השבוע מלאו תשע שנים לבלוג. כל כך הרבה מים זרמו בנהר מאותם ימים מהוססים של התחלה, תחילה פרסמתי סיפורים שכתבתי ופרסמתי לפני באתר הסיפורים של Gogay החל מאפריל 2006, לא יאומן שכל כך הרבה זמן חלף מאז. בבלוג יכולתי להציג את הסיפורים משוחרר ממגבלות האתר ולתבל אותם בשירים ובתמונות שנראו לי כל כך מתאימים.
לאט לאט התחלתי להכנס יותר ויותר לחיים האישיים שלי והבלוג הפך יותר ויותר מבלוג של סיפורים לבלוג של המסע האישי שעברכתי בעצמי מהעולם הסטרייטי הרגיל בו חייתי שנים רבות עמוק בארון הפנטזיות להיכרות ראשונה עם עולם הגייז ששנים רק פינטזתי עליו בלי שהעזתי לעשות כלום.
תשעה חודשים אחרי פתיחת הבלוג וכשנה וחצי אחרי שכתבתי את הסיפור הראשון שלי בכלל, העזתי להתחיל להפגש ולשכב עם בחורים. כשאני מסתכל על אותם ימים ראשונים של חששות והיסוסים למצב שבו אני נמצא היום אני לא מאמין שעברתי מה שעברתי ושעשיתי מה שעשיתי. בימים הראשונים ההם, בגילי המופלג, לא האמנתי בכלל שיהיה ביקוש למה שיש לי להציע, אבל הופתעתי לגלות אחרת.
במסע החיפוש הזה הייתי עם בחורים לא מעטים, אבל הטובים שבהם נשארו איתי והמשיכו להפגש איתי במשך שנים. קבועים כאלה, הותיקים שבהם חמש שש ושבע שנים. לפעמים הקשר מתנתק ולפעמים הוא מתחדש שוב כי הזכרון של הדברים הטובים נשאר, גם אצלי וגם לעיתים אצלם.
לפני כמה שנים התחלתי לכתוב וידוי בו פתחתי פתח לאני הפנימי ביותר שלי. פרסמתי שני פוסטים וידוי חלק א' שפורסם כאן ווידוי חלק ב' שפורסם כאן. שניהם פורסמו בספטמבר 2010 ואלה הלינקים שאני מציע לקרוא אותם קודם כפי שנכתבו אז, לא נגעתי:
אבל היה לוידויי הזה גם חלק שלישי. חלק שחדר עמוק יותר לפנימיות שלי ואשר לא העזתי לפרסמו בימים ההם. לרגל תשע שנים לבלוג החלטתי שאפשר כבר לשחרר אותו והנה הוא בפניכם, בתיקונים קלים המתחייבים מחלוף הזמן:
וידוי חושפני: פילבוקס in wonderland - חלק ג
ולמה
כל זה קורה? אולי צריך לחפור קצת בעבר הרחוק שלי "כי האדם תבנית נוף מולדתו" אמר שאול טשרניחובסקי באחד משיריו. אני כנראה תבנית נוף ילדותי
ונעורי. אני כנראה תבנית המחסור ברגש ובמימוש התשוקות שידעתי בתקופות הרחוקות ההן
שעיצבו את נפשי. התחושה של הנער הלא מושך, הנער הלא רצוי, הנער הבודד, הנער חסר
הבטחון שלא כל כך הולך לו, הנער הזה הוא אני ואני לא יכול להשתחרר מהחוסר הענקי
שנפער בנפשו בימים הרחוקים ההם. החוסר שהניב את הצמאון הבלתי נדלה הזה לאהבה
ולתשוקה, שלא תדע שובע, כמו בור ללא תחתית. אני אדם חסר ואולי לעולם אשאר כזה. אבל
מנגד קיים בקרבי גם הרצון הגדול להשתדל, להשקיע, להעניק את כל עודפי הרגש והחרמנות
האצורים בתוכי ואשר רוצים לצאת החוצה, אך לא יודעים לאן.
כמו
בשיר המקסים Robbie
Williams - Feel משנת 2002:
במציאות
הכפולה הזו שלי, מדי יום עין לאטרף וגרינדר צופיה ועוד לא אבדה תקוותנו. התקווה
שמה? התקווה להצליח, התקווה להוכיח לעצמי שוב ושוב שעוד לא פג תוקפי, שעוד לא עבר
זמני, שאני לא פתטי בחיפוש שלי אחרי גברים שידליקו אותי ושידלקו עלי גם בגילי,
שאני סקסי, שאני מושך, שאני מסוגל. האפשרות שזה יקרה שוב, שאני אצליח להדליק עוד
בחור מושך, מדרבנת אותי. גם הריגוש שבסקס עם מישהו חדש עושה לי את זה. אבל יותר
מהמשיכה הפיזית, אם בחור שאני מכיר נדלק לא רק על הסקס איתי אלא גם מעבר לכך, נמשך
אלי כאדם ואולי אף מפתח רגשות, זה עושה לי את זה הרבה יותר. מילים, יחס חם ורגש,
עושים לי את זה הרבה יותר מבחור יפה שמחכה לי ערום במיטה ואומר לי "תזיין
אותי חזק וטוב".
המלחמה
הפנימית ניטשת בי במלוא עוזה, כי למרות החרמנות הרבה אני רגשי ורגשן, אבל מה כבר
אני יכול להציע מעבר לסקס לבחורים מקסימים שאני מכיר כשאני נשוי? אני משתדל לא
לחשוב יותר מדי על הבעיות וההשלכות של המצב ההזוי הזה שבו אני נמצא. אם הייתי מחפש
רק סקס מהצד, הכל היה הרבה יותר פשוט, אבל אני מחפש יותר.
זו
מלחמת העצמאות שלי המתנהלת באיחור של שנים רבות. אני כמו החייל היפאני ההוא שממשיך
להסתתר ביערות כי אף אחד לא הודיע לו שמלחמת העולם השניה הסתיימה כבר מזמן. אני חי
בסרט והסרט הזה נמשך כבר מעל שמונה שנים וסופו מי ישורנו.
בשמונה
ומשהו השנים האחרונות שכבתי עם בחורים רבים. ביניהם היו כמה כאלה שהצלחתי לסובב
להם את הראש גם מעבר לסקס עצמו, אך למרות כל ההתלהבות עצרו את עצמם בגלל שאני
נשוי. היו כמה בחורים שדווקא הדליק אותם שאני נשוי, שחייתי עשרות שנים כסטרייט
מושלם, שעוד לא "התקלקלתי" ושאני לא ממש נמצא בתוך סצינת הגייז המקומית,
אבל לא תמיד הם עשו לי את זה מעבר לסטוץ או שניים. היו שהתאהבו בי והיו שבנסיבות
אחרות הייתי עשוי להתאהב בהם. היו בודדים שהתאהבתי בהם ורציתי שהקשר ביננו ימשיך
למקום אחר, שרציתי לאבד את עצמי איתם ולא רק בתוכם, אבל זה לא קרה.
אני
ממשיך לחפש אבל אינני יודע בדיוק את מה. אולי כשאמצא אדע ואולי לעולם לא. עולם
הגייז הוא ה- wonderland
שלי. אני מסתובב בו כמו נווד, עורג, כמֵהַּ, חרמן ובעיקר תוהה איך הגעתי לכאן
ומה אני עושה הלאה...
זה
המקום המתאים לשיר Mumford & Sons - Hopeless Wanderer משנת 2012:
תם
ונשלם, עכשיו אני ניצב בפניכם חשוף מאין פעם. זאת האמת הערומה שלי, אשר חלק מכם
בוודאי לא יאהבו אותה ואולי תהיה להם גם ביקורת כזו או אחרת, אך אין מה לעשות. זו
המציאות שלי ובין הטיפות האלה אני מנסה להתהלך, אני והזין הגדול השחום והחם שלי...
דני, 25, היה היזיז הכי טוב שלי, הסקס הכי טוב, שלמרות שנמשך כבר קרוב לשנתיים, תמיד היה מוצלח מושך ומחרמן כמו בפעם הראשונה ואולי אף יותר. זה מוזר כי זה בדרך כלל לא קורה לי. גם בחור שמחרמן אותי מאוד בפעם הראשונה או השניה, עם הזמן שוקע לשגרה ולשבלוניות. כשהחידוש שבו פג, אז גם חרמנותי עליו צוללת ויכולה לשוב רק לאחר הפסקה של חודשים או איזה שהוא טוויסט חדש בסקס איתו. עם דני זה לא היה כך. אפילו כשלא היו טוויסטים או חידושים, ואפילו כשהזיון בפעם אחת היה די דומה לזה שבפעם הקודמת, כל פעם שהזדיינו נהניתי בטירוף.
חדי העין שביניכם אולי שמו לב לכך שכתבתי על דני בלשון עבר, שהוא "היה". הסיבה לכך היא שהסיפור ביננו נגמר, זמנית או סופית, אני עדיין לא יודע, אבל בשלב זה הוא נגמר. כשהוא נגמר הייתי צריך להתפכח מכמה אשליות בקשר לדני, אשליות שכל מי שאני מכיר תמיד אומר לי להתפכח מהן, שאסור להאמין לאף אחד ואסור לסמוך על אף אחד, אבל אני נשאר נאיבי שכמותי, מאמין וטועה, מאמין ומתאכזב. ועל מה ולמה?
דני היה לכאורה הבחור הכי "בטוח". בחור עמוק בארון שאף אחד מסביבתו הקרובה, משפחתו וחבריו לא יודע עליו. מבחינתו של דני, אם מישהו יידע, זה הסוף עבורו. דני היה גם ממשפחה דתית. הוא עצמו אולי כבר לא היה דתי ממש, אבל הלך לשיעורי תורה פה ושם ולא ממש נפרד עד הסוף מההוויה הדתית. באיזה שהוא מקום, בחור שבא מההוויה הזאת גם נראה לי יותר בטוח. דני גם אהב את העובדה שאני נשוי. זה נתן לו מבחינתו מגננה מסוימת, כי לדבריו לא רצה להיות עם אנשים ששוחים עמוק בביצה ההומואית התל אביבית. אדם רגיל נשוי, מיין-סטרימי כזה, כפי שהייתי בעיניו היה משהו נוח עבורו. דני חיפש אנשים טובים שהוא יכול לסמוך עליהם, וראה בי אדם כזה. מהבחינה הזו, אולי אין לי מה לכעוס על השקרים שהוא מכר לי כי אני מכרתי לו לא פחות ואולי אף יותר. אמנם דני ידע שאני נפגש גם עם אחרים, אבל לא ידע את המידה וההיקף. אני מניח שאם היה יודע, היה מעיף אותי לכל הרוחות כבר מזמן, למרות שאמר לי לא פעם שהזיון איתי כל כך טוב לו, כל כך מעולה שכל פעם שנפגשים הוא מצטער שאנחנו לא נפגשים יותר.
דני, בארוניתו העמוקה, אמר לי כבר בתחילת הדרך כי מלבדי הוא נפגש עם עוד בחור קבוע אחד או שניים. אחרי כמה חודשים אמר שהפסיק להפגש עם אחרים, שאני מתאים לו ומספיק לו, למרות שהוא יודע שאני נפגש גם עם אחרים. אהבתי את זה שאני היחיד והמיוחד שלו. אהבתי את זה שאמר לי שכשהוא לא יכול להפגש איתי הוא לא מחפש זיונים אחרים כמו כל הומו טיפוסי, אלא מביא ביד וממשיך הלאה. באמת שהאמנתי בזה. אולי בשנת לימודיו הקודמת זה גם היה נכון, כי אז היה לו הרבה יותר זמן פנוי להפגש איתי בשעות שאני יכול. לעומת זאת בשנת לימודיו הנוכחית, לדני היה הרבה פחות זמן פנוי בשעות היום. כמעט שלא. אם הוא יכול היה להפגש זה היה בקושי פעם בחודש, ולפעמים אפילו פחות. הפגישות השנה קרו כמעט תמיד בשעות הערב או הלילה, בהן הרבה יותר קשה לי להתפנות, מה שגרם למפגשים ביננו להתרחק זה מזה יותר ויותר. מצד שני ראיתי במשך חודשים רבים דני אפילו לא נכנס לאטרף, אז לתומי חשבתי שהוא מסתפק רק בי. שכחתי שיש לו גם יזיזים מהעבר שהוא לא צריך את אטרף בשביל להפגש איתם. לא שאלתי כדי לא להשאל על ידו עם מי וכמה אני עצמי נפגש, רק הצטערתי שכל כך קשה לנו להפגש בתדירות יותר גבוהה.
כשדני החל לגלות פעילות מחודשת באטרף בחודשים האחרונים, הוא טען שהוא נכנס מדי פעם רק לבדוק הודעות ולענות. הוא גם אמר לי שבקושי יש לו זמן להפגש ובטח שלא להכיר בחורים חדשים. בגילי, הייתי צריך כבר מזמן לאבד את התמימות שלי, אבל מה לעשות שלא איבדתי אותה עדיין והאמנתי גם לזה. דני לא היה בן זוג שלי ולא חבר שלי, הוא לא חייב לי כלום, גם לא הסברים, אז לא יודע למה ציפיתי ממנו למשהו אחר מאשר רצון טבעי לגיוון בסקס. התמכרתי לרעיון שאני לא רק, אולי, הזיון הכי טוב שלו, אלא גם הזיון היחידי שלו. אפילו חשבתי לבוא ולומר לו שאולי נמצא איזו דרך שנוכל להפגש באופן קבוע כל שבוע. חשבתי לומר לו שאז, מצידי, אני לא צריך לא אטרף ולא בחורים אחרים, כי פשוט טוב לי בסקס איתו ואני לא צריך שום דבר אחר. חשבתי על זה ופינטזתי על זה, אבל לא אמרתי כלום כי ידעתי שזה לא ריאלי כל עוד הוא כזה עסוק בלימודים.
קשה לי להסביר מה היה כל כך טוב בסקס עם דני, אבל אנסה. אני מניח שזה מתחיל במראה הנערי הרזה מאוד שלו, שמעולם לא שבעתי ממנו. גם לישבן הקטן שלו היה חלק לא מבוטל בזה. באופן אבסורדי משהו, למרות שהוא חלק רק מהמותניים ומעלה ומאוד שעיר מהמתניים ומטה, זה אפילו הגביר את המשיכה שלי אליו, למרות שבעיקרון אני מעדיף בחורים חלקים. גם לעיני הירוקות היפות והצוחקות ולחוש ההומור וחדות לשונו היה חלק בכך. גם לנשיקותיו המתוקות מדבש ולמגע ידיו המרפרף שנעם לי מאוד. בסקס עצמו גם לאוראלי המדהים שהוא ידע לתת לי עמוק לגרון וגם לאופן שבו הוא נחדר על ידי. אצלי דני, בתחילת החדירה קצת קשה לו להפתח. עיניו עצומות ואני רואה את הקושי בו הוא משחיל את עצמו בהדרגה על הזין שלי, אבל אחר כך נפתח ונותן לי להשתולל בתוכו, נהנה מזה מאוד ומראה לי שהוא נהנה מזה בגניחותיו העמוקות של שמי המבוטא על ידו בערגה חרמנית כה עמוקה. בכל היכרויותי, אני לא זוכר בחור שנתן לי לעשות בסקס כל מה שאני רוצה, איך שאני רוצה וכמה שאני רוצה, כמו דני, ואף הראה לי שהוא נהנה מזה כל כך.
מי שקורא את כל התיאור הזה אולי יטעה לחשוב שהתאהבתי בו, אבל לא. זה לא קרה. זה גם לא יכול לקרות אצלי באופן חד צדדי. כדי שאתאהב במישהו אני חייב להרגיש שגם הוא מרגיש כלפי משהו, אחרת אני לא מתחיל לפסוע בארץ האהבה הזו. אז לא אהבתי אותו, אבל אהבתי בכל נימי גופי את הסקס המדהים איתו, ואת זה במיוחד כל כך קשה לי לאבד.
כמעט חודשיים עברו מאז פגישתי האחרונה עם דני. זה התחיל בשבועיים שלושה שבהם אני לא הייתי בראש לפגישות, אחרי הלילה המסוייט ההוא שהיה לי עם נאור. זה המשיך בלחץ של דני בלימודים ובבחינה חשובה מאוד שבשבועיים שלפני הבחינה הוא אמר לי שאין לו זמן להפגש והוא בקושי יוצא מהבית אלא רק לומד, אז חיכיתי. פה ושם המשכתי לנסות לפתות אותו לעשות איזו הפסקת סקס טובה ולחזור ללמוד. פה ושם ניסיתי לעורר את חרמנותו ולהביא אותו להזדיין איתי, אבל לא הצלחתי. בעצם אולי הצלחתי לעורר את חרמנותו, אבל מישהו אחר קצר את הפירות כשחרמנותו התעוררה, וזה מה שבעצם גמר את הסיפור שלנו, ותיכף אספר למה ואיך.
ספרתי את הימים עד הבחינה הגדולה ההיא של דני. כשניסיתי לפניה פה ושם לפתות אותו לפגישה וסורבתי, דני התמיד בחרמנותו כלפי במשפטים כמו: "לא לא די. אתה מדליק אותי וזה מוציא אותי מריכוז" או ביום אחר: "חחח... הייתי רוצה אבל אי אפשר", אבל בין לבין דני עשה את הטעות שלו שגמרה ביננו את הסיפור, לפחות לעת עתה.
כששלחתי לו הודעה אחרי הבחינה והוא לא הגיב קצת התפלאתי. כשהוא המשיך להתעלם, ולא עט עלי עם חרמנותו הכבושה, זה לא היה דני שאני מכיר. כשביקשתי ממנו להתקשר והוא ענה ש"מחר" או "לא כרגע", הייתי סבלני וחיכיתי. כשאחרי יום או יומיים הוא אמר שנדבר אחר הצהרים, שאלתי אם להכין גם תירוץ לפגישה בערב, אבל דני ענה באופן מוזר: "לא. אתה תבין כשנדבר". באותו רגע התחלתי לחשוש שקרה משהו, אך עדיין לא ידעתי מה. המתח התגבר כשהוא לא התקשר בסופו של דבר, אבל סימס לי: "אביב, אנחנו לא נוכל להיפגש בתקופה הקרובה. כשנדבר תבין למה" הדמיון שלי כבר התחיל להתפרע לאפשרויות כאלה ואחרות. אפילו הכנתי לעצמי רשימה מה אולי קרה, וזו היתה הרשימה:
1. הוא נפגש עם מישהו חדש הזדיין איתו בלי קונדום ועכשיו צריך לחכות.
2. הוא הכיר מישהו חדש ולא יודע מה יהיה ובינתיים לא יכול להפגש.
3. התחיל לצאת עם איזו בחורה והוא חייב לשכוח מפיתויים גבריים בינתיים.
4. בעיות בלימודים. נכשל בבחינות. העתיד שלו בסכנה.
5. מצב בריאותי. STD?
6. סכנת אאוטינג. חושדים בו.
7. מצב משפחתי. מישהו נפטר? אבל?
לקח לדני עוד יומיים עד שהוא הצליח למצוא את ההזמנות לדבר איתי בטלפון, ואז הוא הטיל את הפצצה. דני סיפר לי באופן ישיר וגלוי שהוא עשה שטות גדולה. שלפני שבוע וחצי, בשעת לילה מאוחרת כשגברה עליו חרמנותו הוא נפגש והזדיין עם בחור בגילו. לא רק זה, אלאשהוא אף הזדיין איתו בלי קונדום. דני סיפר לי שלפני הסקס הוא שאל את הבחור את הבחור אם הוא "נקי" והבחור אמר לו שכן. שהבחור נראה לו בחור טוב ורגיל, אבל אחרי ארבעה ימים הבחור סיפר לו שהוא נשא!!! התירוץ של הבחור היה שכשדני הסכים להזדיין יתו בלי קונדום הוא הניח שגם הוא נשא. תירוץ דבילי לאור שאלתו של דני אם הוא "נקי" ותירוץ דבילי גם כי נשאים לא יכולים להזדיין חופשי גם עם נשאים אחרים כי יש זנים שונים של נגיף ה- HIV ונשא עלול לגרום נזק בריאותי חמור גם לנשא אחר. כך או כך, דני סיפר שמיד לאחר שנודע לו, הוא ניגש לקבל טיפול מונע ושבחודש - חודשיים הקרובים הוא לוקח את הכדורים לטיפול המונע הזה, שהוא משהו לא ממש נעים וגורם לבחילות ועוד כל מיני תופעות לוואי. דני סיפר שהרופאים אמרו לו שהעובדה שהבחור הוא נשא מטופל, מפחיתה מאוד את סכנת ההדבקות אולי קרוב לאפס. הם גם ציינו שהעובדה שהבחור לא גמר בתוכו משפרת סיכויים שהוא לא נדבק. אבל קרוב לאפס זה לא אפס ולכן צריך את הטיפול המונע.
דני אמר שהשטות הגדולה שהוא עשה גרמה לו להבין שאי אפשר לסמוך על אף אחד. שעל השטות הזו הוא משלם עכשיו ביוקר, אבל בשום אופן לא רצה להעמיד גם אותי בסיכון ולכן היה ברור לו שלא יוכל להפגש איתי ושכמובן יספר לי על כל הענין. שאלתי את דני אם בכל התקופה שאנחנו מכירים הוא נפגש עם אחרים, ודני הודה שאכן נפגש, אבל רק עם יזיזים קבועים שמכיר מהעבר. ביקשתי שיאמר לי עם יד על הלב אם עשה סקס לא מוגן עם עוד מישהו לפני כן, והוא נשבע לי שלא. שרק עם הבחור הזה שעשה איתו את השטות הכל כך גדולה הזו לפני שבוע וחצי. דני גם אמר שבבי"ח מיד בדקו אותו ומצאו שהוא נקי, אבל כמובן שהבדיקה הזו משקפת את מצבו 7 שבועות לפני הבדיקה ולא את מצבו הנוכחי.
הודיתי לדני על גילוי הלב שלו ועל זה שאזר אומץ וסיפר לי על מה שקרה, כי זה לא דבר מובן מאליו. הרי הוא יכול היה להתחמק מפגישה איתי או לומר לי שסתם לא בא לו להפגש יותר וכך לעולם לא הייתי יודע, אך דני אמר שמבחינתו לא היתה שום אפשרות אחרת אלא לספר לי. אמרתי לו שאני מעריך אותו מאוד על כך. איחלתי לו שיעבור את הכל בשלום וביקשתי שיעדכן אותו מה קורה איתו. יהיה מה שיהיה, ברור לי שאף אם נחזור להפגש, זה כבר לעולם לא יחזור להיות מה שהיה, כי משהו נסדק ואולי נשבר באופן שבו אני רואה אותו. כמה חבל.
סוף הסיפור הותיר אותי עם טעם מריר מאוד בפה. כל ההתנהלות הזו של בחורים שלמרות שהם יודעים שהם נשאים, מקיימים מין לא מוגן עם בחורים (בתירוץ שאם בחור מקיים מין לא מוגן כנראה שגם הוא נשא) פשוט נראה לי מזעזע. מילא יש בחורים שאולי נשאים ולא מודעים לזה שהן נשאים וזה גרוע כשלעצמו, אבל מישהו שיודע ולמרות זאת עושה מין לא מוגן הוא סוג של רוצח. מזל שהוא בכלל סיפר לדני, אם כי עשה זאת רק אחרי ארבעה ימים. אני מחזיק אצבעות לדני שייצא מזה בשלום, אבל דברים כאלה מעוררים בי את החרטה שנכנסתי בכלל לכל הסיפור הזה של סקס עם בנים, רק שעכשיו כבר מאוחר מדי. אחרי שטעמתי את הטעם, אני כבר שבוי. מכור. אבוד...
הפעם החלטתי לסיים עם שני שירים, האחד לדני והשני לי.
הראשון מוקדש מעומק הזין לדני, שאולי הלך לי ללא שוב: Elton Jonh - Daniel, משנת 1973:
והשני מוקדש מעומק המוח לעצמי: יעל לוי - בלדה לנאיבית, משנת 1979:
כמו אליס שהגיעה ל- wonderland שלה, כך אני מרגיש כבר כמה שנים בכל הקשור לעולם הגברים והגייז. על מה ולמה תיכף תשמעו. איך הצעד הראשון של אלכוהוליסט בדרך לפכחון? - הכרה במציאות. הפוסט הזה הולך להיות הכרה במציאות העגומה שלי. האמת הערומה שלי. וידוי אישי וחושפני. אבל לפני הכל נעימה מקסימה שאני מכיר ומצאתי שמתאימה לפתוח את פוסט הזה:
Bert Kaempfert - Wonderland by Nightמשנת 1961:
עד לפני שלוש שנים לא היה לי סקס עם גבר או בחור או נער, באף תקופה בחיי. זה לא שלא רציתי, זה שלא חלמתי, זה לא שלא פינטזתי, אבל לא עשיתי כלום. אולי זה הפחד להיות שונה אולי זה רק מחסור בהזדמנויות מתאימות ואולי הכל ביחד. במציאות האמיתית שלי לא חוויתי שום דבר מכל חוויות המין והאהבה הגברית שסיפרתי עליהם בכל הסיפורים שכתבתי בתקופה שעד לפני שלוש שנים.
עד לפני שלוש שנים לא חוויתי שום סוג של זיון עם זכרים. לא אנאלי ולא אוראלי, לא אקטיבי ולא פסיבי. אפילו לא נשיקה. אפילו לא חיבוק. אפילו לא מגע מרפרף של עור חשוף בעור חשוף.
עד לפני שלוש שנים לא נפגשתי עם אף הומו בחיי. אפילו לא הכרתי בעולם האמיתי אף הומו באופן אישי, לפחות לא מישהו שידעתי שהוא הומו. כלום.
עד לפני שלוש שנים כל כך ערגתי וייחלתי למשהו מכל הדברים האלה, למשהו שמעולם לא היה לי ושחשבתי שכנראה גם לא יהיה לי לעולם. עד לפני שלוש שנים הרגשתי חסר וחשבתי שכנראה אשאר עם ההרגשה הזאת, כי עד לפני שלוש שנים לא הכרתי משהו אחר.
ולמה בעצם? - כי אני גבר נשוי שחצה את גיל הארבעים ואני נמצא עמוק עמוק בארון. כלפי חוץ אני חי כסטרייט לכל דבר ואיש ממשפחתי ומחבריי לא מעלה על דעתו שאני שונה מהם במשהו. למען האמת, אף אחד בכל העולם הגדול והרחב הזה לא ידע עד לפני שלוש שנים שאני נמשך גם לגברים, חוץ מהקוראים של הבלוג שלי ושל הסיפורים שלי, אבל גם הם בעצם לא ידעו מי אני.
מאז ימי נעורי אני נמשך לבני מיני, במקביל למשיכה לבנות. המטוטלת נעה בין המשיכה האחת לאחרת, פעם המשיכה האחת חזקה יותר ופעם האחרת אך תמיד שני הכיוונים האלה חיו בתוכי במקביל. היתה תקופה שבנות משכו לי בעיקר את מחלקת הלב ובנים בעיקר את מחלקת הזין, עד שהגיעה הבחורה שתפשה את שני המחלקות האלה גם יחד ולזמן מסוים חשבתי שעבר לי, אבל טעיתי.
ככל שמדובר בבנים לא עשיתי עם תחושות המשיכה האלה כלום עד לפני שלוש שנים. את האמת הזאת פיזרתי פה ושם בסיפורי, חושף כל פעם טפח כזה או אחר ממני, אך דואג להסתיר אותו בערימות של קש וגבבה ולעטוף אותו בהרבה עטיפות של דמיון. במרוצת ארבע וחצי השנים האחרונות מאז התחלתי לכתוב סיפורים וביתר שאת במהלך התקופה מאז שפתחתי את הבלוג הזה ועד לפני שלוש שנים, כתבתי הרבה על עולם הגייז והביסקסואלים. כתבתי סיפורי אהבה, אירוטיקה וחרמנות בין גברים, בחורים או נערים. הכל היה דמיון.
אמנם בכל הדמיון הזה עד לפני שלוש שנים השתרבבה לה פה ושם דמותי האמיתית, כפי שהיתה יכולה להיות אם לפני שנים רבות לא הייתי הולך בדרך בה הלכתי, אבל כל קשר בין הסיפורים לבין המציאות שלי היה מקרי בהחלט. יצרתי לי עולם וירטואלי שלם של מציאות אלטרנטיבית שלא היה העולם האמיתי שלי. אולי הוא היה העולם שאני שואף אליו, אולי העולם שהייתי יכול לחיות בו באיזה עולם מקביל, אבל אולי זה רק סמפטום של "הדשא אצל השכן ירוק יותר" וזה הכל. כי מה ידעתי בכלל עד לפני שלוש שנים על משיכה לגברים? על אירוטיקה עם גברים ועל אהבת גברים? כלום. הכל היה אצלי בראש בלבד. בדמיון. בפנטזיות הכמוסות.
היום בדיוק לפני שלוש שנים נגעתי לראשונה בגבר, נישקתי לראשונה גבר ועשיתי סקס ראשון עם גבר. הגבר הראשון שלי היה מאור,בן 24, נערי שחום וחמוד, והקשר איתו נמשך כחודש. כשהבנתי שאני נהנה מהפנטזיות עליו יותר מאשר הסקס איתו וכשהבנתי שאני לא אקבל ממנו יותר מסקס בלבד, לא הרגשתי טוב עם זה וסיימתי את הקשר.
אחרי מאור הכרתי את מקס בן ה- 38, גבר נשוי ממוצא רוסי, שהיה הגבר הראשון שאיתו למדתי ליהנות מסקס עם גברים ולמדתי גם להתרגש איתו. היינו בקשר כמעט חצי שנה עד שזה נגמר. מאז מים רבים זרמו בנהר ועוד נותרו נהרות רבים לחצות כמו בשיר שאיתו בחרתי לסיים את החלק הזה של הוידוי החושפני שלי.