פילבוקס

"יובל, יובל !" נשמעה הקריאה מתחת לחלון חדרי. עוד פעם האינטרקום המזויין שלנו מקולקל. יצאתי לחלון ולמטה ראיתי את תום.

"מה המצב?" שאלתי אותו.

"בא לך לבוא איתי לעיר?"

"אממממ...טוב"

"למה, האממממ... הזה?"

"לא, סתם, אני מארגן לי שירים לאמ.פי., מה אתה צריך בעיר?"

"סתם, רוצה לקנות איזו חולצה עם משפטים מצחיקים כאלה, אתה יודע בחנות של אדוארדו."

"אני מקווה רק שאתה לא לבוש עוד פעם עם החולצה ההיא, זאת שכתוב עליה 'מי שהולך לידי הוא אידיוט' והחץ יצביע דווקא אלי, אה?" שאלתי והתכופפתי לבדוק מה כתוב לו על החולצה. תום אהב חולצות עם כתובות מצחיקות, בדיחות או אמרות מוזרות כאלה ולפעמים ללכת לידו היה הופך אותי לבדיחה שעל החולצה.

"מה אתה דואג. לא זו לא היא. ואם היא היתה הייתי אפילו מוריד אותה בשבילך" אמר תום והתחיל לצחוק.

היינו בכיתה ט' אז, נערים בתחילת גיל ההתבגרות, אבל אצלי ההתבגרות הזו היתה קצת בדיליי. נותרתי ילד קטן ומוזר קצת. קולי לא התחלף ואז שערה לא בצבצה מתחת לבית השחי שלי או בכל מקום אחר. בסוף השנה נראיתי כילד בן אחד עשרה ואילו תום בגר והתפתח וכבר התחיל להתגלח. הסתובבנו הרבה יחד באותה שנה והיינו חברים טובים מאז שאני זוכר את עצמי. בשנה האחרונה התחיל תום בכל מיני מאבקים ומשחקים איתי, כאילו להראות לי מי החזק ביננו ומי "האפרוח" כפי שהוא קרא לי, בגלל משקלי הקל ואולי גם בגלל שערי הבהיר. היה לתום איזה משחק קצת מוזר איתי, כשהיה מתגנב מאחורי תופס אותי בחזה ומרים אותי כצרור קל בגופו החזק והשרירי, מקשית את גופו לאחור כשהוא מניף אותי באוויר כשאני מונח על גופו, צוחק כמה שאני קל כמו אפרוח ואומר לי לנסות להשתחרר מהתפיסה שלו. אף פעם לא הצלחתי. משחק אחר היה כשהיה אוחז אותי מאחור ומדגדג אותי בגב עם סנטרו, עד שהייתי מתפתל מצחוק אבל לא מצליח להשתחרר בשום אופן. "אתה צריך לעשות קצת כושר, יובל" אמר לי אז תום "מה תעשה אם מישהו יתנפל עליך ברחוב? אתה חייב ללמוד להשתחרר". זה היה התירוץ למשחקים הקצת מוזרים האלה שהיה עושה לי לפעמים. הייתי ילד ולא הבנתי את המשמעות של המשחקים האלה עד שבסוף אותה שנה, בסיבוב האחרון שלנו לאדוארדו הוא קנה שם את חולצה עם קשת הגאווה, סיפר לי שהוא הומו ושהוא אוהב אותי.

הייתי קצת במבוכה. לא חשבתי מעולם על הומואיות ועל הומואים ובטח שלא בקשר לתום הספורטיבי והגברי שהיה כל מה שלא הייתי וכל מה שרציתי אז להיות. שם, בין שורות הסטנדים עמוסות החולצות באדוארדו הוא חיכה בלב הולם לשמוע מה אני חושב בקשר לכך. הייתי נסער, לא יכולתי להאמין "אתה בטוח?" שאלתי אותו.

"בטוח כמו שמעולם לא הייתי בטוח בשום דבר אחד."

"ממתי?"

"בערך שנתיים."

"אבל למה?"

"לא יודע. אומרים שאולי נולדים עם זה. אני רק יודע שמאז שאוננתי בפעם הראשונה חשבתי עליך. רק עליך."

"אבל אמרת לי שאתה מאונן על..."

"היא היתה רק התירוץ בשבילך. התביישתי לספר לך את האמת."

"אני אף פעם לא אוכל לאהוב אותך ככה, תום. אני מצטער." אמרתי לו אחרי ששככה קצת הסערה בתוכי.

"עכשיו אתה בטח שונא אותי."

"מה פתאום? אתה תמיד תשאר החבר הכי טוב שלי, תום, אפילו עכשיו שאנחנו נוסעים לאוסטרליה. אבל אני לא יכול להיות הומו בשבילך, תום. אני מצטער, אבל אני לא יכול."

דמעה אחת קטנה נקוותה בזווית עינו שלו תום. הוא חשב שלא ראיתי אותה, אבל אני מזמן מכיר את הניצוץ הזה בעיניו, רגע לפני שהוא בוכה. ראיתי אותו בוכה רק פעם אחת לפני כן בחייו, כשאביו נפטר כשהיינו בני עשר אבל לא שכחתי. אני בכלל לא שוכח כלום בתום, כל רגע ורגע נותר חקוק בזכרוני כאילו קרה רק אתמול.

תום שפשף את העין, כאילו נכנס לו איזה גרגר חול דמיוני לשם ואז החל לצעוד בחנות עד שמצא את מה שחיפש: חולצה שחורה עם כיתוב לבן "החבר שלי הומו, אבל אני סטרייט גאה". היה גם חץ מתחת לכיתוב, שמפנה ימינה. "זו מתנת הפרידה שלי לפני שאתם נוסעים" אמר לי תום והושיט לי את החולצה אשר לקחתי בתודה, למרות שאני לא אוהב כיתובים על חולצות. כל הכיתובים האלה היו רק השגעון של תום, והכיתוב הזה במיוחד הביך אותי.

תום שילם בקופת החנות ומיד לבש את חולצת קשת הגאווה שלו ואז ביקש שאלבש את החולצה שקנה לי. היינו אז שבוע לפני סיום כיתה ט' ושבוע לפני נסיעתי לאוסטרליה עם משפחתי. לא קראנו לזה 'לרדת מהארץ' אבל היה ברור שנהיה באוסטרליה לפחות כמה שנים, גם בשביל הטיפולים שיסדרו לי את ההורמונים הדפוקים שעצרו את התפתחותי בגיל אחד עשרה, וגם בגלל העבודה של אבא. הויכוח היחידי ביני לבין הורי היה אם נחזור לארץ לפני הגיוס שלי או שאני אבוא לבד כדי לעשות פה צבא. מעולם לא הוטל ספק שאעשה צבא ומעולם אני ותום לא פקפקנו בכך שזה יהיה בגולני, בגדוד 51, אותו גדוד שבו נקטפו חייו של אביו בשירות המילואים שלו, כשהיינו רק בני עשר.

בהיסוס רב לבשתי את החולצה. אני לא אוהב הצהרות והתרסות, אבל תום היה הרבה יותר מוחצן ממני. הוא היה גאה במה שהיה ורצה לחלוק את גאוותו זו עם כל העולם ושכולם יתפוצצו. תום נעמד לימיני והתחלנו לצעוד מהעיר הביתה, כשהחץ על חולצתי מצביע כל הזמן לעברו ועם כל מבט תמה בדרך שתקע בנו אדם כזה או אחר או כל לגלוג ששמענו ב-'ויה דולורוזה' שלנו עד שהגענו הביתה, הציף הסומק את פני. זה היה מחזה קצת מוזר בעיני כל מי שראה את צמד הילדים/נערים שהיינו אז. אני, הילדון הקטן וה"סטרייט הגאה" ואילו הנער הגברבר שלצידי הוא ההומו הגאה. לא אחד ולא שניים בדרך אף קראו לעברנו "בואנה, התבלבלתם בחולצות !" כי אכן כל הסטריאוטיפים הצביעו ממש הפוך ממה שהיינו.

שלוש השנים ששהיתי באוסטרליה עברו ביעף. שמרתי כל הזמן על קשר עם תום באמצעות המסנג'ר והסקייפ, אבל סרבתי בכל תוקף להתקין מצלמת אינטרנט או לשלוח לתום תמונות עדכניות שלי. רציתי להפתיע אותו. ההורמונים שקיבלתי אכן השלימו לגופי את מה שהטבע החסיר, גדלתי, התפתחתי והיה לי גוף שרירי לא רע בכלל. וגם גבהתי. לא כמו תום שכבר גרד את המטר ותשעים, אבל גם המטר שבעים וחמש שלי לא היו רעים. התנחמתי שאני יותר גבוה מטום קרוז, אלילו הקולנועי של חברי, תום. כל נושא ההומואיות של תום לא הפריע לחברות בשלט רחוק שלנו, תום לא סיפר מה קורה עם חיי האהבה שלו וגם אני לא שאלתי. הוא רק הזכיר לפעמים כי יש לו מישהו או שנפרד רק עכשיו ממשהו, אבל מבלי להכנס לשום פרטים מעבר לכך. גם לי לא היתה שום חברה רצינית שהחזיקה מעמד יותר ממספר חודשים וגם לא כל כך הסתדרתי עם המנטליות של האוסטרליות ההן והתגעגעתי לישראל ולישראליות.

הגעתי לארץ חודש לפני הגיוס המיועד לגולני ותום בא לפגוש אותי בנתב"ג. היה לי יתרון אחד עליו והוא שאני ידעתי איך הוא נראה גם היום. בחנתי מרחוק את דמותו התמירה והמרהיבה, השזופה והמנומשת,  ומשהו נצבט לי בלב. כל כך התגעגעתי אליו. כל כך רציתי להיות קרוב אליו, אבל לא היינו ילדים בני ארבע עשרה כבר אלא נערים בוגרים, כמעט גברים, בני שמונה עשרה וחצי עם כל היצרים והרגשות של הגיל הזה. רציתי לחבק אותו חיבוק חברי חם, אבל חששתי. ממה בדיוק חששתי, לא ממש ידעתי. לא רציתי לנטוע בו תקוות שווא. אהבתי אותו. מאוד. אבל לא אהבתי אותו בדרך שהוא מייחל שאוהַב אותו ולא יכולתי לעשות שום דבר בקשר לכך. בחנתי מרחוק את פניו היפות והגבריות של תום וחייכתי כשהתחלתי לצעוד לעברו. מבטו המשוטט של תום לא התקבע עלי. הוא המשיך לחפש את הילד שהייתי פעם ושאיננו עוד. רק כשהייתי אולי עשר או עשרים צעדים ממנו, אורו פניו כשהצליח לגלות את יובל שהכיר מפעם. אני לא יודע אם הוא רץ לעברי או רק הלך, לי זה נראה כמו ריצה, אבל כשהגענו זה לזה, שכחתי מכל המעצורים ומכל הרצון שלא יכנסו לו איזה מחשבות מוטעות לראש ורק הטבעתי את עצמי בתוך חיבוקו החם והגברי. 

"עוד מעט תמחץ אותי", צחקתי אליו, "אני אמנם מת עליך, אבל לא יעזור לך, לא תצליח לעשות ממני הומו". תום צחק בקול גדול. "יא חתיכת סטרייט. נהיית גבר גבר, בקושי הצלחתי לזהות אותך."

"נו ואיך הצלחת בסוף?"

"את החיוך שלך הייתי מזה בכל מקום גם מתחת לכל הזקן הזה, מה זה אתה מגדל לקראת הצבא או שסתם לא בא לך להתגלח?"

"אני סתם עצלן. מראה הזיפים נהיה מקובל, אז אני מרשה לעצמי להתגלח רק פעם בשבוע, עד הצבא לפחות."

אם היית משלנו היו טורפים אותך בקהילה, יא אפרוח מזוקן. למה אתה לא יכול להצטרף אלינו, הייתי כבר מראה לך איך חוגגים, אחרי כל האוסטרליות המעפנות שלך שמה."

"אין לי בעיה לחגוג, אבל עם איזו ישראלית חמודה..." אמרתי לו וחייכתי "יש לך איזו מישהי להכיר לי? מישהי ששברת לה את הלב כשסיפרת לה שאתה הומו?"

"האמת שיש לי מעריצה סודית בשבילך" ענה תום.

"מאיפה?" שאלתי.

"תעמיס את התיקים שלך על העגלה ותבוא איתי ואז כבר תדע" אמר תום כשיצאנו לאוטו שלו שעמד על סף המדרכה.

"רגע, איך השארת את האוטו שם לבד, אני לא מבין"

"אז זהו, שהוא לא לבד. המעריצה הסודית שלך שם בפנים" אמר תום כשהגענו לאוטו ואז הבחנתי בדמות יושבת במושב הנהג. 'וואו' חשבתי לעצמי כשראיתי את תלתליה השחורים ועיני השקד הנוצצות שלה בפניה המחיכות כשנכנסתי לאוטו.

"יובל, תכיר זאת שירי. בעצם אתה כבר מכיר אותה מזמן, מה אני מבלבל לך את המוח. שיגעה לי את השכל בבית לבוא איתי לשדה תעופה ולפגוש אותך."

"שירי?" שאלתי בתדהמה, "שירי, אחותך הקטנה עם הצמות והגשר בשיניים?"

"היי, אני פה, מה אתם מדברים עלי כאילו אני אוויר" הצטרפה שירי לשיחה "ואת הגשר כבר הורידו לי מזמן, הלו, אני לא ילדה קטנה !"

"אני...אני.." גמגמתי כשמבטי נודד לחזה הנאה והלא גדול שלה הממלא יפה את חולצתה.

"אני כבר בת שבע עשרה" אמרה שירי "ומזמן רציתי לפגוש אותך. היי, אתה כבר לא אפרוח, כמו שאחי כל הזמן היה קורא לך."

"הוא עדיין אפרוח, רק שהוא אפרוח מזוקן, הפַספוס" אמר תום.

"בוא נעשה הורדת ידיים, אני אראה לך כבר מי פה האפרוח ומי הגבר" אמרתי לו.

"סגרנו" אמר תום, "אבל בתנאי אחד, אם אני מוריד לך את היד, אתה בא איתי לערב אחת באוויטה."

"מה זה אוויטה? המחזמר ההוא? מה, בגלל שנהיית הומו אתה חייב לאהוב מחזמרים? בטח תספר לי שאתה גם פריק של אירווייזיונים, עכשיו מה?"

"לא, לא אירוויזיונים. אולי בלי ה'אירווי'" אמר תום וכשראה שאני לא מבין, הוסיף: "נו, רק ה'זיונים', מה אתה לא מבין?!" פרץ תום בצחוק.

"רק אל תעשי לי שם ממנו הומו, תום, בסדר?" אמרה שירי.

"מה, כל כך מהר את מוותרת עלי? זהו? כבר החלטת שאני הולך להפסיד בהורדת ידיים הזו, שירי? ממש פגעת בגבריות שלי..." אמרתי בטון כאילו נעלב ושירי רק צחקה בקול הפעמונים החמוד שלה, אבל כמו הרבה פעמים נוספות שקרו רק אחרי היום ההוא, היא כמובן צדקה.

תום הוריד לי את היד, אחרי שנתתי לו פייט לא קל ולמחרת בערב הלכנו לאוויטה. המזל היה ששירי התעקשה להצטרף. חבריו הגייז של תום שפגשנו שם היו סובלניים וכשהבינו שאני איתה, אמנם לפעמים עיקמו קצת את הפרצוף אך הידיים שנשלחו פה ושם לעבר הישבן שלי חזרו לכיסים של מי ששלחו אותם. היה כיף שם למרות שבין כל הזוגות הגאים הרגשתי קצת מוזר, אבל שירי היתה שם בשבילי וכל פעם שחייכה הרגשתי גל חום עובר לי בכל הגוף. כששירי חייכה, החיוך שלה היה כל כך דומה לחיוך של תום שזה ממש היה מוזר לחשוב עליה באופן שבו התחלתי לחשוב. כשהיא נשענה עלי לרגע נבהלתי כשחשתי את פניה השזופות ונמשיה החמודים נוגעים בפני, רק היעדר הזיפים הרגיע אותי. שירי התחילה להזכיר לי בכל כך הרבה דרכים את תום, לא רק בפניה ובנמשיה, אלא גם בדיבור הנינוח, באינטונציה ובנעימות שהשרתה על כל סביבתה. היא גם היתה בחורה חריפה, כמו אחיה ומסתבר שלמדה ממנו לא מעט.

בחודש שעבר עד הגיוס התגוררתי אצל תום ותוך זמן קצר, אולי במידה מסוימת לצערו של תום - שבאיזה שהוא מקום לא ממש ויתר על הסיכוי שיום אחד יהיה ביני לבינו משהו מהסוג שהוא רוצה - אני ושירי נהיינו זוג. אחרי הנשיקה הראשונה שלנו היא אמרה לי שיש לה משהו לגלות לי, אבל היא קצת חוששת.  רק לאחר שהשביעה אותי לא לצחוק עליה, סיפרה לי שכבר כשהיתה בכתה ו' החליטה שיום אחד אני אהיה חבר שלה והינה זה קורה.

בלילה האחרון לפני שהתגייסנו לצבא נכנסה אלי שירי למיטה בשקט בשקט ואמרה לי שהגיע הזמן. עשינו את זה באותו לילה זה היה ממש נפלא. השתדלנו לשמור על שקט כי תום ישן במיטה שליד ולא רציתי שיתעורר ויראה אותי מזדיין עם אחותו, זה עלול היה להיות יותר מדי בשבילו, אבל רק מאוחר הרבה יותר התברר לי שהוא בכל זאת ראה, למרות שלא אמר כלום עד שהיינו שקועים עמוק עמוק במסלול הארוך של הכשרתנו כלוחמים בגולני.

קצת לפני ששלפו אותי לקורס חובשים ועמדתי להפרד מתום לתקופת הקורס הוא בא ואמר שחייב לדבר איתי.

"מה קורה גבר?" שאלתי אותו בעליצותי על כך שאני יוצא לקורס ואילו הוא עולה עם שאר הגדוד לקו מעפן בגזרת הר דב בצפון.

"אני אוהב אותך, גבר, אתה יודע, אבל אני לא יכול כבר."

"גם אני מת עליך, רק לא באותו אופן, תום. אתה יודע. מה אתה לא יכול כבר?"

"אני לא יכול כבר לסבול את המחשבות הבלתי פוסקות עליך. מאז שראיתי אותך מזדיין עם שירי בלילה ההוא..."

"מה, היית ער?" שאלתי בתדהמה.

"כן" אמר, "וכל הזמן אני חושב כמה שהייתי רוצה להיות שם במקומה, להרגיש את ידיך הנוגעות, את שפתיך, את הגוף שלך. אני מתבייש אבל אני לא יכול יותר תום. אני כל כך..."

"אני מצטער, תום, חשבתי שאתה קוּל עם הקשר שלי ושירי."

"התאמצתי. השתדלתי. אני כל כך אוהב את שניכם, אבל קשה לי לראות אתכם יחד כל פעם שאנחנו חוזרים לחופשה ולדעת מה אתם עושים שם בחדר שלה, מטרים ספורים ממני. קשה לי." ואז הושיט תום את ידו וליטף קלות את לחיי.

"זה לא בסדר, תום. אתה חייב להתגבר על זה. לא יוכל להיות ביננו שום דבר גופני, למרות שאני כל כך מת עליך. אני לא הומו ואפילו אם הייתי, לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר איתך. אתה יותר מחבר בשבילי. אתה כמו אח שלי, אפילו עם שירי היה לי קצת מוזר בהתחלה. אם לא העקשנות שלה, לא היינו ביחד היום."

"אפילו לא נשיקת פרידה לפני שאתה יוצא לקורס?" שאל תום בתקווה.

"על הלחי, זה בסדר. כמו אחוקים. כמו מה שאנחנו, אבל לא נוכל להיות יותר מזה. הגיע הזמן שתשלים עם זה תום. זה מה שהיה וזה מה שיהיה. אני לא אשתנה ולא אהיה הומו, אפילו לא בשבילך."  

"פעם אחת. פעם אחת הייתי רוצה להרגיש את השפתיים האלה שלך על שפתיי. פעם אחת. רק אז תוכל באמת לדעת אם יכול להיות ביננו משהו."

"לא, תום." אמרתי לו והעמסתי את הצ'ימידן על הגב בדרך החוצה להסעה שתיקח אותי למרכז. לקורס.  "בבקשה תשכח מזה" הוספתי. תום שתק ורק שלח אצבע אחת שהעביר בחיוך נוגה על שפתיי מבלי שאני מעז לעצור אותו, אמר לי "שלום יובל" ונכנס חזרה לאוהל עם עיניים נוצצות.

בפעם הבאה שראיתי את תום היתה כמעט שנה אחר כך. לא הייתי אמור לשרת איתו, למעשה ביקשתי שלא לחזור לגדוד שלו אחרי קורס חובשים כדי לא להכביד על המתח שנוצר ביננו. אבל נפלאות דרכי הצבא ובמסגרת ההתארגנות הקצת מזורזת וקצת מבורדקת של צה"ל לכניסה ללבנון, רצה הגורל שסופחתי דווקא ליחידה של תום. מאז הפרידה האחרונה השתדלתי לשמור מרחק ממנו. סידרתי את חופשותיי שלא יתאמו לחופשותיו ונפגשתי עם שירי רק כשהוא לא היה בסביבה. זה היה כואב מדי בשבילו וגם במידה מסוימת בשבילי.

את היום הבהיר והחם ההוא כשנכנסנו לכפר הנטוש בדרום לבנון, לא אשכח לעולם. הכפר כבר עבר טיהור ע"י יחידה אחרת והיינו אמורים רק לערוך בו סריקה על חשד למצבור תחמושת לפי מידע שהגיע מהמודיעין. בטח איזה שטינקר לבנוני שרצה להרויח כמה דולרים זרק את המידע למי שזרק. מי יודע, אולי הוא בעצמו הניח שם את המצבור רגע לפני שנטש את הכפר ועכשיו רצה לעשות עליו איזה סיבוב קטן להרויח קצת כסף מהצד. חיזבלונר שטינקר, חשבתי לעצמי ובגלל התאוות בצע שלו אנחנו צריכים להסתובב בצהרי היום הזה בכפר העויין והנטוש הזה שאפילו הציפורים שם שונאות אותנו ולא פוצות מקור ומצייצות.

תום צעד אולי עשרה מטרים לפני. הוא צעד בגאווה, כמעט בראש הטור. שש אלי קרב ולא חושש מכלום. מדי פעם הוא סובב את ראשו לאחור, הביט בי וחייך חיוך של נועם בפניו השזופות והקצת מנומשות. אבק קל עלה מהחצץ בשביל המוביל את היעד  ברגע שראיתי את האדמומיות מתפשטת כפרח על צווארו הגאה של תום. היה לו מבט מופתע של מי שלא מבין מה העקיצה המוזרה הזו שחש בצווארו בדיוק ברגע ששלח אלי עוד מבט אוהב. אני כבר הבנתי. רגע לפני שנפל, הבנתי ואז כמו באופן אוטומטי נפלטה מפי הזעקה: "חובש !!!" ואז שמעתי את צעקתו של הסמל: "צלף על הגג בשעה תשע שלכם, אש !!!" ומהומת אלוהים פרצה. כולם היו מרוכזים בצלף שעל הגג ועשו כל מאמץ להוריד אותו. יריות, טילים ומה לא. אף אחד לא שם לב לתום ולאדמומיות בצווארו רגע לפני שהסמל הבחין בצלף, חוץ ממני.

הכל לקח רק שניות למרות שבאותו רגע נראה כאילו הזמן האט מלכת. לפתע נזכרתי שאני הוא החובש. שאני צריך לזנק אל תום שנפגע, וזינקתי. משכתי אותו מאחורי איזה סלע שהיה בצד הדרך וניסיתי לטפל בו. תום ניסה לומר משהו והצביע ביד רפה לעבר אחד מכיסי האפוד. ניסיתי לעצור את שטף הדם אבל היו שתי כניסות. אולי היו אלה שני צלפים שירו בצווארו הגאה של תום בעת ובעונה אחת ואולי הצלף ההוא השחיל כדור אחד כדור, לא ידעתי. אבל באותה עת הבנתי שאלו רגעינו האחרונים יחד. בכיתי וזעקתי את שמו אך לשווא. הרגשתי את החיים הולכים ועוזבים את פניו היפות של תום שתמיד אמרתי לו כמה אני מת עליו אבל מעולם לא אמרתי לו כמה אני אוהב אותו.

אהבתי אותו. זו לא היתה אהבה גופנית, אלא הרבה יותר מכך, ישר מהלב. "אני אוהב אותך תום" אמרתי לו בפעם הראשונה בחיי ואז גם רכנתי אליו ונשקתי לשפתיו מרובבות הדם, נשיקה ראשונה בחיי לגבר ונשיקה אחרונה בחייו הקצרים. היה נדמה לי שאולי, רק אולי הוא גם חייך קצת רגע לפני שנשם את נשימתו האחרונה והדמעות לא הפסיקו לזלוג על פני. והצער, שלא אמרתי לו אף פעם כמה אני אוהב אותו כי פחדתי שיתן משמעת אחרת לאהבה הזו שלי.

פתחתי את הפאוצ'ים שבאפוד ושם מצאתי את הפנקס שלו. ידעתי שהוא כותב שם דברים אישיים ומעולם לא שאלתי אותו על כך. אבל נראה לי שרצונו האחרון היה שאראה אותו, שאקרא אותו. בידיים לחות מדמו הטרי של תום אחזתי את הפנקס ופתחתי אותו. בדף הראשון היה כתוב "ליובל, אהבת חיי" ואז התחלתי לקרוא. היו לו ראשי פרקים משעשעים ואחד מהם היה "הנשיקה שהלכה לאיבוד" בו כתב בלשון קצת אלגורית על הנשיקה שלו שכבר שנים מחפשת את השפתיים שלי כדי להראות להן את טעם האהבה אך בכל פעם היא הולכת לאיבוד. 'הנשיקה שהלכה לאיבוד' הוא כתב ואני חשבתי שמצאתי אותה ברגעיו האחרונים של תום, ואז ידעתי. ידעתי שתום צדק ושצריך נשיקה כדי לדעת מה אתה באמת מרגיש.  וידעתי שעכשיו אני יודע מה אני מרגיש. רציתי לספר לו, מתלהב מהגילוי הזה שלי, אבל לא היה כבר למי לספר, תום כבר לא היה. קראתי עוד כמה מילים ולא יכולתי עוד, הדמעות חנקו את גרוני. סגרתי את הפנקס והבטחתי לעצמי שאני עוד אקרא אותו עד תום.