פילבוקס

הכותרת של הפוסט הזה היא החזון של חברת Humanication שבדרך לא דרך קרה שבחודשים האחרונים השתתפתי בכמה סדנאות שלה. הרעיון הבסיסי של החברה הוא שכל אדם וארגון יכול ליצור מצוינות והצלחה אם תינתן לו הזדמנות נאותה. הזדמנות זו תיווצר אם האדם יבטח ביכולתו להתמודד עם הנסיבות בהן הוא חי, ולראות בהן אתגר.

המצחיק הוא שהגעתי לסדנה הראשונה, שנקראת "סדנת מהות" בדרך מקרית ומוזרה למדי. זה היה בעוד אחד מהימים בהם שוטטתי לי במרחבי אטרף וחיפשתי משהו מעניין לעשות. במקרה נתקלתי בכרטיס בו היה כתוב שהבחור מחפש מספרי טלפונים של אנשים שמעוניינים לשמוע על חויה מדהימה שהוא עבר. שלחתי לו הודעה כשבראש שלי היה - איך אפשר אחרת - לשמוע על איזו טכניקת סקס מדהימה או חוויה אירוטית אחרת שממנה אני אלמד משהו חדש, אבל כשקבלתי את התשובה התברר שמדובר בסדנה המיועדת ליצור ולהגביר את ההגשמה והמצויינות בחיינו דרך הנאה גדולה יותר. 

כששמעתי על זה בפעם הראשונה, התגובה האוטומטית שלי היתה: "מה זה החארטה הזה?". זה נראה לי כמו עוד גיבוב של בולשיט שמוכרים לאנשים משועממים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם בחיים, בדיוק כמו שאמר לי דני השחיף כשסיפרתי מלא התלהבות על הסדנה, אחרי שעברתי אותה, אבל בכך אני מקדים את המאוחר.

שבועיים אחר כך, כשדמותו של רוני היפה כבר הלכה והטשטשה, קלט יהל שכבר חלף זמן רב מאז פילח היהלום השחור שלו איזה ישבן חמוד וחלק. ריח הציד חזר לבשם את נחיריו, אבל בעודו יושב על שולחנו ומפנטז מה יעשה בעוד שעתיים כשיצא להפסקת צהרים, נכנסה ריקי המזכירה בסערה למשרדו ואמרה לי שהוא חייב לעשות משהו עם הברדק הזה. כשתהה איזה ברדק נעצה בו ריקי זוג עיניים מזרות אימה ואמרה: "שלא תגיד לי שגם אתה שכחת או שנבצר ממך להגיע או משהו כזה".

"על מה לכל הרוחות את מדברת?" תהה יהל.

"על ערב הגיבוש של המשרד. על הופעת הפולקלור של להקת המחול האתיופית קולולולו. על ההתחייבות הג'נטלמנית של המשרד להרים תרומה יפה לעמותה שמנהלת את הלהקה הזו. על כך שאתה כבר האדם החמישי מהמשרד שאני מגלה ברגע האחרון שלא מתכוון להגיע הערב! אתה חייב לעשות משהו! תנחית!"

"טוב טוב, סליחה ששכחתי" ענה יהל והוציא מייל דחוף לכל עובדי המשרד כי ההתייצבות לערב הפולקלור הזה והרמת תרומה נאה לעמותת קולולולו הינה חלק חשוב מאסטרטגיית המעורבות החברתית שהמשרד לקח על עצמו בתחילת השנה. הוא ידע כבר שמספיק רמז והמבין כבר יבין, ואכן כעבור שעתיים התייצבו כל עובדי המשרד על האוטובוס שלקח אותם יחד להופעה הזו.

יהל היה עייף כשהתיישב בכסא המיועד לו במועדון. זה היה שולחן המכובדים בו מוקמו עוד כמה מאושיות המשרדים המקבילים בתל אביב ולצערו הוא היה בקרבה אינטימית מדי לבמה, מה שלא אפשר לו לתת מנוחה לעיניו ואילץ אותו לשמור בכל כוחו על עפעפיו פקוחים. עשר דקות אחר כך הוא כבר שכח לגמרי את כל העייפות שלו. זה קרה כשראה את דסאו מפזז בצעד קליל אל מרכז הבמה ואת החיוך הגדול שלו, שיהל דמיין שנשלח דווקא לכיוון שלו, אם כי סביר להניח שזה היה חיוך הופעה המרוח על פניו כמו על פני שאר רקדני הלהקה.

היו לדסאו תנועות אציליות כשל איילה שלוחה. שריריו המעודנים והארוכים וגופו הגמיש השחרחר והבוהק, פשוט שבה את ליבו של יהל כנגד כל הסיכויים. הוא הביט כמהופנט ביופי השחור הזה והיה לו קשה להתרכז בכל דבר אחר. רק ההפסקה איפשרה ליהל לחלץ עצמו לשירותים כדי להשתחרר מהמועקה שהלכה והצטברה בחלציים. לפני שקם ללכת לשם הוא כיפתר היטב את הבלייזר שיסתיר ככל הניתן את המתרחש באגף הדרומי שלו וחמק בקלילות מהשולחן. כשהגיע לשירותים, היה הכל מלא חוץ משירותי הנכים. הוא לא ראה שום נכה במועדון הערב, אז החליט להכנס לשם בלי לעשות חשבון לאף אחד. עוד בטרם הספיק לסגור את הדלת, היא נדחפה קלילות מבחוץ ורגל ארוכה שחורה וחטובה הציצה לתוך שירותי הנכים ורגע אחר כך נכנס בעקבותיה גופו המרהיב של דסאו בכבודו ובעצמו.

"היי, זה תפוס" אמר יהל לדמות הנכנסת כמעט אוטומטית, אבל דסאו רק חייך וענה: "זו בדיוק הסיבה שנכנסתי".

"מצטער, אני לא בענין של..." התחיל יהל לומר, והרגיש באותו רגע במבטו הפגוע של דסאו שפלט: "כן, אני מבין... ביום כזה אני מצטער שאני לא בהיר", הסתובב ופנה לצאת. מיד הושיט יהל את ידו, משך אותו חזרה פנימה, לפני שמישהו יבחין במתרחש ואמר: "אין לך בכלל על מה להצטער. התכוונתי לומר שאני לא בענין של סקס בשירותים..." והחיוך חזר לפניו של דסאו. זה היה הרגע. בלי לעצור ולחשוב יהל פשוט חיבק אותו ונשק בלי לשאול שום שאלות לשפתיו הבשרניות והיפות של דסאו. כשהרגיש את לשונו החמה של דסאו נכרכת סביב לשונו, הרגיש את ההתעוררות המחודשת של היהלום השחור שלו וכשדסאו ניתק את פיו משפתיו, פתח לו את הרוכסן ושלף מתוכו את הזין, יהל כבר כמעט ושכח את כל העקרונות, אבל להפתעתו דסאו לא הכניס את הזין לפיו החם והלח, אלא רק התבונן בתשומת לב, אמר שהוא לא רוצה לשבור לו את הכללים, אלא רק רצה לראות מה יש לו שם בין הרגליים. יהל עוד הספיק רק לשלוח יד וללטף את ישבן הקטיפה השחורה המהמם של דסאו, אבל רגע אחר כך הוא כבר לא היה שם.

אני אדם שאוהב שקט, שלווה, רוגע, שלום. אינני איש ריב ומדון, ואני מעדיף את הפשרה המוצלחת על פני המלחמה המוצדקת.

"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" - קוהלת ט' פסוק יז'

וכל זה הקדמה לאחד השירים האהובים עלי ביותר  Sound Of Silence משנת 1965 בביצועם ההרמוני המופלא של סיימון וגרפונקל: