פילבוקס

משה זוכמיר רצה בן. אחרי תאומות שנולדו לו עקב פאנצ'ר קטן בגיל 22, שאילץ אותו כגבר שמרני להתחתן עם בחורה שלא ממש אהב, הוא ידע שלא יעשה עוד נסיון, אלא אם זה יהיה בטוח בן. כבן יחיד להוריו היקים שהביאו אותו לעולם בגיל מבוגר הוא לא ידע הרבה חום בחייו. בילדותו הוא שיווע לאח אבל הוריו הסתפקו בבנם היחיד וכשלא הפסיק להציק להם בקשר לאח הם קנו לו כלב. הוריו של משה זוכמיר היו אמידים וכסף אף פעם לא היה חסר לו וכשנפטרו לפני שנים ספורות השאירו לו ירושה נאה.

משה זוכמיר היה בחור נאה ומבוקש וכשחוה לכדה אותו באמצעות ההריון הלא מתוכנן הוא הרגיש כמי שירד עליו מסך הברזל. כמי שנכנס לכלא שלא רצה בו, אבל למשה זוכמיר היה כבוד והכבוד הזה הוליך אותו כלאחר כבוד אל החתונה הבלתי רצויה ההיא.

משה זוכמיר רצה בן שיוכל לשחק איתו כדורגל, להתפרע בשעשועי האבקות גבריים, ללכת איתו כשיגדל למכון כושר ולעזור לו לפתח את הגוף החטוב שהיה לו בעצמו, ללמד אותו לשתות ולהתפרע כמו שהוא מעולם לא התפרע כשהיה נער. בגיל 23, למרות שהיה די צעיר בעצמו, הרגיש משה זוכמיר זקן. אולי זה היה בגלל הטיפול המתיש בהוריו החולניים שהזקנה קפצה עליהם בטרם עת, באופן שגזל ממנו את עשר השנים האחרונות והותיר בו תחושה שפספס את כל נעוריו. אולי בגלל האבהות שנכפתה עליו בקושי חצי שנה אחרי שהשתחרר מהטיפול המעיק בהוריו החולניים שנפטרו, מה שסגר סופית את הגולל על תקוותיו לתקופה חופשית מכל עול, ואולי מסיבה אחרת. בכל מקרה, את התקווה ליהנות כבחור צעיר מהחופש שנשלל ממנו כשהיה נער צעיר הוא איבד עתה סופית. עם אשה ושתי ילדות קטנות על הגב, היה לו קשה כבר לממש את כל מה שרצה בעצמו. משה זוכמיר רק קיווה שיצליח להגשים את שאיפותיו האבודות באמצעות הבן שעוד לא היה לו. משה זוכמיר רצה, בעצם, גרסה צעירה של עצמו. איזה מושיק זוכמיר קטן שיגשים את כל החלומות שחמקו ממנו לבלי שוב.

משה זוכמיר לא היה מוכן לסבול שום פספוס. בהריון הבא זה חייב להיות בן. הוא התיעץ עם רופאים ועם כל מיני יודעי דבר, הוא אסף מידע מהאינטרנט ואחרי שידע מה עליו לעשות הלך לדבר עם חוה. חוה לא הבינה מאיפה הדרישה הזו נחתה עליה. עם תאומות קטנטנות בנות כשנה שחלבו ממנה את כל הכוחות והמרץ היא לא רצתה לשמוע עכשיו על שום הריון נוסף. חווה רצתה לחכות לפחות עד שהילדות יסיימו את לימודיהם בביה"ס היסודי, משה זוכמיר לא התכוון לוותר. הוא רצה בן ולא היה מוכן לחכות רגע אחד נוסף. "אני לא מוכן לחכות עוד יותר מ- 10 שנים" אמר משה זוכמיר שראה את חלומו הולך ומתפוגג לנגד עיניו. "אם לא נביא אותו עכשיו, אני כבר אהיה זקן מדי לחוות איתו את ילדותו והתבגרותו. מה אני כבר אוכל לעשות איתו כשאהיה בן 50 ?" הטיח בה משה. הויכוחים לא כל כך עזרו מול חוה המותשת, אבל הפינוקים שהתחיל להרעיף עליה עזרו מאוד.

זה התחיל מכך ששכר או-פר צעירה להקל על אשתו עם התאומות ואולי גם להקל על הביצים המלאות והלוחצות שלו. האו-פר היתה בחורה מעיירת פיתוח בדרום שרצתה לחסוך קצת כסף ללימודים או לטיול, הוא לא היה כל כך בטוח וגם לא היה אכפת לו. משה זוכמיר המשיך לפנק את אשתו בשביל לרכך את ליבה שתסכים להביא לו בן. הוא הרעיף עליה  תכשיטים ומתנות יקרות ערך, שלח אותה לטיפולי ספא מפנקים פעמיים בשבוע ומילא כל גחמה שהיתה לה, אבל משה זוכמיר חיכה להזדמנות נאותה וההזדמנות הזו היתה בטיול ארוך לאירופה שערך עם חוה, כשהאו-פר נשארה בארץ לשמור על התאומות. חוה התקשתה להפרד מהתאומות לשלושה שבועות אבל זה היה חיוני לתוכניותיו של משה כי לטיול היתה מטרה נוספת, שחווה לא ידעה עליה.

במהלך הטיול הגיעו משה וחוה לעיר מסוימת בסלובניה וחוה מצאה עצמה לפתע פוסעת למקום שרק אחרי כמה זמן התברר לה שהוא מרפאה גניקולוגית מיוחדת. הרופא הראשי במרפאה הזאת, ד"ר מילודן סלובושביץ' התמחה בקביעת מין הילוד וביצירת הריונות למין הרצוי על ההורים. על כל הריון מוצלח הוא גבה 10,000 יורו, אך למשה זה לא היה אכפת כלל וכלל. שבוע לפני כן נכנס משה למרפאה, באחת ההזדמנויות שחוה היתה עסוקה בשופינג ונתן דגימות זרע. בשבוע שחלף מאז ביקורו במרפאה נערכה אנליזה לזרע והופרדה ממנו מנה של זרע בעל כרומוזום Y, ואת המנה הזו עמדה עכשיו חווה לקבל לצורך ההריון המיוחל. משה סיפר כל זאת לחוה רק בחדר ההמתנה להפריה המלאכותית שהיא עמדה לעבור. הכל היה מחושב, כולל יום הביוץ של חוה. משה לא התכוון להותיר מאומה ליד המקרה. אחרי כל פעולות הריכוך שהפעיל משה על חוה בחודשים האחרונים, היא קיבלה עליה את הדין בהכנעה, לא לפני שהשביעה את משה שהטיפול בבן הזה יהיה כולו עליו. "אני לא מתכוונת לקום בשבילו בלילות" היא אמרה "אתה תקום, אתה תאכיל אותו, אתה תחליף לו, אתה תרחץ אותו ואתה תעזור לו בשיעורים כשיגדל. אני רוצה שהאו-פר תתמקד בעזרה עם התאומות, אז עיקר הנטל לטיפול בבן הזה תהיה עליך. זה התנאי שלי" ומשה קיבל עליו את התנאי הזה באהבה.

כשבנו של משה הוכנס בבריתו של אברהם אבינו הוא קרא לו מעיין, כי הרגיש שהוא הולך להיות מעיין הנעורים שלו שימלא עבורו את כל חסכי ילדותו. מעיין מילא את כל עולמו של משה מיום היוולדו. הוא עטף אותו בצמר גפן וגונן עליו מכל עוולות העולם, אולי גונן יותר מדי. מעיין היה ילד תמים שלא כל כך הסתדר בחברה. מעיין לא ידע להגיד לא. ילדים הם עם אכזר ומיד גילו את תמימותו הקיצונית וטוב ליבו הרב וניצלו זאת לרעה כדי לבקש ממנו דברים. כשמעיין חזר יום אחד מכיתה א' בלי מערכת העפרונות והטושים הצבעוניים שמשה צייד אותו ביד אוהבת, כי נתן אותם לילד אחר שדרש זאת ממנו, משה ידע שהוא בבעיה. אבל אחרי שחצי שנה מאוחר יותר, ילדים בכיתה ו' שכנעו אותו להוריד את המכנסיים בהפסקה כדי להוכיח להם שהוא בן ולא סתם ילדה רכרוכית, משה נחרד. מי יודע מה יהיה הדבר הבא, הוא חשב לעצמו. משה ידע שחלק מהבעיה נובע מחוסר המוכנות של מעיין לרוע ושהוא אשם בכך כי ניסה למנוע זאת ממנו. משה ידע כי בנו יצטרך מתי שהוא להכיר את עוולות העולם וללמוד להתגונן בפניהם, אך הוא דחה את הקץ ונותר איתן בהחלטתו הנחושה לגונן על בנו מכל העולם כולו. פסיכולוג היה קורא לתופעה הזו סינדרום היפהפיה הנרדמת, אשר מרוב חשש שתתגשם נבואת המכשפה הרחיקו הוריה את כל הסכנות ממנה עד שלא ידעה להזהר מדקירת הכישור ונרדמה למאה שנה.

את משה לא ענינו שום סינדרומים וספק גם אם הוא ידע עליהם. משה החליט לטפל בבעיה בדרך היחידה שהכיר ולגונן על בנו יקירו עוד יותר. משה ידע שהוא צריך לטפל בבעיה הזאת באופן מיידי, אז הוא הוציא את בנו מבית הספר, חפן אותו בחום בין זרועותיו ונשבע לו שלא יתן לאיש לעשות לו כל רע. מעיין לא הבין על איזה רע אביו מדבר אבל חש בחרדתו של אביו, מה שגרם לו להיות לא שקט ולא רגוע בפעם הראשונה בחייו. "לבית הספר הזה אתה כבר לא חוזר" אמר משה לבנו שמיד התחיל לבכות כי לא רצה להפרד מכל חבריו ולא הבין במה לא היה בסדר שצריך להענש בהרחקה מבית הספר. "אני אהיה ילד טוב, אני מבטיח" אמר מעיין לאביו, אבל משה הקשיח את ליבו ולא נענה לכל תחנוניו לחזור לבית הספר.

"הבן שלי לא ילמד עם כל המופרעים ההם" אמר משה למורה ולמנהלת שבאו לדבר על ליבו והבטיחו לנקוט בכל האמצעים האפשריים נגד הילדים שהתנכלו לבנו. לא עזר שום דבר, משה לא היה מוכן לשלוח את בנו לבית הספר, לשום בית ספר. הוא החליט שבנו צריך ללמוד בבית, אבל משרד החינוך לא אישר לימודי בית, בניגוד למקובל במדינות רבות בעולם, ומשה התחיל להתענין בהגירה למדינה אחרת. אחרי כמה חודשים של שהיה בבית ואחרי שפקחים של משרד החינוך ביקרו בביתו ואיימו בתביעה משפטית על הפרת חוק חינוך חובה, ואחרי שמשה העביר 250,000 $ לחשבון בנק בקנדה וכתב תוכנית השקעה עסקית, הוא קיבל אשרת עבודה לו ולמשפחתו בקנדה. האשרה היתה צעד ראשון להגירה מלאה ומשה ומשפחתו עברו לקנדה לפני שידו הארוכה של משרד החינוך תשיג אותו. אחרי שנתיים בקנדה ואחרי שראה הצלחה בעסקיו, הגרין-קארד לארה"ב הושג גם הוא. מעיין למד בבית ומשה היה רגוע. גם הקשר עם בנו היה טוב מתמיד ומשה חש שכל מאווייו התגשמו.

כשמעיין הגיע לגיל 12, נדלק תמרור האזהרה הראשון. רק אז שם משה לב כמה שמעיין הוא ילד יפה. ילד יפה מדי. ילד שיותר מדי אנשים מסתכלים עליו בעיניים רעבתניות. זה יכול היה להיות שליח מהפיצה, טכנאי של חברת הכבלים או סתם נער בן השכנים שרצה לבוא ולשחק עימו. מעיין עדיין לא ידע להגיד לא והחרדות שבו לשכון בלבו של משה. הוא אסר על מעיין להכניס אנשים הביתה בזמן שהוא לא היה. הוא לא סמך על חוה התמימה שתשגיח עליו והוא הידק את השמירה על מעיין ככל שיכל.

בתחילת גיל ההתבגרות היה מעיין צמא לחֶבְרה שלא היתה לו. ככל שהתבגר זה העיק עליו יותר, אבל אביו לא אבה לשמוע על רצונו ללכת ללמוד בבית הספר כאחד הילדים או על לצאת לשכונה לשחק כדורסל עם הנערים האחרים או משהו כזה. מעיין הרגיש חנוק. כשהגיע לגיל 16, כבר הרגיש אסיר בביתו, אך לא היה בו את הכוח והעוז להתנגד לאביו השתלטן. מעיין אהב את אביו אהבה עזה ואהב לבלות בחברתו, אבל הרגיש שהוא זקוק לדבר מה נוסף שאביו לא יכול היה לתת לו. גם ההורמונים של גיל ההתבגרות היו אשמים בכך. אביו הסביר לו את כל הצד הטכני ואפילו הראה לו איך מאוננים והרגיע אותו שמותר לו לאונן כדי להתפרק מדי פעם, אבל לא היה לו די בכך.

מעיין היה תמים אבל גם לתמימות שלו היה גבול והגבול הזה נפרץ כאשר בטעות, באחד משיטוטיו באינטרנט נכנס לאתר פורנו. זו היתה מלכודת ידועה של אתרי פורנו אשר שותלים מילת מפתח בפרטי האתר שלהם כדי שילדים שמחפשים משהו אחר, איזו דמות מסרטים האהובים עליהם או איזה שיר מפורסם, יגיע אליהם במקום למקום שאליו רצו להגיע. אל מלכודת הדבש הזאת נפל גם מעיין. כשגילה אותה, עולם שלם נפתח בפניו, עולם שלא ידע על קיומו בכלל. העולם החדש הזה רק גרם לו לעליה בחרמנות הנעורים שהיתה שם ממילא.

מעיין הרגיש שכבר אינו יכול להסתפק באוננות בלבד. מעיין החרמן רצה יותר ואתרי הפורנו באינטרנט הראו לו כר רחב של אפשרויות לקבלת ה"יותר" הזה, אבל אז גילה מעיין משהו חדש על עצמו, משהו שהיה לו קשה לקבל ולעכל. מעיין הבין שאינו נמשך לנשים, אלא לגברים בלבד. לגברים נאים חטובים וגבריים. לגברים הדומים לאביו. יום אחד, תוך צפיה בתמונות של גברים כאלה באינטרנט נדדה מחשבתו של מעיין לדמותו של אביו. עיניו נעצמו והוא כבר לא ראה אף תמונה במחשב, רק דמותו של אביו הגברי והנאה צצה בדמיונו אל מול עיניו וידו נשלחה אל הזין לאונן בפעם הראשונה בהזיה על אביו. הפורקן שחווה באותה פעם היה החזק ביותר שידע מעודו. סילון הזרע שהתפרץ ממנו היה כל כך חזק שחלק ממנו התיז על המסך והמקלדת. מעיין היה במבוכה נוכח תשוקותיו לאביו ולא ידע מה לעשות, אבל עד שהגיע סוף השבוע הוא כבר ידע. 

משה שהגיע הביתה מהעבודה ביום שישי בצהרים שמח וטוב לב, לא ידע שום דבר בקשר לסערת הנפש שעוברת על מעיין, בנו האהוב. חוה נסעה יום קודם לסוף שבוע עם חברות לאטלנטיק סיטי והתאומות כבר למדו בקולג' וגרו במעונות. משה שמח לבלות סוף שבוע לבד עם בנו, בן דמותו הגברי והצעיר, אשר מלבד היותו מופנם ותמים במקצת היה גרסה מעודנת של עצמו. גרסה הרבה יותר יפה, נאלץ משה להודות בפני עצמו ונאנח. הילד פשוט יפה מדי ועם שיערו הארוך הוא ממש משמש אבן שואבת לבני ובנות השכונה אשר משה התאמץ להרחיקו ככל יכולתו מהם, שמא יבולע לו. משה ידע שהוא טועה בגישתו. שבנו חייב להסתגל לחברת בני גילו ושיש גבול לכמה שהוא יוכל להגן עליו. הרי הוא לא יוכל לנסוע להתגורר עימו במעונות בקולג', כשתגיע השעה לכך.

האיום הזה על האידיליה המגוננת אך השברירית שהוא בנה סביב בנו האהוב, עמדה להתנפץ. משה ידע שהגיע הזמן להסיר חלק מהחומות. מעיין היה כבר בן 16, לא ילד. הוא אפילו התחיל לבנות את השרירים כמו אצל אבא שלו, חשב משה שראה את בנו הולך בעקבותיו ומתאמן ללא הרף בחדר הכושר המשוכלל שבנה עבורם במרתף הבית. אם מישהו ינסה להרים עליו יד הוא יוכל כבר להתמודד איתו. הגיע הזמן להרפות קצת, חשב משה וליבו נחמץ בקרבו. זו היתה חופשת הקיץ בבתי הספר וכבר גמלה בליבו של משה החלטה שלקראת השנה הקרובה הוא ירשום את מעיין לבית הספר. חסל סדר לימודי הבית, מעיין צריך להתחיל  להסתגל ללימודים במוסד חינוכי מסודר בשנה האחרונה שלו לקראת הקולג'. היה עוד כחודש עד תחילת הלימודים ומשה החליט לנצור את ההחלטה בליבו ולבלות כל רגע אפשרי בחודש הזה בחברת בנו האהוב, בתחושה שהתקופה הזו של יחסיהם הקרובים לא תחזור עוד.

למשה היה עוד סוד חבוי שנצר בליבו שנים רבות. כלפי חוץ הוא היה בעל, אב ואיש משפחה למופת, אך משה ידע את האמת. הוא נמשך לגברים הרבה יותר מאשר לנשים. כשנשבע לאשתו שאף פעם לא תהיה לו אשה אחרת, הוא לא שיקר, אבל לגבי גברים הוא לא הבטיח שום דבר. משה נלחם בנטיתו במשך שנים. רק בגיל 33, כמה חודשים אחרי שעברו לארה"ב היה לו את הסקס הראשון עם גבר ולמרבה האירוניה זה היה שליח הפיצה, בדיוק הטיפוס שממנו ניסה להרחיק את בנו כל השנים. זה קרה במשרד בשעת לילה מאוחרת כשמשה נשאר לעבוד אחרי שכולם כבר הלכו והוא הרגיש רעב. בלי לחשוב הרבה הזמין משלוח פיצה וכשהשליח הצעיר הגיע משה הרגיש רעד בחלציו. השליח היה בחור בן 20- 21, חתיך אמיתי ובעל שיער ארוך. משה חייך אליו חיוך רחב והשליח חייך אליו בחזרה. כשנתן לו את הטיפ הוא השהה את ידו עם המטבע בידו של השליח וליטף ליטוף קל, כאילו אקראי כזה. השליח קלט אותו מיד, החזיר לו ליטוף קל ולא בזבז אפילו רגע נוסף. משה היה גבר מושך והשליח אסף בחיוך את שיערו, ירד על ברכיו, פתח למשה את רוכסן מכנסיו, שלף את הזין החצי עומד שלו החוצה והתחיל למצוץ בלי לומר מילה, רק חייך חיוך רחב של הבנה. אחרי שמשה גמר בפיו, השליח קם, התנקה ונתן למשה פתק עם מספר טלפון. "קוראים לי ג'ואי" הוא אמר "אם תרצה להמשיך את הסיפור הזה הלאה תתקשר אלי" ואז הלך, מותיר את משה למחשבותיו.

אחרי כמה ימים של התלבטות, התקשר משה אל ג'ואי, אשר למשך מספר חודשים היה לזיון הקבוע שלו. ג'ואי היה ורסטילי ואחרי כמה פעמים שמשה זיין אותו הוא הציע למשה להחליף תפקידים. לקח למשה קצת זמן להסתגל לרעיון שגבר אחר חודר אליו אבל אחרי שטעם את הפעם הראשונה הוא ממש התלהב מסוג ההנאה הזה שהיה שונה מכל זיון אקטיבי שידע עד אז. זה לא שהוא הפך לפסיבי פתאום, לא ולא. משה נותר אקטיבי בדרך כלל ואהב מאוד לזיין את ישבנו החלק של ג'ואי, אבל מדי פעם הוא הרשה גם לג'ואי להפוך  אותו על הבטן ולזיין והוא אפילו נהנה מזה. אחרי ג'ואי באו גם בחורים אחרים. חלקם משה הכיר באקראי וחלקם באתרי גיי-דייט באינטרנט, אבל משה שמר על דיסקרטיות ואיש מבני ביתו לא ידע על חייו הסודיים.

כשמשה הגיע הביתה באותו סוף שבוע, כשחוה היתה באטלנטיק סיטי, קיבל אותו מעיין כרגיל בחיבוק חם ואוהב ואז ביקש ממנו את הלפ-טופ שלו כי המחשב בחדרו התקלקל וניתן יהיה לתקנו רק אחרי סוף השבוע הזה. משה נתן לבנו בהסח דעת את הלפ-טופ ורק אמר לו שיצטרך אותו אחר הצהריים לכמה שעות כדי לבדוק משהו במסחר בבורסה של סאו-פאולו בברזיל. מעיין נטל את הלפ-טופ לחדרו והתחיל לגלוש. תוך כדי גלישה הוא בטעות סגר את הדפדפן, אז כשפתח אותו מחדש לחץ על לחצן ה"הסטוריה" כדי להכנס מחדש לאתר האחרון בו גלש. כשעשה זאת, גילה מעיין לתדהמתו משהו נוסף שבתחילה קצת הבהיל אותו ואחר כך גרם להתחממות בחלציו. מעיין גילה ב"הסטוריה" מספר אתרי גיי-דייט ואתרי גיי-סקס שאביו גלש אליהם לפני כן. סודו של אביו יצא לאור ומעיין הרהר מה יעשה איתו ובערב, בלב רוטט מהתרגשות אחרי שבחן את גופו המתפתח בראי, הוא החליט.

משה אהב מאוד לבלות עם בנו, אבל עד הערב הוא כבר היה קצר רוח. מאז שנפתח בפניו עולם הגייז הוא ניצל כל רגע פנוי אפשרי, שאשתו לא בסביבה, לתפוס איזה בחור נחמד לזיון. היה למשה תיאבון מיני רב גם בגיל 40 ואף פעם לא היתה לו בעיה להשיג פרטנר לסקס. אולי בגלל שנראה צעיר יותר ואולי שהיה במצב גופני מעולה. למרות גילו, משה נחשב לבחור מבוקש בקהילת הגייז בעיר מגוריו. הבעיה היתה שבשלושת השבועות האחרונים היה משה נתון בלחץ אדיר בעבודה ולא היה לו את הזמן לחפש לו מישהו. הוא הבטיח לעצמו שבסוף השבוע הזה הוא ימצא דרך להתפרק, אבל לפני יומיים באה חוה והודיעה לו שהיא נוסעת לאטלנטיק סיטי והוא שוב אכל אותה ונאלץ לדחות את תוכניותיו. בדרך הביתה עוד הספיק משה לעבור בחנות סקס ולקחת שני סרטי גיי-סקס חדשים, להתפרק בעזרתם בלילה. משה היה קצת שמרני ואולי זהיר, לכן העדיף לראות סרטי סקס ב- DVD ובמסך הפלסמה הגדול בחדר שינה, כשאשתו לא היתה בבית, ולא להוריד סרטים מהאינטרנט למחשב. אחרי צפיה אחת הוא השליך את הסרט לפח של אחד השכנים והעלים את הראיות. מענין מה פועלי הזבל חושבים על שכניו, אם גילו את סרטי הגיי-סקס שלו בפח האשפה שלהם, הרהר משה כשהוא משועשע למחשבה שמישהו יחשוב שהשכנים השמרניים והמאובנים האלה הם גייז. 

אחרי שסיים לבדוק את המסחר בסאו-פאולו, משה החזיר את הלפ-טופ לבנו ששאל אותו בחיוך שאלה מוזרה אם מצא מה שצריך "בברזיל הזה שלך". משה ענה בחיוב, בלי להבין למה מעיין מרמז ובנו לקח מחויך את הלפ-טופ חזרה. לך תדע מה הולך בראש של הצעירים האלה, חשב משה לעצמו ועדיין לא חדרה למוחו ההכרה בטעות שעשה כששכח למחוק את ההסטוריה מהדפדפן. אחרי ארוחת הערב, אמר משה למעיין שהוא עייף והולך לחדרו וגם מעיין הלך לחדרו באגף השני של הבית הגדול שהם התגוררו בו. אחרי כמה זמן שמע משה את צלילי הגיטרה החשמלית של מעיין והבין שיש לו לפחות שעה לעצמו כי מעיין עסוק בתרגול גיטרה וזה תמיד לוקח לו שעה או יותר. הגיע הזמן לשים את ה- .DVD אחרי שסרט הגיי-סקס התחיל, שקע משה בעינוג עצמי ולא היה אכפת לו יותר ממה שקורה סביבו.

אחרי שגמר פעמיים משה באמת היה עייף, סגר את נגן ה- DVD, כך הוא זכר שעשה, עצם את עיניו ונרדם. משה לא ידע כמה זמן הוא ישן אך כשהתעורר, שמע צלילים שלא ניתן לטעות בפשרם ואז גם ראה. מסך הפלסמה פעך ושני גברים הזדיינו במרץ. משה היה כמעט בטוח שכיבה את המכשיר לפני שנרדם אך כנראה שהוא טעה. צלילי הגיטרה החשמלית כבר נדמו ומשה ידע כי הוא חייב לעצור את הסרט, כי מעיין עלול להכנס ולהפתיע אותו בכל רגע. הייתי צריך לנעול את הדלת, חשב משה בעודו שולח את ידו לגשש אחרי השלט, שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה. כשהוא ערום הוא התכופף לחפש את השלט על השטיח, אולי נפל, אבל אז הבחין בשתי רגליים גבריות שניצבות לא רחוק ממנו. "מחפש את זה?" הוא שמע לחרדתו את קולו של מעיין, בנו האהוב. משה הרים את מבטו וראה את מעיין עומד אולי שתי מטר מהמיטה, ערום, כשידו האחת אוחזת בשלט והשניה אוחזת לעצמו בזין. משה הרגיש שהוא מתייבש במקום. סלט שלם של מחשבות הציף את מוחו והמיגרנה התחילה ללחוץ על רקותיו.

מעיין חייך. "מה נבהלת?" הוא שאל. "זה דווקא אחלה סרט, יש לי הרבה כאלה במחשב, אבל הוא מצא לו זמן להתקלקל דווקא עכשיו. אז מה, אבא, אתה אוהב בחורים?"

משה הרגיש שהוא נאלם דום. בפעם הראשונה בחייו הוא לא ידע מה לעשות ומה לומר. הסרט המחרמן ברקע, ריגש אותו מחדש, אבל להפתעתו, מראהו של בנו הערום שלא ראה גופו החשוף כבר כמה שנים, ריגש אותו עוד יותר. משה לא יכל להמנע מהשוואה במוחו בין הבחורים שזיין לאחרונה לבין גופו של בנו. היה למעיין גוף מרהיב. חזה חלק עם מעט שיער שחור במרכזו ובשביל היורד לזין, ידיים חלקות עם ורידים (או שמא אלו עורקים) בולטים על שריריהן המשורטטים הנותנים להן משנה סקסיות ורגליים שריריות, גבריות ושעירות. מעיין היה גם שחום ושזוף (אלה היו הגנים של אמו) שינוי מרענן לגופיהן הבהירים של הבחורים שמשה זיין לאחרונה. כמתוך אינסטינקט חייתי, נוכח גופו המרהיב של מעיין, שכח גופו לרגע שזהו בנו והזין שלו כבר עבר לדום מתוח.

"אני.. אֶהה... אֶהה" גמגם משה שלא ידע מה להגיד "בטעות לקחתי את הסרט הזה ואפילו לא ראיתי אותו. כיביתי את המכשיר אני לא מבין איך הוא דולק עכשיו" פלט משה תירוץ דחוק ושדוף.

"בטעות גם הזין שלך עומד עכשיו ובטעות אני מריח באוויר ריח של שפיך?" שאל מעיין.

"אני... אני.." התחיל משה לגמגם שוב במבוכה עד שמעיין אמר: "די אבא. מספיק עם ההצגה. אני יודע שאתה גיי. גם ראיתי בהיסטוריה שלך באינטרנט. אבל אין לך מה לדאוג, גם אני גיי" ואז התקרב מעיין למיטה ונשכב לצידו.

"אתה גיי? יש לך סרטים כאלה במחשב? מאיפה אתה יודע על זה בכלל?" תמה משה.

"מהאינטרנט, מה חשבת שאם תשאיר אותי בבית אני אשאר דביל כמו שהייתי בכיתה א'?"

"אני...אני.. אני רציתי רק להגן עליך, מעיין. ואני נכשלתי."

"לא נכשלת, אבא. אני מה שאני ואתה מה שאתה. אין מה לעשות".

משה נרעד ושלח את ידו לחבק את בנו האהוב, שוכח לרגע שהם ערומים ושוכח את הזין שעומד. לא היתה שום כוונה אירוטית בחיבוק האוהב הזה. זה היה אמור להיות חיבוק של הבנה ונחמה, מאב גיי לבנו הגיי. ידו של משה הונחה מתחת לראשו ומסביב לכתפיו של מעיין ששכב לידיו אבל ידו של מעיין נשלחה באותו רגע גם היא אל אביו, אך לא אל כתפיו, אלא ישר אל הזין הזקור שלו ואז מעיין התגלגל ונשכב על אביו.

"לא, מעיין. מה אתה עושה? זה אסור." אמר משה בתחינה נואשת כנגד כל הסיכויים, אבל חרמנותו לגופו המרהיב של בנו הצעיר רק הרקיעה שחקים. הנשיקה החמה של מעיין וטעימת לשונו הלחה של בנו כבר סכרה למשה את הפה ואת כל הטיעונים. הוא הטביע את לשונו בפיו של מעיין וחש זרמים חולפים בגופו ומרעידים אותו מרוב תשוקה עמוקה.

"אני כל כך אוהב אותך, אבא" אמר מעיין אחרי שהסתיימה הנשיקה "כל כך אוהב" והתחיל להדביק נשיקות קטנות ורטובות על צווארו חזהו ופטמותיו של אביו. כשהגיע לפטמות, הוא התחיל ללקק, מזקיר לו את הפטמות ומזקיף עוד יותר את הזין הזקוף ממילא. ואז מעיין ירד עם נשיקותיו וליקוקיו עד שהגיע לזין שכבר לא יכל לחכות עוד והכניס אותו לפיו החם. מעיין לא הספיק הרבה לעלות ולרדת על הזין הלוהט של אביו לפני שהזין החל לפלוט סילוני זרע חם שמעיין בלע ככל יכולתו.

"היה לך טוב, אבא?" שאל מעיין בחיוך רטוב מזרע ואביו ענה בקול ניחר "היה מדהים" ואז עלה מעיין באטיות כשהוא לא מפסיק לרגע להתחכך בגופו השעיר והגברי של אביו עד שהצמיד את חלציו לפניו, אמר "עכשיו תורי" והחדיר את הזין היפה שלו לפיו הנדהם, הפעור לרווחה של אביו. משה התחיל למצוץ. משה לא זכר מתי מצץ בפעם האחרונה זין יפה כל כך, מתוק כל כך ובעל ריח משכר כל כך שעלה משיער ערוותו הסמיך של בנו. הוא מצץ את הזין, ליקק לו את הביצים והטביע את אפו בשיערו הריחני, שואף לתוכו את ניחוח הנעורים הצעיר שלו ואז חזר למצוץ.  מעיין התחיל לזיין לאביו את הפה בפמפום נמרץ ותפס לו בראש לעזרה עד שגמר בסילונות של זרע, משקה אותו ממעיין הנעורים שלו. משה בלע כל טיפה ואהב את הטעם. משה אהב את בנו ללא סייג וגם מעיין אהב אותו.

אחרי ששכבו מסופקים זה בזרועות זה, משה לא חדל להשתאות. הוא השתאה מגופו המדהים של בנו, הוא השתאה מידענותו המופלגת של מעיין בסקס, הוא השתאה מעצמו ומהתאווה האסורה שגילה בקרבו לגופו של בנו, והוא השתאה מתאוותו של בנו אליו. אחרי שסיים להשתאות הוא השתאה גם מכך שלא עברה רבע שעה ושוב עומד לו. הוא שלח את ידו אל מעיין ללטף אותו והבחין שגם הזין של מעיין מתחיל להזדקף מחדש ואז סובב מעיין את ישבנו אליו ואמר "אני רוצה להרגיש אותך בפנים, אבא" ומשה ממש נרעש. מציצה זה דבר אחד אבל לזיין את בנו בתחת היה אופרה אחרת לגמרי עבורו. מעיין הצמיד את פלחי ישבנו לאביו וכיוון את החריץ ממש אל הזין המזדקף שלו וזה היה נעים.

"לא, מעיין" הוא אמר ללא שכנוע רב "זה כבר יותר מדי. מילא לשפשף או למצוץ, זה גם דברים שאפילו סטרייטים עושים לפעמים עם חברים מרוב חרמנות, אבל זיון זה משהו אחר. אתה הבן שלי, הזין הזה עשה אותך, אז אתה רוצה שעכשיו הוא ממש 'יעשה' אותך?"

"מה 'יעשה' אותי מה? אני רוצה אותך. אני רוצה להרגיש את הזין שלך בתוכי, אבא. אני רוצה את הזין שלך בתחת שלי. נקודה." אמר מעיין בנחרצות וכשראה שאביו לא מגיב, החליט לעשות מעשה. הוא שלח את ידו אל הזין הזקור של אביו, שימן אותו, הפריד את פלחי ישבנו והתיישב עליו, משפד את עצמו על הזין.

משה הביט בגופו המדהים של בנו המשפד עצמו על הזין שלו ולא יכול עוד לעצור את עצמו. בן או לא בן, זה היה גוף צעיר וחושני של מישהו שאוהב אותו ואשר משה אוהב אותו גם כן בכל ליבו, אז מה יכול להיות רע בזה מלבד מוסכמות וטאבו חברתי? משה בלע את הרוק שהצטבר בגרונו מרוב התרגשות והתחיל לזיין את בנו האהוב ומעיין קיבל את הזין שלו באהבה. כל האהבה שהרעיף משה על מעיין מאז לידתו, הוא הרעיף עליו עכשיו עם הזין המחובר לגופו. הוא המשיך להרעיף עליו את האהבה הזאת גם עם כל זרמי הזרע שפלט בתוך ישבנו החם שהמשיך להתכווץ לו על הזין, חולב אותו עד טיפת הזרע האחרונה.

שבוע אחרי שחזרה חוה מאטלנטיק סיטי הודיע לה משה שהוא רוצה להתגרש. גם הדבר הצפוי כל כך בא תמיד בהפתעה, חשבה חוה, אשר מזה זמן רב חשה שבעלה חדל לחשוק בה ועושה איתה סקס פעם בחודש או אפילו פחות מכך, רק כדי לצאת ידי חובה. הגירושים היו מהירים וחוה קיבלה הון רב שעזר לה לפתוח דף חדש בחייה. מעיין בחר להשאר עם אביו ואילו התאומות, שממילא כבר התגוררו במעונות, אמורות היו להמשיך להשאר תחת חסותה של אמם. הגירושים היו מבחינה מסוימת הסוף. הסוף להעמדות פנים של שנים והסוף לנישואים שכבר מזמן היו יותר על הנייר מאשר הלכה למעשה. אבל מצד שני הגירושים היו גם התחלה חדשה בכל הקשור לחייהם של משה ומעיין. הרחק מעינה הפקוחה של אשתו ומשוחררים מכל עכבות, נתנו משה ומעיין דרור לכל יצריהם ותשוקותיהם הבלתי נדלות זה לזה. זה היה אסור ויש שיקראו לכך סטיה מעוותת אך הם לא יכלו להתגבר על עצמם ואף חדלו לנסות. במשך השנתיים הבאות אחר כך לא חדל משה להרוות צמאונו ממעיין הנעורים של מעיין, בנו, בסאגה בלתי פוסקת של סקס ואהבה אהבה כל הזמן וגם מעיין הרווה את צמאונו לאביו, אהובו, ללא הרף. עם הזמן, חוסר הזהירות שלהם הפך מהר מאוד להפקרות ממש, עד ששכנה חטטנית שקלטה אותם מזדיינים בחצר התלוננה במשטרה.

גם כשנעצר לא ידע משה על איזו עבירה בדיוק הוא נאשם, כי בנו היה מעל גיל 18 והכל נעשה בהסכמה ובאהבה. רק כשהובא בפני שופט 24 שעות לאחר מעצרו התברר לו כי באותה מדינה בארצות הברית, סקס בין אב לבנו שמתחת לגיל 21, הנמצא בחסותו, נחשב כעבירה חמורה על החוק. השמועה על אב שקיים יחסי מין עם בנו עשתה דרכה גם אל העצירים שישבו עם משה באותו תא מעצר. כדרכן של שמועות הן גם השתבשו בדרך. קיום יחסי המין מרצון הפך לאונס והתעללות מינית וגם גילו של הבן השתבש בדרך מגיל 18 לגיל 8. אין גורל אכזר יותר לעצירים בכלא מגורלם של עצירים הנאשמים בהתעללות מינית בילדים. כשהשמועה המשובשת הגיעה לידיעת העצירים האחרים, הם החליטו לעשות מעשה. אחרי שסיימו לבצע במשה אונס קבוצתי, לפת הבריון הסדיסט את גרונו ואמר לו "אני כבר אראה לך מה זה להתעלל בילדים" וחנק אותו למוות. אחר כך גם חתך לו את הזין והביצים בסכין מאולתר, ותקע אותם לתוך פיו הפעור של משה המת.

מעיין המזועזע מהרצח הנתעב של אביו חזר לבית אמו בזמן השבעה ולא פצה פה, רק בכה ובכה ללא קול וללא מילים. בתום השבעה, ביום שחזרו מהעליה לקברו של אביו המת, הסתגר מעין בחדרו ונעל את הדלת. למחרת בבוקר כשהתגלתה גופתו התלויה, מצאה אימו את הפתק האחרון שהותיר אחריו ובו כתב מעיין: "אני אוהב את אבא שלי ולא מבין למה זה צריך להפריע לכם בכלל. אין טעם לחיי בלעדיו. רוצחים. אתם והחוקים המפגרים שלכם". על המחשב שלו בחדרו היה השיר האחרון שראה מעיין ביוטיוב לפני שהתאבד.

חוה שגילתה את גופתו של בנה האהוב ואת הפתק פרצה בבכי בלתי פוסק. בכי על האהבה המעוותת של בעלה ובנה, בכי על הטעות שעשתה לפני 18 שנים כשהותירה את הטיפול במעיין בידי בעלה, בכי שנכנעה לכל גחמותיו של משה לגבי גידולו של הבן, בכי על זרע הפורענות שהכניעה הזו הנביטה ובכי על שוויתרה מראש על אהבת בנה. "מעיין, מעיין, בני. מה עשיתי לך?" נשמעה זעקתה קורעת הלב של אמו שגילתה, באיחור רב, שטעתה. טעות חמורה שלא ניתן לתקנה לעולם. 

כחודש אחרי המוות הטראגי של בנה הגיעה אל חוה מעטפה ממשרדי פרקליטות המדינה בסלובניה ובו מידע מפתיע ושק ע"ס 6,334 יורו משוך מחשבון של משרד האוצר של סלובניה.

"גב' זוכמיר היקרה" נכתב במכתב "לאחר חקירה מקיפה, הסתבר לנו כי הינך בין מאות נשים שהוּנוּ ע"י ד"ר מילודן סלובושביץ' שהועמד לאחרונה לדין בגין עבירות מרמה, הונאה והוצאת כספים במרמה במשך עשרים שנה של פעילות במרפאת הפוריות שלו. במסגרת החקירה התברר כי לעיתים, כאשר היה סיכוי נמוך להתעברות מזרע הבעל, נהג ד"ר סלובושביץ' להפרות נשים שבאו אליו לטיפול בזרעו שלו, ללא ידיעתן. בתיק של בעלך מצאנו הערה כי תאי הזרע הנושאי כרומוזום Y של בעלך לא גילו תנועה תקינה וקיים חשש כבד כי לא יניבו הריון תקין. לפיכך הורה ד"ר סלובושביץ' כי ההפריה המלאכותית תתבצע מתרומת זרע וזייף כתב הסכמה לתרומת זרע אשר הכניס לתוך תיקך הרפואי. בנוסף לכך הוא אף הוסיף חטא על פשע בזה שהשתמש בזרעו שלו לצורך ההפריה. ד"ר מילודן סלובושביץ' הודה בכל העבירות שיחוסו לו ונידון ל- 15 שנות מאסר.

בנסיבות הענין, מצערות ככל שיהיו, בנך הקטין הינו גם בנו של אזרח סלובני ובתור שכזה הינך זכאית לקצבת ילדים עבורו בסך 25 יורו לחודש מיום הוולדו ועד גיל 21. סכום זה, בגין 18 השנים שחלפו מיום הוולדו, בתוספת ריבית מקובלת בשיעור 1.75% לשנה  מצטבר לכדי 6,334 יורו, אשר מצורף בזה בשק מתאים לפקודתך. בנוסף הינך מתבקשת להודיענו פרטי חשבון בנק במקום מושבך, אליו נמשיך להעביר את קצבת הילדים של בנך עד שימלאו לו 21 שנים. ממשלת סלובניה מביעה בזה את צערה העמוק על כל עוגמת נפש שנגרמה לכם כתוצאה מהתנהגותו הבזויה של רופא מבן עמנו, התנהגות שטופלה בנחישות רבה ובמלוא חומרת הדין ע"י רשויות החוק בסלובניה."   

חוה קראה את תוכן המכתב בהלם מוחלט והדמעות התחילו לזלוג מעיניה ללא הפסק.  

כבר שנתיים לא יצאתי עם אף אחד, בשנה האחרונה אני אפילו בקושי מדבר עם אנשים, למרות שפונים אלי לא מעט בחורים שרואים את הכרטיס שלי באתר ההיכרויות. רבים אפילו. אולי הניק שלי "Shine on" סיקרן אותם. אולי משהו בתמונות שלי מוצא חן בעיניהם. אמנם אני הולך ומתקרב לגיל שלושים, אבל אני נראה טוב, בתמונות לפחות. אני נראה גם צעיר בהרבה מגילי. אני שחום וחלק ויש לי בייבי-פייס, עיניים שחורות ויוקדות ובתמונות הללו נראה שיש לי איזה חיוך מסתורי, מונה ליזה סטייל. לו רק הם היו יודעים למה הוא מסתורי...

משום מה התמונות האלה דווקא מביאות אלי את כל החרמנים והסטוציונרים שאני לא ממש מחפש איתם קשר. טוב, האמת שאני כבר לא יודע אם אני מחפש בכלל קשר עם מישהו, ואפילו אם אני אחפש, מה זה יעזור לי בכלל? כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה תקוות שהתנפצו כבר בפגישה הראשונה, כל כך הרבה מפח נפש שכבר תש כוחי. אני כבר בקושי נכנס לאתר ההיכרויות פעם בשבוע ובדרך כלל רק משוטט קצת בין הכרטיסים, מתאכזב מרובם, מהרהר לגבי בודדים, אבל לא עושה כלום. אני גם ביישן גדול מדי. לא תמיד הייתי כזה. חבל שלא תמיד הייתי כזה, פעם הייתי מעז, אבל זה עלה לי ביוקר. בדרך כלל אני גם בורח מאתר ההיכרויות אחרי עשר דקות או קצת יותר, שלא יפנו, שלא יטרידו שלא יזיינו לי את המוח שוב ושוב, הרי ממילא שום דבר לא יצא מזה.

לפני כמה חודשים קרה דבר מוזר. אחרי שהשארתי את עקבותי באחד הכרטיסים הנדירים האלה שגם מצאו חן בעיני וברחתי כהרגלי לשבוע נוסף, כשחזרתי מצאתי הודעה מאותו בחור. בתחילה לא זכרתי מיהו, אבל הניק שלו "מדרגות לגן עדן", כשם שירה של לד זפלין, נשמע לי מוכר. נכנסתי לכרטיסו לפני שקראתי את ההודעה ואז נזכרתי בו. כן, חולה המוסיקה שאוהב ממש אבל ממש את השירים הישנים האלה שאני אוהב. אמנם הוא מבוגר ממני בכעשר שנים, אבל ממה שראיתי בתמונות הוא שומר על מראה צעיר לגילו. עוד לא ממש חשבתי על דמותו אלא יותר על רוחו שמצאה חן בעיני מהתיאורים שכתב על עצמו ורק אז נכנסתי להודעה ששלח לי. ההודעה היתה קצרה. הבחור רק רצה לדעת אם שכחתי למחוק עקבות או שמצאתי בו ענין אבל התביישתי לפנות.

התלבטתי לא מעט לפני שהשבתי לו. היה לי רושם שהוא שונה, שהוא רגיש מספיק ואמיתי מספיק בשביל לא לפגוע בי כמו שפגעו שורה ארוכה של בחורים שניסו להיות מנומסים אבל ברחו מהר מיד אחרי הפגישה הראשונה. חלקם אף ניסו ברוב חוצפתם ליעץ לי איפה עלי לחפש לעצמי דייטים ואיזה סוג של גברים רצויים לי. מה זה ענינם בכלל? לא מתאים לכם - ביי ביי. אתם לא אחים שלי ואתם לא חברים שלי שתייעצו בחיי האהבה שלי, אם אתם לא שם. הוא לא יהיה כזה, חשבתי, אבל עדיין הססתי. בסופו של דבר עניתי לו תשובתי הקצרה היתה שאני אכן מתבייש לפנות לאחרים ושיש ענין גם מצידי. בהודעה הבאה שלו הוא הטיל עלי עוד פצצה, אמר שהוא נשוי ואמר שיבין אם עכשיו אאבד ענין. הייתי כבר מספיק נואש כדי להתעלם מהנקודה הבעייתית הזאת אצלו ולבדוק את הבחור עד תום, שמא הוא הוא הבחור שיבין לנפשי ושלא יברח כל כך מהר. אחרי שערכנו את ההיכרות הראשונית והכרתי אותו קצת יותר ידעתי שגם הוא די ביישן ושגם הוא רגיש. רגיש אולי אף יותר ממני. זה כבר מצא חן בעיני מאוד. בחור רגיש כמוהו אולי לא יפגע בי. אבל אז התחלתי לחשוש שמא יהיה מצב הפוך. שמא אני עלול לפגוע בו.

אני לא אוהב מועדונים ולא די ג'ייז, לא הולך למסיבות, לא ממש מעורבב בקהילה, לא אוהב את המוסיקה הרועשת של היום, מעדיף שירים של שנות השישים וג'אז וזה מפתיע את הבחורים כל פעם מחדש, כשהם קוראים על כך בכרטיס שלי. הם גם שאלו אותי לא פעם אם אני בטוח שהתמונות בכרטיס הן שלי ואם הן מהתקופה האחרונה. אולי חששו שלפי הטעם המוסיקלי אני איזו וויאז'ה מתחזה, כי משהו לא הסתדר להם בראש בין זה לבין המראה הצעיר שלי. לא פעם אמרו לי שאני כוסון ושאיך שאני נראה היו בטוחים שאני טורף מועדונים. אנשים כאלה מיד סיננתי. אני יודע שהאכזבה שלהם דווקא תהיה הרבה יותר גדולה. התאימו לי אנשים שאין להם ציפיות מופרזות, אבל דווקא הם כל כך מעטים בגלל התמונות היפות שלי. שקלתי אפילו למחוק את התמונות לגמרי, אבל אז מי בכלל יפנה אלי?  אולי פעם הייתי כזה כוסון וטורף מועדונים כמו שהם חושבים, אבל הכל נגמר לפני שמונה שנים. היום אני בחור רגוע שמעדיף בילוי ביתי רגוע, רק שאין לי הזדמנויות רבות לעשות אותו. "מדרגות לגן עדן" אמר לי שזה אחד הדברים שמצאו חן בעיניו בכרטיס שלי, שאני לא חובב מועדונים. הוא אמר שזה אפילו הפתיע אותו כי לפי התמונות שלי נראה לו שהייתי יכול להיות מסמר של כל מסיבה אם רק הייתי טורח להגיע אליה, אבל הוא טועה. התמונות הן שלי, התמונות לא משקרות, אבל אני משקר ומעלים ממנו משהו חשוב לגבי. משהו שישנה את דעתו עלי מהקצה אל הקצה.

החששות הללו גרמו לי להעלם ממנו לכמה ימים אחרי השיחה הראשונה ההיא. נראה אם הוא עדיין ישאר בסביבה, תהיתי לעצמי באותם ימים של התעלמות. כשחזרתי ציפתה לי הפתעה. היו לי שלוש הודעות ממנו ובאחת מהן לינק לשיר, עם הסבר קצר למה הוא שולח לי את השיר הזה. הוא התגלה כבחור רומנטי בעל נפש קסומה ואני אהבתי את זה. התחלתי להרגיש כאילו אולי אחרי תקופת יובש ארוכה אלוהים שלח לי מלאך, במיוחד עם ניק כמו שלו. גם אמרתי לו את זה: "אתה המלאך שלי מגן עדן, נשיקות חמות". אז גם נודע לי שיש סיבה נוספת לניק שלו והיא ששמו הפרטי הוא עדן. אהבתי מאוד את הרעיון כי הוא דומה לסיבה שאני בחרתי בניק שלי, לא רק בגלל שאני אוהב את השיר של פינק פלויד, אלא גם בגלל ששמי הוא אור. סיפרתי לו את זה והוא אמר לי שהוא כבר רואה שיש לנו אותו ראש. "כן, אותו ראש" עניתי לו אבל ידעתי שבמה שקשור לשאר הגוף, המרחק ביננו גדול. התרגשתי. ממש התרגשתי והפרפרים שלי בבטן יצאו במחול. הוא ידע כיצד לפרוט על נימי נפשי העדינה והמיוסרת והוא המשיך לעשות זאת ביד אוהבת וברגישות גבוהה גם בחודשים הבאים.

במשך כל החודשים האלה לא הסכמתי להפגש עם עדן. עשיתי זאת בעדינות וברגישות, עשיתי זאת בהתחמקויות שונות ובהבטחות שווא לפגישה שבוא תבוא, רק לא היום, רק לא מחר, רק לא השבוע וגם לא בזה שאחריו. תמיד היה לי איזה תירוץ מוכן למה אי אפשר אבל עטפתי אותו בהרבה מחמאות, נשיקות וירטואליות ובאמירות שאני מאוד מאוד רוצה להפגש ושזה אכן יקרה ואולי מוקדם מהצפוי. רק שלא היה שום מוקדם ושום צפוי לא התרחש. הוא הפתיע אותי הבחור הזה, הפתיע מאוד. כל הומו רגיל שתוך כמה ימים או מקסימום שבוע - שבועיים מאז שמתחילים לדבר לא מגיע לדייט, שלא לדבר על להגיע לסקס, היה בורח, אבל עדן לא ברח. הוא המשיך לשלוח הודעות חמודות, המשיך להגג איתי על כל מיני דברים ולדבר איתי בשירים. כל הודעה שקיבלתי ממנו הרנינה את ליבי אבל עוררה חשש שאולי היא תהיה האחרונה, אולי הוא ישבר כשיראה שהפגישה המיוחלת לא מגיעה כלל.

יום אחד עדן החליט להעלות את ההבטחות לפגישה שלא מגיעה על פסים מעשיים.

"בוא נפגש" הוא אמר לי, "הרי יש ביננו איזה קשר מיוחד ולא הגיוני שאנחנו מדברים כבר חודשים ולא ראינו זה את זה."

"אתה צודק וזה יקרה", עניתי בעוד אחת מהאמירות החומקניות שלי.

"בוא נפגש באיזה בית קפה למשהו לא מחייב" הוא ענה.

"אכפת לך אם נשתה את הקפה אצלי בבית?" עניתי בתקווה שלא יבין את זה כהזמנה לסקס והוא הסכים.

"למה אתה מצפה מפגישה כזאת?" שאלתי.

"להפגש, לדבר, להכיר קצת יותר טוב ונראה לאן זה יתגלגל הלאה. אני בא בראש פתוח", הוא אמר.

"אוהו, נתגלגל הלאה זה בטוח, השאלה רק לאיזה כיוון" עניתי, מותיר אותי תוהה למה התכוונתי בזה. ידעתי שאני משחק באש, אבל לא יכולתי להתאפק מלזרוק את המשפט ההוא. רק אחרי שנפגשנו  הבנתי כמה עדן היה רחוק מלקלוט את כוונתי.

"נראה איך זה יתגלגל" אמר עדן ולא ידע כמה קלע למטרה. הבעה שלי היתה שכל ההתגלגלויות האלה אף פעם לא הביאו לשום מקום, רק למבוכה של הבחור שנפגשתי איתו, רק לכשלון אחד נוסף, רק לאכזבה. אולי עדן יהיה שונה. אולי הוא יהיה מנומס יותר, אולי הוא לא יחתוך ענין בתירוץ דחוק שיש לו איזו פגישה דחופה ופתאומית, אולי הוא לא יסדר שיחת טלפון לבריחה, אולי הוא לא יבהל ואולי הוא יתגלגל איתי הלאה. ערכתי את השולחן לקראת בואו. הפעם לא הדלקתי נרות, אבל בנוסף לקפה הכנתי כל מיני כיבודים. משהו לנשנש יחד עם הקפה, כי לנשנש אותי הוא בטח לא ירצה. מאז המקרה, אף אחד לא רצה. לפחות לא בחורים רגילים ונחמדים שאני רציתי. שמתי דיסק של בלוז, בתחילה את בילי הולידיי, אבל מחשש שזה כבד מדי בשבילו, החלפתי לסוזן טדסקי. הוא ממילא לא מכיר אותה. אף אחד כמעט לא מכיר אותה. זמרת בטעם של פעם, למרות שהיא עדיין צעירה יחסית. התלבטתי איפה לחכות לו: על הספה או ליד השולחן בחדר האוכל. החלטתי שליד השולחן, שמתי כיסויים לכסאות, לא רק לשלי. הכל היה מראה אחיד ונייטרלי כזה, מעניין מתי הוא יגלה. מעניין גם מה יעשה אחרי שיגלה.

הזכרון מלפני שמונה שנים חזר בפלאש בק. מאות פעמים גילגלתי ביני לביני את המחשבה האם יכולתי אז לנהוג אחרת ומה היה קורה אם הייתי פועל שונה מכפי שפעלתי. הייתי ילד קטן וטיפש שניסה להוכיח שהוא גבר ואכל אותה בגדול. מה ידעתי כבר מהחיים שלי אז. זה היה הג'וב הראשון שלי באזרחות אחרי השחרור מהסדיר. הרגשתי שכל העולם נתון בכף ידי ושאני אוכל להשיג כל מה שאני ארצה וכל מי שאני ארצה. לזמן מה זה גם היה נכון. כמה טיפש בן אדם יכול להיות בגיל עשרים ואחד? כמה?

צלצול הפעמון נשמע בדלת. לחצתי על השלט שפותח אותה, מין פינוק כזה לעצלנים שמיקי התקין לי כשבא לבקר אותי בפעם הראשונה והאחרונה אחרי שנכנסתי לדירה הזו. זה היה כנראה גם מביך מדי  בשבילו. הדלת נפתחה והוא עמד בפתח. את פניו לא הכרתי בגלל שהוא נמנע מלשלוח תמונת פנים בנימוק של דיסקרטיות. הוא חשב שלא הסתרתי כלום כששלחתי לו את תמונתי יושב כל הכסא בתחנה. אז חשב. עכשיו הוא ידע את האמת. החיוך הרחב על פניו כשראה אותי ישוב ליד השולחן היה ממכר.

"סוף סוף אנחנו נפגשים" הוא אמר ושלף בקבוק מרלו שהסתיר מאחורי הגב והתקרב אלי. "אז מה, אור, מה אתה לא קם לתת לי איזה חיבוק קטן לפחות" הוא אמר ועשה צעד נוסף "הרי אמרת שנפגש ונראה איך הענינים יתגלגלו..."

"כן, נכון. אתה צודק" עניתי לו והתחלתי להתקרב אליו כשאני לא מסיר לרגע את מבטי הבוחן מפניו. זה לא היה זעזוע, זו גם לא היתה הבעת דחיה. זה היה...מה זה היה, אני אפילו לא בטוח. אולי הפתעה, אבל אז הוא חייך בשנית.

"זה הכל?" הוא שאל כשהבין למה היו כל העיכובים, למה כל הדחיות ולמה כל ההתחמקויות האלגנטיות מקביעת פגישה. הוא רכן לעברי ושאל: "אפשר נשיקה?" ואני רק זקפתי את גבותי בהבעה של מישהו שמחכה הוא נשק על שפתיי, טועם לרגע קט ומרפה. ויברציה קלה עברה בגופי למגע הראשון והזעיר הזה. התרגשות. נועם.

"יש לך גם חוש הומור נפלא, נוסף לכל... נראה איך הענינים יתגלגלו, מה?" והוא צחק צחוק של שחרור והקלה "יש לך פותחן לבקבוק יין?"

"כן," עניתי, "תוך דקה אני מתגלגל למטבח ומביא לך" והסתובבתי למטבח בזריזות ובשני סיבובי חישוק כבר הייתי שם ותוך רגע קט חזרתי עם הפותחן בידי, פתחתי את הבקבוק ומזגתי לנו שתי כוסות של יין.

"לחיי התחלות חדשות" הוא אמר.

"לחיים" עניתי במבט מהסס וקצת נוגה.

 "למה הפרצוף הארוך, אור?" הוא שאל ואז תקע עוד שאלה ישירה "זה מלידה או שקרה לך משהו מתי שהוא?"

"אתה לא חייב להשאר" אמרתי.

"חייב? מה אתה חושב שאני נשאר בגלל איזה רגש של חובה? השתגעת? אחרי כל כך הרבה זמן שאני מת לראות אותך אתה חושב שאני אלך כל כך מהר?" הוא אמר.

אני רק חייכתי את החיוך הקצת נוגה שלי ועניתי: "אתה לא חייב להיות מנומס כל כך, זה בסדר. אני זה שחייב לך התנצלות."

"עזוב, שטויות. רוצה לספר לי על זה?"

"הכל בגלל תחנת דלק מזויינת ואגו של בחור מטומטם בן עשרים ואחד" עניתי.

"מי היה הבן עשרים ואחד הזה ומה הוא עשה לך?"

"לא, לא הבנת. אני אספר לך פשוט מה קרה" עניתי והתחלתי להזכר בערב הנורא ההוא. "הייתי חודשיים אחרי השחרור מהצבא והייתי בריא לגמרי. הומו שרק החל לגלות את עצמו בשנה האחרונה בצבא וחשבתי שאני יכול לעשות הכל. לא היה בחור שרציתי ולא השגתי. הייתי שרלילן רציני בימים ההם".

"שלא תגיד לי שהיום יש בחורים שיכולים לעמוד בפני קסמיך, בפני האור הקורן ממך..."  הוא זרק משפט עידוד.

"נו באמת, אתה לא יכול להיות רציני. הומואים רק שומעים על נכות ובורחים כל עוד נפשם בם. פנים יפות לא חשובות להם כל כך. גם לא נפש טובה. על פולחן הגוף של ההומואים שמעת?"

"כן, ואני מקווה שנגיע לפולחן הזה יחד" הוא אמר.

"כן. ממש. כאילו... מה אתה צריך ענינים עם נכה? חסרים בחורים נורמאליים?"

"אני ארביץ לך בטוסיק אם תמשיך לדבר כאלה שטויות. אחרי כל הזמן שאנחנו מכירים. מה אתה חושב שהכל זה גוף? שזה מה שאתה בשבילי? אני מקווה רק שאתה לא חובב ספנקינג, כי אז העונש לא ממש יהיה יעיל".

צחקתי ואמרתי לו שאם ימשיך לקרוא קריאות ביניים אני לעולם לא אגיע לספר לו מה קרה והוא חייך שוב ואמר לי להמשיך.

"אוקיי, אז חיפשתי עבודה אחרי השחרור ומצאתי בתור קופאי בחנות כזאת שיש בתחנות דלק. לא עבודה מסובכת במיוחד. לא בלבול מוח גדול. לא צריך לעמוד כל הזמן כמו המתדלקים וזו אפילו היתה עבודה נדרשת שמקבלים עליה מענק. הכל הלך בסדר עד השוד."

"שוד?"

"כן, שוד. תן לי לספר. אם כן, בשעה שתיים בלילה אפשר לגרש את היתושים שמסתובבים בתחנה הזו אבל בעל התחנה מתעקש על פתיחה 24 שעות ביממה. גם של החנות. למה מי כבר יקנה באמצע הלילה? את המשמרת התחלתי בשש ועד שעה שתיים עשרה היו הרבה מכירות. במיוחד בגלל שזה היה יום חמישי. לא יודע למה דווקא בימי חמישי היה עמוס שם, אבל גם השודדים ידעו זאת כנראה. בשתיים הייתי אמור לסיים והבת של בעל הבית היתה אמורה להגיע להחליף אותי. ספרתי את הקופה וסידרתי את השטרות בתיק החום הקטן לקראת הנחתו בכספת ויצאתי מהחנות למשרדי התחנה, שם היתה הכספת. הלכתי כהרגלי עם הראש כלפי מטה, מבט שמוט כזה, כי אף פעם לא אהבתי לראות את האנשים מביטים בי. הייתי בחור יפה וכל הזמן תקעו בי מבטים כאלה."

"אתה עדיין" קטע אותי עדן אבל נתתי בו מבט רושף והוא רק חייך ונתן לי להמשיך.

"הנוהל היה שמשאירים מאתיים - שלוש מאות ש"ח בכסף קטן למתן עודף ואת שאר הפדיון תוקעים לכספת לקראת סיום המשמרת. היו שם תשעת אלפים שקל בתיק החום הקטן, כשעשיתי את דרכי למשרד התחנה. זה היה מחזור רגיל ליום כזה. הכניסה למשרד היא מאחור וממש שם בכניסה הוא הפתיע אותי, הוא היה בחור רעול פנים, ובקול מצמית הוא דרש את התיק החום והזהיר אותי שלא אעז לעשות ענינים. הכספת לא ענינה אותו למרות שהיו שם בטח עוד איזה חמש עשרה אלף, אבל הוא מיהר ובכספת יש השהיה. מתוך אינסטינקט של שמירה על חיי נתתי לו את התיק והוא החל לברוח. לא יודע למה לפתע התחרטתי. הרגשתי פראייר שנתתי לו את התיק ככה. קמתי ממקומי והתחלתי לרוץ אחריו ולצעוק "שודד, שודד".

אחד המתדלקים הצטרף אלי במרדף. התיק החום היה פתוח וחבילה אחת של שטרות נפלה מתוכו והתפזרה קצת. השודד עצר לרגע כדי לאסוף אותה אבל כשראה שאנחנו מתקרבים, ויתר והמשיך לרוץ. התקרבנו אליו יותר ויותר. שנינו היינו בכושר קרבי והוא – לך תדע – אולי איזה נרקומן שהריאות שלו גמורות מהעישון. כשהוא ראה שאנחנו קרובים הוא נלחץ. שלף אקדח מכיס המעיל שלו וירה. כנראה שרגע לפני היריה הסתובבתי. התעוררתי בבית חולים אחרי יומיים. הכדור פגע בעצבים שמתחת לחוט השדרה ונותרתי משותק ברגליים. אם היה פוגע כמה ס"מ יותר גבוה הייתי אוכל אותה בגדול."

כשסיימתי את תיאור הלילה הגורלי, עדן שתק. הוא הביט בי במבט שקצת הפריע לי. לא הייתי בטוח אם זה רחמים או משהו אחר. רק שזה לא יהיה רחמים, חשבתי. אני לא מסוגל לסבול את זה שוב. רק לא רחמים. ואז עדן קם. זהו. הספיק לו. עוד אחד חותך ממני לפני שמשהו קורה. זה היה צפוי, אבל זה כאב לא פחות. השפלתי את ראשי מטה, מנסה לעצור את הדמעה שאיימה להתגלגל לי על הלחי.

"תביט בי אור, אל תהיה אידיוט" נשמע קולו שגרם לי להרים את עיני השחורות היוקדות. "אני הבנתי הכל ואם הבנתי מה שאני חושב שהבנתי אני יודע שהכל יהיה בסדר. אני לא הולך לשום מקום, אלא אם תגרש אותי בכוח. אבל נראה לי שאתה לא תזדרז לעשות את זה אחרי שאני אתחיל בפולחן הגוף שלך."

"פולחן הגוף?"

"כן, נו. לא אמרתי שהומואים מקדשים את פולחן הגוף? בא לך לעבור לספה אולי?"

"טוב, רק תביא איתך את הכוסות" עניתי, התגלגלתי לכיוון הספה וחילצתי את עצמי מהכסא לספה.

הרגשתי שהוא מביט בשרירי הזרוע המפותחים שלי, שהיו יפים ובולטים כפליים על גופי הצנום. הוא התיישב לצידי, הרמנו כוסית "לחיים" שוב ונצמדנו לחיבוק ארוך וחושני שהצטרפה לו נשיקה צרפתית עמוקה וארוכה. רק אז נזכרתי שלמרות כל ההיכרות הוירטואלית הארוכה שלנו מעולם לא שאלנו זה את זה את כל השאלות של האק/פס? מה מחפש? מה מעדיף? כלום. גיששנו באפילה, אבל אני כבר דאגתי להאיר לו את הדרך כשנטלתי את ידו המגששת והמהססת ותחבתי אותה מתחת למכנסיים שלי אל הזין הזקור והפועם שלי."

רגע אחרי שנטלתי את ידו, התחרטתי על כך. לא ידעתי אפילו אם הוא אקטיבי או פסיבי ומה מעדיף בסקס. הייתי חרמן אש. לא היה לי זיון כבר אני לא יודע כמה זמן. אבל לא רציתי זה יהיה איזה זיון רחמים שהוא עוד היה עלול להסחף אליו בגלל שהוא בחור כל כך טוב. אחר כך הוא יצטער. בשביל מה לו קשר עם נכה בכלל? למה כל דבר צריך להגיע לסקס? למה שלא נשאר רק ידידים טובים כמו שהיינו עד עכשיו? כל השאלות האלה וגם אחרות חלפו במוחי ברגעים הללו. הרגשתי שכאילו אני מנצל אותו והוצאתי את ידו האוחזת אל מחוץ למכנסיים שלי.

"למה, אור? מה קרה? הרי זה נפלא שיש לך את זה, שהכדור לא פגע כמה ס"מ גבוה יותר. שאתה יכול להרגיש, להתגרות וליהנות. תן לי לפנק אותך אור, תן לי" הוא אמר בקול מלא תשוקה ונתתי לו.

הורדתי את החולצה וראיתי את מבטו השוקק. אחר כך הוא עזר לי להוריד את המכנסיים ונתן מבט אדיש ברגלי חסרות החיים.

הזין שלי ענין אותו יותר, במיוחד כשראה שהוא כבר מאיים לפרוץ מהתחתונים שלי החוצה.

"איזה זין יפה..." אמר עדן ואני העפתי אליו מבט. יפה? אולי. הוא לא היה זין גדול במיוחד, אבל ישר, שחום וחלק. ואז הוא התכופף וצרף את פיו לידו המלטפת. עצמתי את עיני והתמכרתי להנאה. כבר שנתיים שלא נגע בי גבר אחר וזה היה שונה לחלוטין. בפעמים הבודדות שעשיתי משהו עם גבר מאז המקרה, תמיד היתה לי תחושה שזה איזו זיון רחמים. אכן, אף אחד מאותם בחורים בודדים לא חזר. הוא עשה את המעשה הטוב השנתי שלו, זיון רחמים עם בחור נכה והרגיש שהוא ממש בחור נחמד. אמנם רבים אחרים בכלל לא הגיעו למצב אינטימי איתי ונמלטו חיש קל כשהבינו שאני נכה, אבל זה עדיין לא עושה את אותם בודדים לצדיקי הדור. אולי יותר טוב היה שגם הם היו בורחים, כי אחרי כל זיון כזה הרגשתי חרא עם עצמי כפל כפליים.

עדן היה שונה. היתה לי הרגשה שהוא ממש רוצה אותי. הבחורים הבודדים שלי היו אקטיביים. זיינו אותי, חלקם אוננו לי עד שגמרתי והלכו ללא שוב. ואני בכלל לא הייתי פסיבי. זאת אומרת, לפני המקרה. אם הייתי צריך להכנס להגדרות הייתי אומר שהייתי ורסטילי. אף אחד מהבודדים ההם בכלל לא שאל אותי. היה ברור להם שאם אני נכה, אני פסיבי. מה אם הזין שלי עומד, אני לא יכול לזיין בעצמי? אולי לא בכל תנוחה, אבל אני יכול. ייחלתי לזה אבל לא היה נראה לי שזה יקרה אי פעם. אפילו מציצה בקושי קיבלתי. רק בחור אחד הסכים לרדת לי. לא לפני ששאל שוב ושוב אם אני בטוח שזה מה שאני רוצה. מה שלא יהיה, אחרי שגמרתי הוא לא ביקש מציצה בעצמו. לא רצה להרגיש זה משהו הדדי. לא היינו על מישור אחד לדעתו. בלי לשאול אותי הרבה הוא פשוט הרים אותי והשחיל את הישבן שלי על הזין הזקור שלו, זיין ואונן לי שוב. הוא גמר, אבל התעצבן שלא גמרתי שוב. הרגשתי חרא עם עצמי עוד יותר למרות שהיה כיף לקבל ממנו את המציצה ההיא.

אבל עכשיו הייתי עם עדן. נראה היה שהוא דווקא נהנה לרדת לי. הוא גם אונן לעצמו תוך כדי ירידה ואז הצעתי לו שאני אעזור לו ונשכבנו בתנוחת שישים ותשע. סוף סוף הרגשתי שזיון יכול להיות משהו הדדי. שאני יכול לתת ולקבל באותו זמן ושהוא ממש רוצה אותי, אבל עדיין לא הייתי בטוח. שנים של אכזבות עשו את שלהן. הפה שלו עלה וירד לי על הזין והוא ליטף לי את הישבן. גם את הישבן אני מסוגל להרגיש והתחושה היתה ממכרת. הוא יודע ללטף עדן וגם מוצץ נפלא. גם אני עשיתי לו אותו דבר. היה גם לו זיין יפה, די דומה לשלי, האמת. הרגשתי את הרטיטות שלו כשעמד לגמור והוא ניסה לצאת מתוך פי. לא נתתי לו וגם הוא לא הסיר את הפה שלו מהזין שלי, עד ששנינו גמרנו כמעט בו זמנית במטחים עזים זה לתוך פיו של זה. אולי המטחים שלי היו יותר עזים, מטבע הדברים, אבל הוא בלע כל טיפה.

"אתה ממש טעים" הוא אמר לי וחייך כשלשונו מלקקת את שרידי הזרע סביב שפתיו.

"גם אתה" עניתי לו ולקחתי לגימה מכוסית המרלו שהורידה את שאריות הזרע פנימה. הוא ראה זאת ועשה כך גם בעצמו.

"רעיון טוב" אמר, "הזרע המתוק שלך משתלב נפלא עם המרלו" ושנינו צחקנו צחוק של הקלה.

עדן נשכב לצידי כשאנחנו עדיין ערומים והקיף אותי בזרועותיו וברגליו. חיבוק פלונטר כזה, וקבר את פיו בתוך פי לנשיקה עמוקה ומענגת. היה קצת קריר והצעתי שנעבור לחדר השינה אל מתחת לפוך המפנק. אני יודע שהוא רצה לקחת אותי בזרועותיו ואם לא הייתי נכה גם הייתי שמח שהוא היה עושה זאת. אבל ברגישותו הרבה הוא הבין שאינני רוצה להרגיש חסר אונים. הוא רק קרב את הכסא לספה, הביט בי מעביר את עצמי לבד מהספה לכסא ומתגלגל במהירות לחדר השינה כשהוא אחרי.

כשהגעתי לחדר השינה שיניתי את דעתי. בא לי יותר מכל איזו מקלחת חמה. אמרתי לו את זה והוא אמר שזה רעיון מצויין ורצה להצטרף. הוא אמר שתמיד היתה לו פנטזיה על זיונים באמבטיה. עניתי לו שזיונים זה לא הכל אבל אשמח להתקלח איתו בכל מקרה. התגלגלתי לאמבטיה שם היה לי ספסל עץ רחב ונוח צמוד לקיר, מתחת למקלחון. עברתי מכסא הגלגלים לספסל  פתחתי את המים. הוא התיישב לידי והתחלנו להסתבן. הוא לא יכול היה לשבת לידי בלי לגעת בי והתחיל ללטף לי את הירך (מקום שאני לא מרגיש בו כלום) ואז נזכר בכך כנראה וידו עלתה לי לאזור המפשעה. כשידו התחילה לסבן לי את הביצים, הזין שלי התחיל להפתעתי להתעורר מחדש. כשפתחתי את המים החמים לשטוף את שרידי הסבון, הייתי כבר בזקפה מלאה.

"זיון באמבטיה אצלך זה בטח להעמיד את הבחור עם הפנים לקיר ולזיין אותו מאחור בעמידה, לא?"  שאלתי אותו לפתע.

"דווקא היה לי רעיון אחד והספסל שלך מתאים לכך כמו כפפה ליד" הוא ענה ואז קם פשפש בכיס מכנסיו התלויים על הוו בצד, שלף קונדום והחל להלביש לי אותו על הזין.

"רגע, רגע, מה אתה עושה?" שאלתי.

"מממש פנטזיות" ענה לי והחל להתיישב לי על הזין.

"מה, אתה לא אקטיבי?"

"האמת שכן, אבל איתך אני רוצה להיות הכל. אקטיבי, פסיבי, ורסטילי. אתה מוכן?"

"בטח שמוכן" עניתי כשהוא מתחיל לעלות ולרדת לי על הזין בתנועות קצובות.

"הייתי בתול בטוסיק עד היום" הוא אמר לי לפתע באמצע הזיון.

"וואלה?" עניתי בין נשימה להתנשפות "למה דווקא אני?"

"כי זה הרגיש לי נכון איתך. כל כך נכון..." הוא אמר ונרעד קלות כשהחל לפלוט שוב ואז גם אני התפוצצתי בתוכו.

"זה היה נהדר" אמרנו שנינו בו זמנית וצחקנו שוב והוא התרומם מעלי וסיימנו את המקלחת. אחרי שהתנגבנו והתייבשנו במפוח האוויר החם שהיה לי במקלחת המושקעת שלי, ולאחר שהתמרחתי בקרם גוף המפנק שלי, חזרנו למיטה ונכנסנו להתכרבל זה עם זה מתחת לפוך.

"אתה מלאך, עדן, השם שלך מתאים לך" אמרתי לו.

"ואתה מקסים, אור" הוא ענה "הארת את חיי, אבל לא זכיתי באור מן ההפקר."

ניצוץ קטן – אך שלי הוא" עניתי ואני נותן אותו לך, באדיבות ביאליק.

"אז Shine on your crazy diamond, באדיבות פינק פלויד" הוא ענה ואני, שהרגשתי את זקפתו המתעוררת הבנתי מה בדיוק הוא רוצה.

הפעם הייתי מוכן לעשות את זה בשמחה. הסתובבתי על הבטן, חושף אל על את ישבני החלק, השחום והנוצץ באור עמום והרומנטי שהיה בחדר וחכיתי לשרביטו הפועם שהחל לחדור לתוכי בהנאה. נזכרתי בימים בו הייתי מואר באור יקרות במועדונים כשהייתי צעיר, ימים שחשבתי שלא ישובו עוד. חשבתי שעולמי החשיך לנצח, אבל היום הוא החל לזרוח מחדש. בזכותו. המחשבה האחרונה שזכרתי אחרי שגמרנו שוב ולפני שנרדמתי היה על שירם של הפינק פלויד. אולי אני באמת היהלום שהוא אומר לי שאני. לפחות בשבילו אני כזה. אולי אני עוד אתאהב בו ואולי כבר התאהבתי. זה הפחיד אותי וזה הלהיב אותי.

כשהתעוררתי מהשינה הוא כבר לא היה שם. רק פתק קטן שמזמין אותי להפעיל את המערכת היה שם וגם ציור של יהלום קטן שמתחתיו היו כמה משפטים שהיכו בי כמו אגרוף חזק לבטן:

 "אני אוהב אותך, אור, אבל אתה ראוי למישהו טוב ממני. למישהו שיוכל לישון איתך כל לילה וכל הלילה, למישהו שיאהב אותך ורק אותך, למישהו שיזכה שתאיר עליו מהיהלום הנפלא שאתה. אם תרצה את השאריות שאתה יכול לקבל ממני, אני לא אצליח לעמוד בפיתוי כי אני לא עשוי מאבן וכי אתה כל כך נפלא. אני אוהב אותך אור ואני רוצה שלא תיתן לנכות שלך לעמוד בדרכך והיא לא תעמוד. אני אוהב אותך, אור, ואני בטוח שבעיניו של מי שיזכה להכיר אותך באמת, הנכות הזאת תחשב ללא יותר מאבק ברוח. אני אוהב אותך, אור, ואני מאמין שבלעדי, אחרי שפתחת את ליבך, יהיה לך הרבה יותר טוב מאשר איתי. אני אוהב אותך, אור ולכן אני עוזב אותך. אל תקרא לי לשוב כי אני בטוח אשוב שוב ושוב ושוב."

הפעלתי את המערכת, שירם של הפינק פלויד החל להתנגן ברקע והדמעות החלו לזלוג מעיני כי ידעתי שהוא צודק. 

 Remember when you were young,

you shone like the sun.

Shine on your crazy diamond.

(Pink Floyd - Shine on you crazy diamond)

כבר שנתיים לא יצאתי עם אף אחד, בשנה האחרונה אני אפילו בקושי מדבר עם אנשים, למרות שפונים אלי לא מעט בחורים שרואים את הכרטיס שלי באתר ההיכרויות. רבים אפילו. אולי הניק שלי "Shine on" סיקרן אותם. אולי משהו בתמונות שלי מוצא חן בעיניהם. אמנם אני הולך ומתקרב לגיל שלושים, אבל אני נראה טוב, בתמונות לפחות. אני נראה גם צעיר בהרבה מגילי. אני שחום וחלק ויש לי בייבי-פייס, עיניים שחורות ויוקדות ובתמונות הללו נראה שיש לי איזה חיוך מסתורי, מונה ליזה סטייל. לו רק הם היו יודעים למה הוא מסתורי...

משום מה התמונות האלה דווקא מביאות אלי את כל החרמנים והסטוציונרים שאני לא ממש מחפש איתם קשר. טוב, האמת שאני כבר לא יודע אם אני מחפש בכלל קשר עם מישהו, ואפילו אם אני אחפש, מה זה יעזור לי בכלל? כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה תקוות שהתנפצו כבר בפגישה הראשונה, כל כך הרבה מפח נפש שכבר תש כוחי. אני כבר בקושי נכנס לאתר ההיכרויות פעם בשבוע ובדרך כלל רק משוטט קצת בין הכרטיסים, מתאכזב מרובם, מהרהר לגבי בודדים, אבל לא עושה כלום. אני גם ביישן גדול מדי. לא תמיד הייתי כזה. חבל שלא תמיד הייתי כזה, פעם הייתי מעז, אבל זה עלה לי ביוקר. בדרך כלל אני גם בורח מאתר ההיכרויות אחרי עשר דקות או קצת יותר, שלא יפנו, שלא יטרידו שלא יזיינו לי את המוח שוב ושוב, הרי ממילא שום דבר לא יצא מזה.

לפני כמה חודשים קרה דבר מוזר. אחרי שהשארתי את עקבותי באחד הכרטיסים הנדירים האלה שגם מצאו חן בעיני וברחתי כהרגלי לשבוע נוסף, כשחזרתי מצאתי הודעה מאותו בחור. בתחילה לא זכרתי מיהו, אבל הניק שלו "מדרגות לגן עדן", כשם שירה של לד זפלין, נשמע לי מוכר. נכנסתי לכרטיסו לפני שקראתי את ההודעה ואז נזכרתי בו. כן, חולה המוסיקה שאוהב ממש אבל ממש את השירים הישנים האלה שאני אוהב. אמנם הוא מבוגר ממני בכעשר שנים, אבל ממה שראיתי בתמונות הוא שומר על מראה צעיר לגילו. עוד לא ממש חשבתי על דמותו אלא יותר על רוחו שמצאה חן בעיני מהתיאורים שכתב על עצמו ורק אז נכנסתי להודעה ששלח לי. ההודעה היתה קצרה. הבחור רק רצה לדעת אם שכחתי למחוק עקבות או שמצאתי בו ענין אבל התביישתי לפנות.

התלבטתי לא מעט לפני שהשבתי לו. היה לי רושם שהוא שונה, שהוא רגיש מספיק ואמיתי מספיק בשביל לא לפגוע בי כמו שפגעו שורה ארוכה של בחורים שניסו להיות מנומסים אבל ברחו מהר מיד אחרי הפגישה הראשונה. חלקם אף ניסו ברוב חוצפתם ליעץ לי איפה עלי לחפש לעצמי דייטים ואיזה סוג של גברים רצויים לי. מה זה ענינם בכלל? לא מתאים לכם - ביי ביי. אתם לא אחים שלי ואתם לא חברים שלי שתייעצו בחיי האהבה שלי, אם אתם לא שם. הוא לא יהיה כזה, חשבתי, אבל עדיין הססתי. בסופו של דבר עניתי לו תשובתי הקצרה היתה שאני אכן מתבייש לפנות לאחרים ושיש ענין גם מצידי. בהודעה הבאה שלו הוא הטיל עלי עוד פצצה, אמר שהוא נשוי ואמר שיבין אם עכשיו אאבד ענין. הייתי כבר מספיק נואש כדי להתעלם מהנקודה הבעייתית הזאת אצלו ולבדוק את הבחור עד תום, שמא הוא הוא הבחור שיבין לנפשי ושלא יברח כל כך מהר. אחרי שערכנו את ההיכרות הראשונית והכרתי אותו קצת יותר ידעתי שגם הוא די ביישן ושגם הוא רגיש. רגיש אולי אף יותר ממני. זה כבר מצא חן בעיני מאוד. בחור רגיש כמוהו אולי לא יפגע בי. אבל אז התחלתי לחשוש שמא יהיה מצב הפוך. שמא אני עלול לפגוע בו.

אני לא אוהב מועדונים ולא די ג'ייז, לא הולך למסיבות, לא ממש מעורבב בקהילה, לא אוהב את המוסיקה הרועשת של היום, מעדיף שירים של שנות השישים וג'אז וזה מפתיע את הבחורים כל פעם מחדש, כשהם קוראים על כך בכרטיס שלי. הם גם שאלו אותי לא פעם אם אני בטוח שהתמונות בכרטיס הן שלי ואם הן מהתקופה האחרונה. אולי חששו שלפי הטעם המוסיקלי אני איזו וויאז'ה מתחזה, כי משהו לא הסתדר להם בראש בין זה לבין המראה הצעיר שלי. לא פעם אמרו לי שאני כוסון ושאיך שאני נראה היו בטוחים שאני טורף מועדונים. אנשים כאלה מיד סיננתי. אני יודע שהאכזבה שלהם דווקא תהיה הרבה יותר גדולה. התאימו לי אנשים שאין להם ציפיות מופרזות, אבל דווקא הם כל כך מעטים בגלל התמונות היפות שלי. שקלתי אפילו למחוק את התמונות לגמרי, אבל אז מי בכלל יפנה אלי?  אולי פעם הייתי כזה כוסון וטורף מועדונים כמו שהם חושבים, אבל הכל נגמר לפני שמונה שנים. היום אני בחור רגוע שמעדיף בילוי ביתי רגוע, רק שאין לי הזדמנויות רבות לעשות אותו. "מדרגות לגן עדן" אמר לי שזה אחד הדברים שמצאו חן בעיניו בכרטיס שלי, שאני לא חובב מועדונים. הוא אמר שזה אפילו הפתיע אותו כי לפי התמונות שלי נראה לו שהייתי יכול להיות מסמר של כל מסיבה אם רק הייתי טורח להגיע אליה, אבל הוא טועה. התמונות הן שלי, התמונות לא משקרות, אבל אני משקר ומעלים ממנו משהו חשוב לגבי. משהו שישנה את דעתו עלי מהקצה אל הקצה.

החששות הללו גרמו לי להעלם ממנו לכמה ימים אחרי השיחה הראשונה ההיא. נראה אם הוא עדיין ישאר בסביבה, תהיתי לעצמי באותם ימים של התעלמות. כשחזרתי ציפתה לי הפתעה. היו לי שלוש הודעות ממנו ובאחת מהן לינק לשיר, עם הסבר קצר למה הוא שולח לי את השיר הזה. הוא התגלה כבחור רומנטי בעל נפש קסומה ואני אהבתי את זה. התחלתי להרגיש כאילו אולי אחרי תקופת יובש ארוכה אלוהים שלח לי מלאך, במיוחד עם ניק כמו שלו. גם אמרתי לו את זה: "אתה המלאך שלי מגן עדן, נשיקות חמות". אז גם נודע לי שיש סיבה נוספת לניק שלו והיא ששמו הפרטי הוא עדן. אהבתי מאוד את הרעיון כי הוא דומה לסיבה שאני בחרתי בניק שלי, לא רק בגלל שאני אוהב את השיר של פינק פלויד, אלא גם בגלל ששמי הוא אור. סיפרתי לו את זה והוא אמר לי שהוא כבר רואה שיש לנו אותו ראש. "כן, אותו ראש" עניתי לו אבל ידעתי שבמה שקשור לשאר הגוף, המרחק ביננו גדול. התרגשתי. ממש התרגשתי והפרפרים שלי בבטן יצאו במחול. הוא ידע כיצד לפרוט על נימי נפשי העדינה והמיוסרת והוא המשיך לעשות זאת ביד אוהבת וברגישות גבוהה גם בחודשים הבאים.

במשך כל החודשים האלה לא הסכמתי להפגש עם עדן. עשיתי זאת בעדינות וברגישות, עשיתי זאת בהתחמקויות שונות ובהבטחות שווא לפגישה שבוא תבוא, רק לא היום, רק לא מחר, רק לא השבוע וגם לא בזה שאחריו. תמיד היה לי איזה תירוץ מוכן למה אי אפשר אבל עטפתי אותו בהרבה מחמאות, נשיקות וירטואליות ובאמירות שאני מאוד מאוד רוצה להפגש ושזה אכן יקרה ואולי מוקדם מהצפוי. רק שלא היה שום מוקדם ושום צפוי לא התרחש. הוא הפתיע אותי הבחור הזה, הפתיע מאוד. כל הומו רגיל שתוך כמה ימים או מקסימום שבוע - שבועיים מאז שמתחילים לדבר לא מגיע לדייט, שלא לדבר על להגיע לסקס, היה בורח, אבל עדן לא ברח. הוא המשיך לשלוח הודעות חמודות, המשיך להגג איתי על כל מיני דברים ולדבר איתי בשירים. כל הודעה שקיבלתי ממנו הרנינה את ליבי אבל עוררה חשש שאולי היא תהיה האחרונה, אולי הוא ישבר כשיראה שהפגישה המיוחלת לא מגיעה כלל.

יום אחד עדן החליט להעלות את ההבטחות לפגישה שלא מגיעה על פסים מעשיים.

"בוא נפגש" הוא אמר לי, "הרי יש ביננו איזה קשר מיוחד ולא הגיוני שאנחנו מדברים כבר חודשים ולא ראינו זה את זה."

"אתה צודק וזה יקרה", עניתי בעוד אחת מהאמירות החומקניות שלי.

"בוא נפגש באיזה בית קפה למשהו לא מחייב" הוא ענה.

"אכפת לך אם נשתה את הקפה אצלי בבית?" עניתי בתקווה שלא יבין את זה כהזמנה לסקס והוא הסכים.

"למה אתה מצפה מפגישה כזאת?" שאלתי.

"להפגש, לדבר, להכיר קצת יותר טוב ונראה לאן זה יתגלגל הלאה. אני בא בראש פתוח", הוא אמר.

"אוהו, נתגלגל הלאה זה בטוח, השאלה רק לאיזה כיוון" עניתי, מותיר אותי תוהה למה התכוונתי בזה. ידעתי שאני משחק באש, אבל לא יכולתי להתאפק מלזרוק את המשפט ההוא. רק אחרי שנפגשנו  הבנתי כמה עדן היה רחוק מלקלוט את כוונתי.

"נראה איך זה יתגלגל" אמר עדן ולא ידע כמה קלע למטרה. הבעה שלי היתה שכל ההתגלגלויות האלה אף פעם לא הביאו לשום מקום, רק למבוכה של הבחור שנפגשתי איתו, רק לכשלון אחד נוסף, רק לאכזבה. אולי עדן יהיה שונה. אולי הוא יהיה מנומס יותר, אולי הוא לא יחתוך ענין בתירוץ דחוק שיש לו איזו פגישה דחופה ופתאומית, אולי הוא לא יסדר שיחת טלפון לבריחה, אולי הוא לא יבהל ואולי הוא יתגלגל איתי הלאה. ערכתי את השולחן לקראת בואו. הפעם לא הדלקתי נרות, אבל בנוסף לקפה הכנתי כל מיני כיבודים. משהו לנשנש יחד עם הקפה, כי לנשנש אותי הוא בטח לא ירצה. מאז המקרה, אף אחד לא רצה. לפחות לא בחורים רגילים ונחמדים שאני רציתי. שמתי דיסק של בלוז, בתחילה את בילי הולידיי, אבל מחשש שזה כבד מדי בשבילו, החלפתי לסוזן טדסקי. הוא ממילא לא מכיר אותה. אף אחד כמעט לא מכיר אותה. זמרת בטעם של פעם, למרות שהיא עדיין צעירה יחסית. התלבטתי איפה לחכות לו: על הספה או ליד השולחן בחדר האוכל. החלטתי שליד השולחן, שמתי כיסויים לכסאות, לא רק לשלי. הכל היה מראה אחיד ונייטרלי כזה, מעניין מתי הוא יגלה. מעניין גם מה יעשה אחרי שיגלה.

הזכרון מלפני שמונה שנים חזר בפלאש בק. מאות פעמים גילגלתי ביני לביני את המחשבה האם יכולתי אז לנהוג אחרת ומה היה קורה אם הייתי פועל שונה מכפי שפעלתי. הייתי ילד קטן וטיפש שניסה להוכיח שהוא גבר ואכל אותה בגדול. מה ידעתי כבר מהחיים שלי אז. זה היה הג'וב הראשון שלי באזרחות אחרי השחרור מהסדיר. הרגשתי שכל העולם נתון בכף ידי ושאני אוכל להשיג כל מה שאני ארצה וכל מי שאני ארצה. לזמן מה זה גם היה נכון. כמה טיפש בן אדם יכול להיות בגיל עשרים ואחד? כמה?

צלצול הפעמון נשמע בדלת. לחצתי על השלט שפותח אותה, מין פינוק כזה לעצלנים שמיקי התקין לי כשבא לבקר אותי בפעם הראשונה והאחרונה אחרי שנכנסתי לדירה הזו. זה היה כנראה גם מביך מדי  בשבילו. הדלת נפתחה והוא עמד בפתח. את פניו לא הכרתי בגלל שהוא נמנע מלשלוח תמונת פנים בנימוק של דיסקרטיות. הוא חשב שלא הסתרתי כלום כששלחתי לו את תמונתי יושב כל הכסא בתחנה. אז חשב. עכשיו הוא ידע את האמת. החיוך הרחב על פניו כשראה אותי ישוב ליד השולחן היה ממכר.

"סוף סוף אנחנו נפגשים" הוא אמר ושלף בקבוק מרלו שהסתיר מאחורי הגב והתקרב אלי. "אז מה, אור, מה אתה לא קם לתת לי איזה חיבוק קטן לפחות" הוא אמר ועשה צעד נוסף "הרי אמרת שנפגש ונראה איך הענינים יתגלגלו..."

"כן, נכון. אתה צודק" עניתי לו והתחלתי להתקרב אליו כשאני לא מסיר לרגע את מבטי הבוחן מפניו. זה לא היה זעזוע, זו גם לא היתה הבעת דחיה. זה היה...מה זה היה, אני אפילו לא בטוח. אולי הפתעה, אבל אז הוא חייך בשנית.

"זה הכל?" הוא שאל כשהבין למה היו כל העיכובים, למה כל הדחיות ולמה כל ההתחמקויות האלגנטיות מקביעת פגישה. הוא רכן לעברי ושאל: "אפשר נשיקה?" ואני רק זקפתי את גבותי בהבעה של מישהו שמחכה הוא נשק על שפתיי, טועם לרגע קט ומרפה. ויברציה קלה עברה בגופי למגע הראשון והזעיר הזה. התרגשות. נועם.

"יש לך גם חוש הומור נפלא, נוסף לכל... נראה איך הענינים יתגלגלו, מה?" והוא צחק צחוק של שחרור והקלה "יש לך פותחן לבקבוק יין?"

"כן," עניתי, "תוך דקה אני מתגלגל למטבח ומביא לך" והסתובבתי למטבח בזריזות ובשני סיבובי חישוק כבר הייתי שם ותוך רגע קט חזרתי עם הפותחן בידי, פתחתי את הבקבוק ומזגתי לנו שתי כוסות של יין.

"לחיי התחלות חדשות" הוא אמר.

"לחיים" עניתי במבט מהסס וקצת נוגה.

 "למה הפרצוף הארוך, אור?" הוא שאל ואז תקע עוד שאלה ישירה "זה מלידה או שקרה לך משהו מתי שהוא?"

"אתה לא חייב להשאר" אמרתי.

"חייב? מה אתה חושב שאני נשאר בגלל איזה רגש של חובה? השתגעת? אחרי כל כך הרבה זמן שאני מת לראות אותך אתה חושב שאני אלך כל כך מהר?" הוא אמר.

אני רק חייכתי את החיוך הקצת נוגה שלי ועניתי: "אתה לא חייב להיות מנומס כל כך, זה בסדר. אני זה שחייב לך התנצלות."

"עזוב, שטויות. רוצה לספר לי על זה?"

"הכל בגלל תחנת דלק מזויינת ואגו של בחור מטומטם בן עשרים ואחד" עניתי.

"מי היה הבן עשרים ואחד הזה ומה הוא עשה לך?"

"לא, לא הבנת. אני אספר לך פשוט מה קרה" עניתי והתחלתי להזכר בערב הנורא ההוא. "הייתי חודשיים אחרי השחרור מהצבא והייתי בריא לגמרי. הומו שרק החל לגלות את עצמו בשנה האחרונה בצבא וחשבתי שאני יכול לעשות הכל. לא היה בחור שרציתי ולא השגתי. הייתי שרלילן רציני בימים ההם".

"שלא תגיד לי שהיום יש בחורים שיכולים לעמוד בפני קסמיך, בפני האור הקורן ממך..."  הוא זרק משפט עידוד.

"נו באמת, אתה לא יכול להיות רציני. הומואים רק שומעים על נכות ובורחים כל עוד נפשם בם. פנים יפות לא חשובות להם כל כך. גם לא נפש טובה. על פולחן הגוף של ההומואים שמעת?"

"כן, ואני מקווה שנגיע לפולחן הזה יחד" הוא אמר.

"כן. ממש. כאילו... מה אתה צריך ענינים עם נכה? חסרים בחורים נורמאליים?"

"אני ארביץ לך בטוסיק אם תמשיך לדבר כאלה שטויות. אחרי כל הזמן שאנחנו מכירים. מה אתה חושב שהכל זה גוף? שזה מה שאתה בשבילי? אני מקווה רק שאתה לא חובב ספנקינג, כי אז העונש לא ממש יהיה יעיל".

צחקתי ואמרתי לו שאם ימשיך לקרוא קריאות ביניים אני לעולם לא אגיע לספר לו מה קרה והוא חייך שוב ואמר לי להמשיך.

"אוקיי, אז חיפשתי עבודה אחרי השחרור ומצאתי בתור קופאי בחנות כזאת שיש בתחנות דלק. לא עבודה מסובכת במיוחד. לא בלבול מוח גדול. לא צריך לעמוד כל הזמן כמו המתדלקים וזו אפילו היתה עבודה נדרשת שמקבלים עליה מענק. הכל הלך בסדר עד השוד."

"שוד?"

"כן, שוד. תן לי לספר. אם כן, בשעה שתיים בלילה אפשר לגרש את היתושים שמסתובבים בתחנה הזו אבל בעל התחנה מתעקש על פתיחה 24 שעות ביממה. גם של החנות. למה מי כבר יקנה באמצע הלילה? את המשמרת התחלתי בשש ועד שעה שתיים עשרה היו הרבה מכירות. במיוחד בגלל שזה היה יום חמישי. לא יודע למה דווקא בימי חמישי היה עמוס שם, אבל גם השודדים ידעו זאת כנראה. בשתיים הייתי אמור לסיים והבת של בעל הבית היתה אמורה להגיע להחליף אותי. ספרתי את הקופה וסידרתי את השטרות בתיק החום הקטן לקראת הנחתו בכספת ויצאתי מהחנות למשרדי התחנה, שם היתה הכספת. הלכתי כהרגלי עם הראש כלפי מטה, מבט שמוט כזה, כי אף פעם לא אהבתי לראות את האנשים מביטים בי. הייתי בחור יפה וכל הזמן תקעו בי מבטים כאלה."

"אתה עדיין" קטע אותי עדן אבל נתתי בו מבט רושף והוא רק חייך ונתן לי להמשיך.

"הנוהל היה שמשאירים מאתיים - שלוש מאות ש"ח בכסף קטן למתן עודף ואת שאר הפדיון תוקעים לכספת לקראת סיום המשמרת. היו שם תשעת אלפים שקל בתיק החום הקטן, כשעשיתי את דרכי למשרד התחנה. זה היה מחזור רגיל ליום כזה. הכניסה למשרד היא מאחור וממש שם בכניסה הוא הפתיע אותי, הוא היה בחור רעול פנים, ובקול מצמית הוא דרש את התיק החום והזהיר אותי שלא אעז לעשות ענינים. הכספת לא ענינה אותו למרות שהיו שם בטח עוד איזה חמש עשרה אלף, אבל הוא מיהר ובכספת יש השהיה. מתוך אינסטינקט של שמירה על חיי נתתי לו את התיק והוא החל לברוח. לא יודע למה לפתע התחרטתי. הרגשתי פראייר שנתתי לו את התיק ככה. קמתי ממקומי והתחלתי לרוץ אחריו ולצעוק "שודד, שודד".

אחד המתדלקים הצטרף אלי במרדף. התיק החום היה פתוח וחבילה אחת של שטרות נפלה מתוכו והתפזרה קצת. השודד עצר לרגע כדי לאסוף אותה אבל כשראה שאנחנו מתקרבים, ויתר והמשיך לרוץ. התקרבנו אליו יותר ויותר. שנינו היינו בכושר קרבי והוא – לך תדע – אולי איזה נרקומן שהריאות שלו גמורות מהעישון. כשהוא ראה שאנחנו קרובים הוא נלחץ. שלף אקדח מכיס המעיל שלו וירה. כנראה שרגע לפני היריה הסתובבתי. התעוררתי בבית חולים אחרי יומיים. הכדור פגע בעצבים שמתחת לחוט השדרה ונותרתי משותק ברגליים. אם היה פוגע כמה ס"מ יותר גבוה הייתי אוכל אותה בגדול."

כשסיימתי את תיאור הלילה הגורלי, עדן שתק. הוא הביט בי במבט שקצת הפריע לי. לא הייתי בטוח אם זה רחמים או משהו אחר. רק שזה לא יהיה רחמים, חשבתי. אני לא מסוגל לסבול את זה שוב. רק לא רחמים. ואז עדן קם. זהו. הספיק לו. עוד אחד חותך ממני לפני שמשהו קורה. זה היה צפוי, אבל זה כאב לא פחות. השפלתי את ראשי מטה, מנסה לעצור את הדמעה שאיימה להתגלגל לי על הלחי.

"תביט בי אור, אל תהיה אידיוט" נשמע קולו שגרם לי להרים את עיני השחורות היוקדות. "אני הבנתי הכל ואם הבנתי מה שאני חושב שהבנתי אני יודע שהכל יהיה בסדר. אני לא הולך לשום מקום, אלא אם תגרש אותי בכוח. אבל נראה לי שאתה לא תזדרז לעשות את זה אחרי שאני אתחיל בפולחן הגוף שלך."

"פולחן הגוף?"

"כן, נו. לא אמרתי שהומואים מקדשים את פולחן הגוף? בא לך לעבור לספה אולי?"

"טוב, רק תביא איתך את הכוסות" עניתי, התגלגלתי לכיוון הספה וחילצתי את עצמי מהכסא לספה.

הרגשתי שהוא מביט בשרירי הזרוע המפותחים שלי, שהיו יפים ובולטים כפליים על גופי הצנום. הוא התיישב לצידי, הרמנו כוסית "לחיים" שוב ונצמדנו לחיבוק ארוך וחושני שהצטרפה לו נשיקה צרפתית עמוקה וארוכה. רק אז נזכרתי שלמרות כל ההיכרות הוירטואלית הארוכה שלנו מעולם לא שאלנו זה את זה את כל השאלות של האק/פס? מה מחפש? מה מעדיף? כלום. גיששנו באפילה, אבל אני כבר דאגתי להאיר לו את הדרך כשנטלתי את ידו המגששת והמהססת ותחבתי אותה מתחת למכנסיים שלי אל הזין הזקור והפועם שלי."

רגע אחרי שנטלתי את ידו, התחרטתי על כך. לא ידעתי אפילו אם הוא אקטיבי או פסיבי ומה מעדיף בסקס. הייתי חרמן אש. לא היה לי זיון כבר אני לא יודע כמה זמן. אבל לא רציתי זה יהיה איזה זיון רחמים שהוא עוד היה עלול להסחף אליו בגלל שהוא בחור כל כך טוב. אחר כך הוא יצטער. בשביל מה לו קשר עם נכה בכלל? למה כל דבר צריך להגיע לסקס? למה שלא נשאר רק ידידים טובים כמו שהיינו עד עכשיו? כל השאלות האלה וגם אחרות חלפו במוחי ברגעים הללו. הרגשתי שכאילו אני מנצל אותו והוצאתי את ידו האוחזת אל מחוץ למכנסיים שלי.

"למה, אור? מה קרה? הרי זה נפלא שיש לך את זה, שהכדור לא פגע כמה ס"מ גבוה יותר. שאתה יכול להרגיש, להתגרות וליהנות. תן לי לפנק אותך אור, תן לי" הוא אמר בקול מלא תשוקה ונתתי לו.

הורדתי את החולצה וראיתי את מבטו השוקק. אחר כך הוא עזר לי להוריד את המכנסיים ונתן מבט אדיש ברגלי חסרות החיים.

הזין שלי ענין אותו יותר, במיוחד כשראה שהוא כבר מאיים לפרוץ מהתחתונים שלי החוצה.

"איזה זין יפה..." אמר עדן ואני העפתי אליו מבט. יפה? אולי. הוא לא היה זין גדול במיוחד, אבל ישר, שחום וחלק. ואז הוא התכופף וצרף את פיו לידו המלטפת. עצמתי את עיני והתמכרתי להנאה. כבר שנתיים שלא נגע בי גבר אחר וזה היה שונה לחלוטין. בפעמים הבודדות שעשיתי משהו עם גבר מאז המקרה, תמיד היתה לי תחושה שזה איזו זיון רחמים. אכן, אף אחד מאותם בחורים בודדים לא חזר. הוא עשה את המעשה הטוב השנתי שלו, זיון רחמים עם בחור נכה והרגיש שהוא ממש בחור נחמד. אמנם רבים אחרים בכלל לא הגיעו למצב אינטימי איתי ונמלטו חיש קל כשהבינו שאני נכה, אבל זה עדיין לא עושה את אותם בודדים לצדיקי הדור. אולי יותר טוב היה שגם הם היו בורחים, כי אחרי כל זיון כזה הרגשתי חרא עם עצמי כפל כפליים.

עדן היה שונה. היתה לי הרגשה שהוא ממש רוצה אותי. הבחורים הבודדים שלי היו אקטיביים. זיינו אותי, חלקם אוננו לי עד שגמרתי והלכו ללא שוב. ואני בכלל לא הייתי פסיבי. זאת אומרת, לפני המקרה. אם הייתי צריך להכנס להגדרות הייתי אומר שהייתי ורסטילי. אף אחד מהבודדים ההם בכלל לא שאל אותי. היה ברור להם שאם אני נכה, אני פסיבי. מה אם הזין שלי עומד, אני לא יכול לזיין בעצמי? אולי לא בכל תנוחה, אבל אני יכול. ייחלתי לזה אבל לא היה נראה לי שזה יקרה אי פעם. אפילו מציצה בקושי קיבלתי. רק בחור אחד הסכים לרדת לי. לא לפני ששאל שוב ושוב אם אני בטוח שזה מה שאני רוצה. מה שלא יהיה, אחרי שגמרתי הוא לא ביקש מציצה בעצמו. לא רצה להרגיש זה משהו הדדי. לא היינו על מישור אחד לדעתו. בלי לשאול אותי הרבה הוא פשוט הרים אותי והשחיל את הישבן שלי על הזין הזקור שלו, זיין ואונן לי שוב. הוא גמר, אבל התעצבן שלא גמרתי שוב. הרגשתי חרא עם עצמי עוד יותר למרות שהיה כיף לקבל ממנו את המציצה ההיא.

אבל עכשיו הייתי עם עדן. נראה היה שהוא דווקא נהנה לרדת לי. הוא גם אונן לעצמו תוך כדי ירידה ואז הצעתי לו שאני אעזור לו ונשכבנו בתנוחת שישים ותשע. סוף סוף הרגשתי שזיון יכול להיות משהו הדדי. שאני יכול לתת ולקבל באותו זמן ושהוא ממש רוצה אותי, אבל עדיין לא הייתי בטוח. שנים של אכזבות עשו את שלהן. הפה שלו עלה וירד לי על הזין והוא ליטף לי את הישבן. גם את הישבן אני מסוגל להרגיש והתחושה היתה ממכרת. הוא יודע ללטף עדן וגם מוצץ נפלא. גם אני עשיתי לו אותו דבר. היה גם לו זיין יפה, די דומה לשלי, האמת. הרגשתי את הרטיטות שלו כשעמד לגמור והוא ניסה לצאת מתוך פי. לא נתתי לו וגם הוא לא הסיר את הפה שלו מהזין שלי, עד ששנינו גמרנו כמעט בו זמנית במטחים עזים זה לתוך פיו של זה. אולי המטחים שלי היו יותר עזים, מטבע הדברים, אבל הוא בלע כל טיפה.

"אתה ממש טעים" הוא אמר לי וחייך כשלשונו מלקקת את שרידי הזרע סביב שפתיו.

"גם אתה" עניתי לו ולקחתי לגימה מכוסית המרלו שהורידה את שאריות הזרע פנימה. הוא ראה זאת ועשה כך גם בעצמו.

"רעיון טוב" אמר, "הזרע המתוק שלך משתלב נפלא עם המרלו" ושנינו צחקנו צחוק של הקלה.

עדן נשכב לצידי כשאנחנו עדיין ערומים והקיף אותי בזרועותיו וברגליו. חיבוק פלונטר כזה, וקבר את פיו בתוך פי לנשיקה עמוקה ומענגת. היה קצת קריר והצעתי שנעבור לחדר השינה אל מתחת לפוך המפנק. אני יודע שהוא רצה לקחת אותי בזרועותיו ואם לא הייתי נכה גם הייתי שמח שהוא היה עושה זאת. אבל ברגישותו הרבה הוא הבין שאינני רוצה להרגיש חסר אונים. הוא רק קרב את הכסא לספה, הביט בי מעביר את עצמי לבד מהספה לכסא ומתגלגל במהירות לחדר השינה כשהוא אחרי.

כשהגעתי לחדר השינה שיניתי את דעתי. בא לי יותר מכל איזו מקלחת חמה. אמרתי לו את זה והוא אמר שזה רעיון מצויין ורצה להצטרף. הוא אמר שתמיד היתה לו פנטזיה על זיונים באמבטיה. עניתי לו שזיונים זה לא הכל אבל אשמח להתקלח איתו בכל מקרה. התגלגלתי לאמבטיה שם היה לי ספסל עץ רחב ונוח צמוד לקיר, מתחת למקלחון. עברתי מכסא הגלגלים לספסל  פתחתי את המים. הוא התיישב לידי והתחלנו להסתבן. הוא לא יכול היה לשבת לידי בלי לגעת בי והתחיל ללטף לי את הירך (מקום שאני לא מרגיש בו כלום) ואז נזכר בכך כנראה וידו עלתה לי לאזור המפשעה. כשידו התחילה לסבן לי את הביצים, הזין שלי התחיל להפתעתי להתעורר מחדש. כשפתחתי את המים החמים לשטוף את שרידי הסבון, הייתי כבר בזקפה מלאה.

"זיון באמבטיה אצלך זה בטח להעמיד את הבחור עם הפנים לקיר ולזיין אותו מאחור בעמידה, לא?"  שאלתי אותו לפתע.

"דווקא היה לי רעיון אחד והספסל שלך מתאים לכך כמו כפפה ליד" הוא ענה ואז קם פשפש בכיס מכנסיו התלויים על הוו בצד, שלף קונדום והחל להלביש לי אותו על הזין.

"רגע, רגע, מה אתה עושה?" שאלתי.

"מממש פנטזיות" ענה לי והחל להתיישב לי על הזין.

"מה, אתה לא אקטיבי?"

"האמת שכן, אבל איתך אני רוצה להיות הכל. אקטיבי, פסיבי, ורסטילי. אתה מוכן?"

"בטח שמוכן" עניתי כשהוא מתחיל לעלות ולרדת לי על הזין בתנועות קצובות.

"הייתי בתול בטוסיק עד היום" הוא אמר לי לפתע באמצע הזיון.

"וואלה?" עניתי בין נשימה להתנשפות "למה דווקא אני?"

"כי זה הרגיש לי נכון איתך. כל כך נכון..." הוא אמר ונרעד קלות כשהחל לפלוט שוב ואז גם אני התפוצצתי בתוכו.

"זה היה נהדר" אמרנו שנינו בו זמנית וצחקנו שוב והוא התרומם מעלי וסיימנו את המקלחת. אחרי שהתנגבנו והתייבשנו במפוח האוויר החם שהיה לי במקלחת המושקעת שלי, ולאחר שהתמרחתי בקרם גוף המפנק שלי, חזרנו למיטה ונכנסנו להתכרבל זה עם זה מתחת לפוך.

"אתה מלאך, עדן, השם שלך מתאים לך" אמרתי לו.

"ואתה מקסים, אור" הוא ענה "הארת את חיי, אבל לא זכיתי באור מן ההפקר."

ניצוץ קטן – אך שלי הוא" עניתי ואני נותן אותו לך, באדיבות ביאליק.

"אז Shine on your crazy diamond, באדיבות פינק פלויד" הוא ענה ואני, שהרגשתי את זקפתו המתעוררת הבנתי מה בדיוק הוא רוצה.

הפעם הייתי מוכן לעשות את זה בשמחה. הסתובבתי על הבטן, חושף אל על את ישבני החלק, השחום והנוצץ באור עמום והרומנטי שהיה בחדר וחכיתי לשרביטו הפועם שהחל לחדור לתוכי בהנאה. נזכרתי בימים בו הייתי מואר באור יקרות במועדונים כשהייתי צעיר, ימים שחשבתי שלא ישובו עוד. חשבתי שעולמי החשיך לנצח, אבל היום הוא החל לזרוח מחדש. בזכותו. המחשבה האחרונה שזכרתי אחרי שגמרנו שוב ולפני שנרדמתי היה על שירם של הפינק פלויד. אולי אני באמת היהלום שהוא אומר לי שאני. לפחות בשבילו אני כזה. אולי אני עוד אתאהב בו ואולי כבר התאהבתי. זה הפחיד אותי וזה הלהיב אותי.

כשהתעוררתי מהשינה הוא כבר לא היה שם. רק פתק קטן שמזמין אותי להפעיל את המערכת היה שם וגם ציור של יהלום קטן שמתחתיו היו כמה משפטים שהיכו בי כמו אגרוף חזק לבטן:

 "אני אוהב אותך, אור, אבל אתה ראוי למישהו טוב ממני. למישהו שיוכל לישון איתך כל לילה וכל הלילה, למישהו שיאהב אותך ורק אותך, למישהו שיזכה שתאיר עליו מהיהלום הנפלא שאתה. אם תרצה את השאריות שאתה יכול לקבל ממני, אני לא אצליח לעמוד בפיתוי כי אני לא עשוי מאבן וכי אתה כל כך נפלא. אני אוהב אותך אור ואני רוצה שלא תיתן לנכות שלך לעמוד בדרכך והיא לא תעמוד. אני אוהב אותך, אור, ואני בטוח שבעיניו של מי שיזכה להכיר אותך באמת, הנכות הזאת תחשב ללא יותר מאבק ברוח. אני אוהב אותך, אור, ואני מאמין שבלעדי, אחרי שפתחת את ליבך, יהיה לך הרבה יותר טוב מאשר איתי. אני אוהב אותך, אור ולכן אני עוזב אותך. אל תקרא לי לשוב כי אני בטוח אשוב שוב ושוב ושוב."

הפעלתי את המערכת, שירם של הפינק פלויד החל להתנגן ברקע והדמעות החלו לזלוג מעיני כי ידעתי שהוא צודק. 

 Remember when you were young,

you shone like the sun.

Shine on your crazy diamond.

(Pink Floyd - Shine on you crazy diamond)