פילבוקס

הייתי עייף. לא ישנתי מספיק בלילה האחרון וגם לא בזה שלפניו. למרות זאת דווקא היום מכל הימים נסעתי לי הרחק מאזור המרכז לפגוש שני ידידים וירטואליים שאני בקשר איתם מזה זמן מה. האחד, נקרא לו דני (שם בדוי) היה לצידי בכמה עצות טובות שעזרו לי להתמודד עם משהו שהעיק עלי בזמן האחרון עד שבא על פתרונו ועל כך אכיר לו תודה. דני הציע לי באופן ספונטני להפגש בעיר מגוריו המרוחקת. אופק (שם בדוי) גר באותה סביבה מרוחקת וכבר זמן רב רוצה איך שהוא להפגש איתי. ידעתי שזו ההזדמנות ואמרתי לו שיתכן שאעבור אצלו לומר לו שלום בדרך חזרה הביתה. הסקרנות לגבי דמותו האניגמטית של דני וההערכה לידידותו הפשוטה של אופק, ידידות וירטואלית שלא תלויה בדבר, הכריעו את הכף. מנסיוני בזמן האחרון למדתי שדברים שנדחים סופו של דבר שישתבשו, אז החלטתי לנסוע. חשבתי להרוג שתי ציפורים במכה אחת, אך כמעט שהרגתי את עצמי. הנסיעה היתה ארוכה והעייפות איימה להכריע אותי. ניקרתי פעם, ניקרתי פעמיים ובפעם השלישית התעוררתי ממש סנטימטרים ממעקה ההפרדה שבין הנתיבים, הסטתי את ההגה מיד ימינה והצלחתי להשתלט על הרכב, רגע לפני שהיה מאוחר מדי. מנת האדרנלין ששצפה מיד לורידים החזיקה אותי ער להמשך הדרך. זו היתה שטות, אסור היה לי לנסוע עייף כל כך, אבל הסקרנות גברה עלי ורק מרחק קטן של כמה סנטימטרים הפריד בין פילבוקס החתול לבין המוות. בסוף נפלתי על הרגליים. אומרים שחתולים תמיד נופלים על הרגליים, לא?  סעו בזהירות.

נושא המפגשים עם אנשים שאני מכיר במרחב הוירטואלי הזה מעסיק אותי לאחרונה די הרבה. בתור חובב מדע בדיוני אני מתחיל לתהות לעיתים על השונה והדומה בין מפגשים כאלה לבין מפגש ראשון של המין האנושי עם חייזרים כפי שהשתקף בספרות הענפה של המדע הבדיוני, אם כי מעולם לא התרחש במציאות.

הגישה הרווחת בספרות המדע הבדיוני מימיה הראשונים לקתה בנטיה להאנשת החיזרים מבחינת תכונותיהם וחלוקתם ל"טובים" ו"רעים", יחד עם עוות מראם החיצוני למשהו חריג ומוזר. הנטיה הזאת אומנם אפשרה הזדהות מהירה יותר של הקוראים עם הסיפורים אולם החטיאה קצת את המטרה כיוון ששפטה את החייזרים בכלים אנושיים שאינם ממין הענין.

מפגש עם ראמא של הסופר ארתור סי. קלארק הינו אחד הספרים הבסיסיים בספרות המדע הבדיוני של היובל האחרון. בספר מסופר על חללית ענק העושה את דרכה לעבר מערכת השמש ועל קבוצת מדענים הנשלחת לחקור אותה. בניגוד למסורת המד"ב שהספר יוצא נגדה חוצץ, קלארק אינו טורח לסווג את חייזריו ולתת להם תכונות כלשהן. הם אינם טובים או רעים, יפים או מכוערים, חכמים או טפשים וכיו"ב, הם פשוט אינם או שהמדענים לא מבחינים בהם כי מחפשים את מה שלא קיים במקום את מה שיש. 

ראמא נותרת חידה עבור המדענים לאורך כל הספר. העדרותם של חייזרי ראמא (או שמא עיוורונם של המדענים להבחין בהם) הופך לדיון פילוסופי במהות החייזר, הזר, השונה והאחר. החידה הבלתי פתורה, שנשארת חבויה גם בסיום הספר, היא בעצם המלמדת את הקורא על כוונתו האמיתית של הסופר.

קלארק גם מבין ויודע כי במידה ונתקל בחייזרים אלו הרי שיכולותינו להבינם או ליצור עמם קשר, דומה ליכולתנו הבלתי קיימת לפענח את מחשבותיהם של בעלי חיים שעימם יש לאנושות כבר עשרות אלפי שנות נסיון. כל ניסיון לפענח את סודה של ראמא נידון מראש לכישלון. התהום האדירה הפרושה בנינו לביניהם היא תהום בלתי ניתנת לגישור.

בסיום הספר עוזבת ראמא את מערכת השמש כשהיא מותירה אחריה את המין האנושי שרוי בהגיגים של חיפוש עצמי. אך עם זאת חכם מעט יותר ומודע מעט יותר - לעצמו, לעולם הסובב אותו ואולי גם למקומו בגלקסיה של יישויות עליונות שלא לומר אלוהיות.