פילבוקס

לפני כמה ימים הלך לעולמו אחד היוצרים המרגשים של המוסיקה בדור האחרון. בעצם, לאור גילו, זה כבר שני דורות, והכוונה לליאונרד כהן שבגיל 82 ולאחר כחמישים שנות קריירה, נדם קולו.

ליאונרד כהן היה אדם ויהודי חם שביקר והופיע בישראל פעמים אחדות כולל חודשיים של הופעות בהתנדבות בפני חיילי צה"ל בתקופת מלחמת יום כיפור ואחריה. קולו החם, המלודיות והמילים של שיריו נגע פרטו לרבים על נימי הרגש. חלק מהם מביאים אותי אפילו לידי דמעות. מי שמכיר אולי יבין על מה אני מדבר, ומי שלא - מוזמן לעשות היכרות עם היוצר המיוחד הזה. שיריו, לעיתים מלאנכוליים ולעיתים מרוממי רוח, אבל בכולם שזור חוט הזהב של האהבה. 

מעל כולם עומד שירו המרטיט "הללויה" שזכה לאין ספור גירסאות כיסוי. יצירת מופת של ממש. אז הללויה ליאונרד כהן, So long.

ואלו הן שבע מיצירותיו האהובות עלי ביותר, לפי סדר כרונולוגי:

1967:

1969:

1984:

1988:

ובהשראת השיר האחרון, קחו איזה תמונה סקסית לשטוף את העיניים...

מי שקורא בבלוג שם לב בוודאי לאהבה הגדולה שלי למוסיקה מכל הסוגים (כמעט) ומכל הזמנים. זה לא חוכמה כשמדובר בשירים מוכרים ופופולריים אולי, אבל הטעם המגוון שלי נזכר לפעמים בשירים שנשכחו או זמרים זמרות ולהקות שהבליחו לרגע קט ונעלמו כלעומת שבאו. לפעמים אני אפילו לא יודע מאיפה אני נזכר בשירים האיזוטריים האלה, ולפעמים אני לא ממש נזכר בהם אלא מחפש משהו אחר במרחבי האינטרנט ונתקל באיזה שיר נשכח או להקה אבודה ויוצא לאיזה מסע קסם מסתורי קטן.

החלטתי פה ושם לשתף אותכם במסע הקטן הזה שלי, אני לא מחפש לקלוע לטעם הקהל או משהו ואני מניח שהסיכוי שמישהו יכיר את השירים האלה הוא די אפסי, אבל מי יודע, אולי פה ושם יצוצו שירים מוכרים קצת יותר שנתקלתי בהם במסע הזה.

הפעם זה קרה כי חיפשתי שיר לפוסט הקודם. כן, אותו פוסט שבו כל העולם ולהקתו החליטו שהם צריכים להזדיין איתי דווקא באותו יום. חיפשתי כל מיני דברים עם המילה whole, much, many, men, guys ועוד ופתאום נתקלתי בשיר נשכח שהיה ב- 1978 one-hit-wonder והגיע למקום הראשון במצעד בבריטניה. שמעתי את השיר החביב של הצמד הנשכח הזה והרי הוא לפניכם:

Brian and Michael - Matchstalk Men and Matchstalk Cats And Dogs:

שמעתי את השיר הזה ומשהו אחר התנגן לי בראש. הידיעה שאני מכיר שיר אחר שממש דומה לשיר הזה. לקח לי זמן להזכר מי השיר ועוד קצת זמן לאתר אותו ובסוף מצאתי. השיר השני הוא ישן יותר משנת 1971, כך שאם מדובר בגניבה מוסיקלית, די ברור מי גנב [או בלשון נקיה: קיבל השראה מוסיקלית] ממי. אפשר לשמוע את השיר ולדלג בין השירים שלאוזן המוסיקלית שלי נשמעים דומים יותר מדי מכדי שזה יהיה מקרי. אז הנה השיר הותיק יותר, גם הוא מפי להקה בריטית, אם כי הוא הגיע רק למקום השלישי במצעד הבריטי. 

Blue Mink - The Banner Man:

ואם כבר נגעתי בלהקת Blue Mink אז בניגוד לצמד ברייאן ומייקל, ללהקה הזו היו 20 להיטים במצעד הבריטי בחמש שנות פעילותה [1969 - 1974] אשר מהם בחרתי אחד, שגם חביב עלי בגלל הלחן וגם שם השיר שיש לו משמעות מסוימת לגבי. Blue Mink - By The Devil I Was Tempted:

כששמעתי את השיר הזה ביוטיוב, הצצתי בצד ברשימת השירים הקשורים/דומים/מומלצים שמוצעת תמיד שם ופתאום מצאתי עוד אוצר ישן ונשכח, אבל נראה לי שהרבה יותר מוכר לחובבי שנות השבעים מהשירים הקודמים שהזכרתי. אנחנו נשארים בתחומי האי הבריטי, והפעם ללהקה סקוטית עם סולנית בעלת קול יחודי מאוד [שעד שבדקתי את זה, הייתי בטוח תמיד שהם אמריקאים בכלל...] ולשיר משנת 1971, שכבש את המקום הראשון במצעד הבריטי. Middle of the Road - Chirpy Chirpy Cheep Cheep:

ושוב בצד השיר הזה גיליתי, או יותר נכון נזכרתי בלהקה בריטית אחרת שהחלה לפעול בשנת 1973 ופעילה עד היום בתחום הגלאם-רוק, אבל הלהיט האמיתי היחידי שלה היה שיר משנת 1974. שתי נקודות מענינות בקשר לשיר הן, שזה היה השיר שהדיח את ווטרלו של אבבא מהמקום הראשון במצעד הבריטי אחרי שבועיים בלבד, ושהה בו ארבעה שבועות רצופים. הנקודה השניה היא שהסולן המוביל את השיר, פול דה-וינצ'י כלל לא השתייך ללהקה, ומלבד תרומת קולו בעל שלוש וחצי האוקטבות לשיר הזה, לא היתה לו אחר כך קריירה אמיתית משל עצמו. גם הלהקה, אף שהצליחה להכניס בהמשך דרכה עוד כמה שירים למצעד הבריטי, לא הצליחה לחזור על ההישג הגדול של הלהיט האמיתי היחידי שלה, שאגב הוא שיר שאני מאוד אוהב. The Rubettes - Sugar Baby Love:

ובמעבר חד לעלילותי בישבני הבחורים. אז מה היה לנו בסוף אתמול? פגשתי את הישנוני הבהיר בן ה- 24 עם העיניים הכחולות וטחנתי אותו כהלכה אחרי שהוא מצץ לי הרבה וגם לקח לגרון. הוא אמר לי שזה לא רק שהוא אוהב את הזין הגדול שלי, אלא שאני מזיין אותו הכי טוב שזיינו אותו אי פעם. נו טוב, העיקר שהוא נהנה. גם אני נהניתי וגמרתי במטחי שפיך חם על הגב שלו.

מוזיקה מזרחית, במיוחד המוזיקה המזרחית הארדקור, כפי שיוצגה רוב העונה ע"י אלקנה מרציאנו, המנצח הגדול של The voice 3, אינה הטעם האישי שלי. מה שעוד לא הבנתי זה מדוע המנטורים שהציקו (ובצדק) לירדן פרץ בתחילת העונה שיפסיק להיות חיקוי של עמיר בניון ויקח את השירים למקום האישי שלו, לא עשו זאת עם אלקנה, חביב המנטורים, ששר מהרגע הראשון עד הרגע האחרון, חיקוי לסגנון השירה הטורקי-בכייני של עופר לוי, שאינני אוהב בלשון המעטה.

אפילו אביב גפן שיודע לעקוץ באבחת סכין חדה כל חיקוי או כל העדר מקוריות, לא העיר לאלקנה מאומה, ולהיפך, דווקא כשאלקנה התרחק מהמזרחי הארדקור לסגנון יותר ים תיכוני או רחמנא ליצלן לשירים עבריים שאינם מזרחיים, הוא מתח עליו ביקורת ודרש שיחזור למקורות שלו של המזרחי הארדקור.

היתה לי תחושה שמישהו בהפקה סימן את אלקנה להיות המנצח ובאופן מגמתי נמנע מביקורת כלשהי על סגנונו. הדבר בלט במיוחד כשבגמר עצמו שר אלקנה את השיר בעל המילים הרדודות "תל אביב" של עומר אדם. מיכאל אלוני, בחושיו החדים, פנה אל אביב גפן ושאל אותו כמי שמילות שירים חשובות לו, מה דעתו על השיר של אלקנה, אך מישהו שם בהפקה דאג לטשטש את השאלה ולהעביר את זה מיד לנושא אחר, כך שהשאלה הזו כלל לא נענתה, כאילו לא לקלקל את חגיגת הכתרתו המתוכננת של אלקנה.

למרות הביקורת שלי על הסגנון הטורקי-בכייני שלו, אני לא רוצה להשמע רק עוקצני ומריר, אלא לסיים במסר של אהבה. אני אוהב את אלקנה. הוא לדעתי זמר בעל יכולת קולית מדהימה וגם בחור מקסים בעל לב ענק. במקרים הבודדים שבהם הוא התרחק מהמזרחי הארדקור לשירים ים תיכוניים או סתם שירים עבריים, הוא היה במיטבו. דווקא אז הצליל המיוחד שלו צבע בצבע יפה את השירים. אני מקווה שבעתיד הוא ירשה לעצמו לגוון עם שירים מסגנונות שונים ויצא מהמשבצת הצרה של המזרחי הארדקור, כי שם בעיני טמונות היכולות המיוחדות ביותר של הזמר המיוחד הזה.

היו כמה ביצועים של אלקנה שאהבתי במהלך העונה, אבל הגדול מכולם בעיני היה הביצוע המדהים שלו לשיר המקסים והמרגש עיניים שלי של יהודה פוליקר, אשר אתם מוזמנים לצפות ולהקשיב לו כאן: