo, אחת מלהקות הפנק-רוק הצעירות שאני אוהב במיוחד. להקת פלסבו הינה תופעה מענינת בפני עצמה לא רק מבחינה מוסיקלית, אלא גם מבחינת נושא הזהות המינית של חבריה. אם אכתוב עליה כך: הומוסקסואל, ביסקסואל והטרוסקסואל החליטו להקים להקה, זה ישמע כמו התחלה של איזו בדיחה, אבל זו איננה בדיחה, במיוחד בשנה האחרונה שהיתה שנת שיא בקריירה של הלהקה המוצלחת הזאת.

השיר עצמו מעורר בי תחושות רבות. לפעמים אני מרגיש כאילו גם אני מנסה לרוץ במעלה איזו גבעה שהפסגה שלה רק מתרחקת והולכת. תסכולים שבדרך, כעסים, אי הבנות, ההחלטה לנסות לא לתת למה שקורה לפגוע בי, כל התמהיל הזה עורר בי הזדהות מסוימת עם מילות השיר ובמיוחד עם הקטע הבא:

            It doesn't hurt me.

You want to feel, how it feels?

You want to know, know that it doesn't hurt me?

You want to hear about the deal I'm making.

You, (If I only could, be running up that hill)

You and me (If I only could, be running up that hill)

              את הביצוע העוצמתי של Placebo לשיר הזה בהופעה חיה ניתן לראות כאן:

7.         אחד משירי האהבה הרומנטיים ביותר שאני מכיר הינו דווקא בלדת הרוק של להקת Aerosmith בשם  don't want to miss a thing I של להקת  שחובר במיוחד כשיר הנושא לסרט ארמגדון משנת 1998.

           קטע ממילותיו היפיפיות של השיר הבאתי כאן:

I don't wanna close my eyes

I don't wanna fall asleep

'Cause I'd miss you, baby

And I don't wanna miss a thing

'Cause even when I dream of you

The sweetest dream would never do

I'd still miss you, baby

And I don't wanna miss a thing

I don't wanna miss one smile

I don't wanna miss one kiss

Well, I just wanna be with you

Right here with you, just like this

I just wanna hold you close

Feel your heart so close to mine

And just stay here in this moment

For all the rest of time

את השיר הנפלא הזה ניתן לראות כאן:

8.         ואחרון אחרון חביב, Bon Jovi עם השיר It's My Life משנת 2000 אשר מילותיו מדברות אלי ומבטאות תחושות שאני מנסה ללכת איתם בזמן האחרון, במיוחד כמו בקטע הבא:

 It's my life

It's now or never

I ain't gonna live forever

I just want to live while I'm alive

(It's my life)

My heart is like an open highway

Like Frankie said

I did it my way

I just wanna live while I'm alive

It's my life

אני מעדיף בהרבה את גרסתו האקוסטית והפחות מוכרת של השיר הנהדר הזה ואפשר לראותה כאן:

רעיון ה"ראש בראש"

לפני כמה ימים, בעקבות הפוסט שלי על "שירים שמחים משנות ה- 60" פנה אלי הקורא "מיצפטל" בהצעה לעשות פוסט ראש בראש בין שני ענקי שנות ה- 60, קליף ריצ'ארד ואלביס פרסלי. הרעיון של פוסט מוסיקלי ראש בראש בין כמה זמרים, זמרות או להקות ששיחקו על אותו מגרש באותו זמן, נראה לי ממש מוצלח, אבל מאחר ובזמן האחרון טיפלתי כבר בשנות ה- 60', ה- 70' וה- 80', נראה לי שהגיע הזמן לטפל גם בעשור האחרון.

אז צר לי, מיצפטל, שאת אלביס וקליף נשאיר לפעם אחרת. היום אגע בשלוש להקות הפעילות בעיקר בעשור האחרון. שלושתם משחקות על מגרש הפאנק-רוק, אם כי אחת מהן מוגדרת יותר כלהקת פאנק-פופ, אבל תהרגו אותי אם אני מבחין בהבדל.

השלישיה שלי: הלהקות

סגנון הרוק חביב עלי במיוחד על גווני גווניו השונים, מי מהם יותר ומי פחות. את הפאנק-רוק אני רואה כהתפתחות נוספת של עץ הרוק הענק הזה ששולח את ענפיו לכל עבר, התפתחות לא רעה בכלל, אחרי שמתרגלים ל"צפוף באוזן" הזה. סצינת הפאנק-רוק בעשור האחרון עשירה בלהקות רבות שחלק משיריהם מעטרים דרך קבע את שולי הבלוג שלי בכפתורי הלינקים שברשימת "שירים חדשים ואהובים". מבין כולם שלושת הלהקות הנבחרות שלי הינן Green Day, Simple Plan ו- Good Charlotte.

 Green Day היא להקת פאנק-רוק אמריקאית שנוסדה בקליפורניה בשנת 1989 ע"י  בילי ג'ו ארמסטרונג ומייק דירנט שהיו שני חברי ילדות בני 17 ולפני כן פעלו כצמד שנקראSweet Children. שם הלהקה רומז כנראה למריחואנה. הלהקה ידעה כמה עליות ומורדות בקריירה שלה ולאחר תקופת דעיכה קצרה חזרה במשנה מרץ עם האלבום הטוב ביותר שלה עד היום, ואף אחד הטובים ביותר בסצינת הפאנק-רוק בכלל, American Idiot שיצא לאור בספטמבר 2004 והגיע במהירות למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי ואך זיכה את הלהקה בפרס הגראמי לשנת 2005 בתור אלבום ברוק הטוב ביותר של השנה. אלבום זה, בכמה מהטרקים הארוכים יותר שלו, מתעלה לדרגת אופרות הרוק המתקדם הגדולות של שנות ה- 70 ויש שנוטים להשוותו ל- Quahenia של The Who (המי) משנת 1973.

Simple Plan הוא שמה של להקת רוק/פאנק-פופ שהוקמה בקוויבק, החבל הצרפתי של  קנדה, אך מבצעת את שיריה דווקא באנגלית.  הלהקה נוסדה ב- 1999 ע"י קבוצת צעירים קנדיים-צרפתיים בסביבות גיל העשרים (ואשר צעירים בכשבע שנים מחברי הגרין דיי) ומקור שמה קצת לוט בערפל. חברי הלהקה סיפרו בין היתר כי מקור השם בספר בשם דומה שהפך גם לסרט ב- 1998 ודן בתאוות הבצע של האדם הפשוט, נימוק אחר לשם היה בגלל שראו בהקמת הלהקה "תוכנית פשוטה" איך לעשות כסף בלי ללכת לעבוד ואפילו נשמעה גרסה כאילו זה סתם היה שם זמני עד שימצאו שם טוב יותר, אך עקב ההצלחה שהוציאה אותם למסע הופעות מוקדם מהצפוי, הפך השם הזה לשמה הקבוע של הלהקה.

יציאת אלבומם האחרון Still Not Getting Any... , באוקטובר 2004 (כחודש אחרי אלבומה של גריו דיי), הסגנון הדומה והצלחתו הרבה אם כי מעט פחותה משל הגרין דיי (מקום שלישי בצעד המכירות האמריקאי), יצרה לי את החיבור האוטומטי בראש בין הלהקות האלה לצורך הפוסט הזה.

Good Charlotte הינה להקת פאנק-פופ ממרילנד, ארה"ב שנוסדה ב- 1996 ע"י התאומים בנג'י וג'ואל מאדן, ילידי 1979. אלבומה The Chronicles of Life and Death יצא לאור גם הוא באוקטובר 2004 בצמידות מפתיעה לאלבומיהם המוצלחים של גרין דיי וסימפל פלאן. האלבום אף הובתר כאלבום פלטינה לאחר שחצה את קו מכירת מליון העותקים בארה"ב בלבד.

למרות שיש בו כמה שירים מוצלחים, אני מעדיף על פניו את אלבומם הקודם The Young and the Hopeless שיצא באוקטובר 2002 ושואב השראה מוסיקלית רבה משנות ה- 80' ומכיל ציטוטים רבים מסרטים ותוכניות טלוויזיה מתקופה זו. אלבום זה אף זכה להצלחה הגדולה ביותר מכל אלבומיהם (פלטינה משולשת), והוא בהחלט הטוב ביותר שלהם גם לדעתי.

ונעבור לשירים עצמם

בחרתי חמישה שירים של כל להקה שאותם אני אוהב במיוחד. בקטע הזה אני אנסה לשים זה מול זה שירים נשמעים לי דומים זה בקצב, בעוצמה או ב"נעים" שהשקטים יותר עושים לי באוזן. אני לא מבטיח שאצליח להתאים אחד לאחד אבל אני מבטיח לנסות.

השלישיה הראשונה ראש בראש, בגלל הקצב והכסאח: 

Green Day - American Idiot

Simple Plan - Shut Up

Good Charlotte - Lifestyle of the Rich and Famous

הבחירה שלי: השיר של  גוד שארלוט

השלישיה השניה ראש בראש, בגלל העוצמה שבבלדות האלה (Power Ballads):

Green Day - Boulevard of Broken Dreams

Simple Plan - Perfect World

Good Charlotte - Hold On

הבחירה שלי:  השיר של  גרין דיי

השלישיה השלישית ראש בראש, עוד רוק חזק וטוב:

Green Day - Holiday

Simple Plan - I'd Do Anything

Good Charlotte - The Anthem

השלישיה הרביעית ראש בראש, רוק חזק וקצת פחות מהיר:

Green Day - Jesus of suburbia

Simple Plan - Crazy

Good Charlotte - We Believe

הבחירה שלי: השיר של סימפל פלאן

השלישיה החמישית והאחרונה, ראש בראש, שקטים (יחסית):

Green Day - Wake Me Up When September Ends

Simple Plan - Untitled

Good Charlotte - The Day That I Die (על רקע אנימציה יפנית)