פילבוקס

אני יושב על הכסא על שפת הים, ומביט בו בעיניים נוגות. הוא מניח יד על כתפי ומחייך. כבר שנים שאנחנו לא עושים סקס, אבל איך שהוא בכל תהפוכות החיים, נשארנו חברים. מצחיק איך עשרות שנים  קודם הוא דמיין בדיוק את הרגע הזה, שנראה לי אז כל כך סוראליסטי. איך אמר לי שהוא מדמיין אותי כשאהיה קשיש, אשב כך על שפת הים בו נפגשנו לראשונה ואיך הוא יניח כף יד אוהבת על כתפי, והנה עכשיו זה אכן קורה.

 אני נזכר איך הכרנו אז בזכות החיוך המקסים שנשלח לעברי משום מקום, מצליח לזהות את ההומו המסתתר מאחורי חזות איש העסקים שיושב לתומו בבית הקפה על שפת הים, ואיך בזכות החיוך שהשבתי לו, שלא כהרגלי, הוא התיישב לידי בסוף והתחלנו לדבר. כבר אז תהיתי איך בחור חתיך וספורטיבי כמוהו בכלל יתעניין בגבר בגיל העמידה שהייתי אז, ונשגב מבינתי איך אחרי כל השנים האלה הוא עדיין אוהב אותי ככה, למרות שאת הזין שלי הוא לא חש מזמן.

"יום הולדת שמח", הוא אומר לי, מזיז מחיקי את זר הפרחים שהביא לי קודם, ומתיישב לנשיקה חמה וטובה כמו ששנינו אוהבים. כן, הנשיקות האלה היו הדבר השני שחיבר בינינו אחרי החיוכים.

"מה שמח בלהיות בן שבעים?" אני שואל אותו שאלה רטורית, והוא מחייך שוב, מוריד את החולצה וחושף לקרני השמש החמימות את פלג גופו העליון שגם בגיל חמישים נותר סקסי, חטוב ומושך. "יאללה תוריד גם אתה, אני מת ללטף לך את החזה" הוא אומר. קצת קשה לי להוריד את החולצה אחרי השבץ הקל, שהותיר את ידי הימנית נוקשה קמעא וכבדת תנועה.

הוא שולח את כף ידו החיננית ללטף את שיער החזה המלבין שלי, שלא עזר כמה תלשתי ממנו את השערות הלבנות הסוררות אז לפני שנים רבות, במלחמה נואשת לשמור על מראה צעיר, אך הן ניצחו בסוף.  

"אני דווקא אוהב את הלבן הלבן הזה" הוא אומר לי תוך כדי ליטופים ואני רק אול איך הוא לא זרק אותי כל השנים האלו. הוא מחייך את החיוך המקסים שלו ואומר לי שאני סתם טיפש זקן, שאם היה לי שכל אז הייתי תופס אז את ליבו ולא רק את גופו מעת לעת, במקום לרדוף אחרי כל הצעירונים הכוסונים הרזים ההם שהיו הפטיש לי באותם ימים.

"את האהבה שהייתי מוכן לתת לך אז בשתי ידיים, נפנפת ממך כמו שמנפנפים זבוב טורדני, אבל זה היה כבר מאוחר מדי בשבילי, כי הלב שלי כבר נשבה. אחר כך הוא גם נשבר כמה וכמה פעמים, עד שאמרת לי את האמת העצובה."

"איזו אמת?" שאלתי.

"יא סנילי", הוא צחק. "יודע כמה פעמים כבר דיברנו על זה? כשאמרת וראיתי שאתה פשוט לא מסוגל לאהוב וחושב כל הזמן מהזין ולא מהלב. זו היתה מלחמה אבודה."

"היו זמנים..." עניתי וחייכתי נוגות נזכר בימים ההם שרדפתי אחרי כל ישבן רענן ולהפתעתי גם הצלחתי לתפוס לא מעט כאלה. כל כך קלישאתי לחשוב על כל הצעירים ההם שנהו אחרי הזין הגדול והיפה שלי ונמסו תחת כפות ידי הגדולות או השתוללו באקסטזה על הזין הזקור והלוהט שלי. אותו זין שהיום ידי הנוקשה והרועדת מעט מתקשה להחזיר למכנסיים כל פעם אחרי שאני משתין.

"אני בטוח שהוא עדיין לא פחות יפה משהיה כשראיתי אותו בפעם הראשונה" הוא אומר, מנסה להחמיא לזין הרופס שלי, שכבר זמן רב לא ידע שפתים או ישבן של בחור חינני. אני נאנח קלות ומבחין במבטו השובב שנשלח לצדדים. החוף נראה שומם למדי. בית הקפה ההוא מרוחק מאיתנו כמה מאות מטרים, האוהל הגדול שמצל עליו בימי הקיץ, איננו שם, ונראה שאיש אינו פוקד אותו בימי החורף האלה, על אף השמש הנעימה.

"מוכן לקבל את מתנת יום ההולדת שלך?" הוא שואל כשהחיוך לא מש מפניו, ואני רק מפטיר "נו באמת... בגילי? בגילך? זה לא  קצת פתטי?" אבל הוא לא מוכן לוותר. אני עוצם את עיני ומתמכר לתחושת פיו היפה ושפתיו הנאות המתחילים לחמם לי את הזין, אחרי יותר מעשור שלא הרגשתי אותם שם. אני עוצם את עיני ונזכר בבחור ההורס שהוא היה אז והגבר הנאה והשרמנטי שהוא נותר גם בגילו. אני מבין שאולי פספסתי את מי שיכול היה להיות גם אהבת חיי, אהבת חיי האבודה, בגלל ליבי החסום. דמעה אחת קטנה בורחת לה מזוית עיני, והוא לא מפספס אותה. הוא לא מפספס כלום. תמיד הוא קלט אותי עוד לפני שאני קלטתי את עצמי. אינטליגנציה רגשית בטונות יש לו והיתה לו תמיד. הוא עוזב את הזין ומנשק את הדמעה הזו שהחלה להתגלגל על לחיי. שואב אותה לתוכו ואומר לי: "חבל".

"חבל על מה?" תהיתי.

"חבל על זה שאחרי שסוף סוף הלב שלך מתחיל קצת לעבוד, הזין כבר לא כל כך עובד, לפחות כבר לא עובד באופן טבעי כמו פעם" הוא אומר ומתפרץ בצחוק משוחרר. אני קורא לו "איזה לב ואיזה נעליים" אני אומר. "זה רק הזין הארור. אחחח, מה הייתי עושה לך אם הייתי צעיר עכשיו..." והדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי משום מה.

הוא פורש שמיכה על החול ועוזר לי לקום מהכסא ולהשתרע עליה לצידו. "תפסיק להיות עקשן" הוא אומר. "כמו בפרסומת: מה שלא עושה הטבע, תעשה הסולגרה של 'טבע'..." ומושיט לי את הבקבוקון הארור שסירבתי לנסות מאז שהמציאו אותו לפני כמה שנים. "קח" הוא אומר, "אני לקחתי בעצמי לפני כמה דקות ותראה..." ומצביע על הזקפה העבה והגדולה במכנסיו.

המצאת המאה קראו לה, לאותה תרופה שמעמידה את הזין תוך שתי דקות אצל מי שלוקח אותה לפני סקס עם האדם שהוא אוהב. אותה תרופה, שאם אתה גם צעיר שעוד לא זרקה שיבה בשיערו, גם מאריכה ומעבה את גודל הזין בזקפה למימדים שראוי להתכבד בהם. תרופה ארורה, קראתי לה, כי היא הרסה את היתרון היחסי שהיה לי פעם בתחום הזה.

"איך זה שאין לך בכלל שיער שיבה בגילך, יא מנייאק? תראה אותך עכשיו. הזין שלך בטח יותר גדול ממה ששלי היה בשיאו. איזה בזבוז משווע על פסיבי כמוך..חחח", אמרתי.

"קח כבר ותפתח את המתנה שלך" הוא אומר ומתפשט ומחייך.

"סורי, לא מתאים לי גבר בן חמישים" אני עונה לו בחיוך, אבל הוא מפשיט אותי ולוקח עוד לגימה מבקבוק הסולגרה, מדליק את הסנספון ובוחר איזה שיר ישן ואהוב שיתנגן לנו ברקע. שיקח, מה אכפת לי, אני חושב ומתייחס לכל העניין באדישות כפי שהזין הרופס שלי מרגיש באותה עת. הוא מתקרב לנשק אותי. נו טוב, את זה אני עדיין מסוגל לעשות אני חושב, אבל אז כשפי נפתח לנשיקה הנעימה שלו אני מרגיש את הסולגרה נשפכת מפיו המלא לתוך פי. אני מנסה להתנגד, אבל אני קשיש וחלש מדי בשביל הגבר הספורטיבי הזה, שסוכר את פי בכוח ומאלץ אותי לבלוע את הדבר הארור, שהייתי בטוח שלא ישפיע עלי, כי הוא עובד על הנפש של האדם, על תחושת האהבה, שלא חוויתי מעולם.

"זה לא יעזור, סתם בזבזת עלי סולגרה יקרה. אתה הרי יודע שהיא עובדת רק כשאוהבים" אמרתי לו והמחשבה על כך קצת דיכדכה אותי.

המהפכה שהסולגרה הכניסה לכל עולם הסקס לפני כמה שנים פסחה עלי. ככה זה כשאתה חושב רק מהזין ולא מהלב. "איפה הימים ההם שיכולת סתם כך ליהנות מסקס טהור עם בחור שהיית פוגש לפורקן מיני חזק וטוב בלי שום עניני אהבה שמסבכים את הסקס שלא לצורך? מי צריך את כל האהבות האלה, דמאיט?" אמרתי, אבל אז התחלתי להרגיש את החמימות מתפשטת בחלצי.

"אוי לא, נראה לי שברח לי" אמרתי לו, בוש ונכלם על כך שלפעמים, בזמן התרגשות קשה לי לשלוט על השלפוחית הרגיזה שלי.

"לא ברח לך כלום, יא זקן מטומטם" הוא אומר לי בחיבה, "תראה איך עומד לך! ממש כמו בימים הטובים ההם!"

"איך זה יכול להיות? אני לא מבין..."

"מותק, למרות שאני צעיר ממך בעשרים שנה, אני הבנתי מזמן את מה שאתה סרבת להבין כל השנים... "

"מה? את זה שאני הומו ולא איזה דו- מיני בהכחשה? אבל מה זה קשור בעצם לזין שלי שפתאום התעורר? רגע... לא יכול להיות! נו די. זה באמת סולגרה או שזו איזה המצאה חדשה שאני לא מכיר שמעמידה את הזין גם לקשישים חסרי לב?"

"זה סולגרה אהוב שלי" הוא אמר והתיישב על הזקפה היצוקה שלי אחרי כל כך הרבה שנים ומתחיל לעלות ולרדת עליו בקצב, כשהחיוך לא מש מפיו...

"אני אוהב אותך? אני אוהב אותך... אני אוהב אותך, דמאיט!" אמרתי וחייכתי גם אני. "אני אוהב אותך, אהוב שלי" אמרתי והתחלתי לצחוק איזה צחוק משוחרר וחסר מעצורים. "אני אוהב אותך, והעולם נראה פתאום כל כך טוב" אמרתי, כשאזרתי את כוחי והפכתי אותו והתחלתי לרכוב על ישבנו החם מאחור כמו שאהבתי לעשות פעם, כשכוחי עוד היה במותני.

"חלום שהתגשם, אהוב שלי" הוא אמר כשהתחלתי להשפריץ בתוכו ממלא אותו בזרע שלי בפעם הראשונה בחיי, וברקע ממשיך להתנגן השיר "חיוכים" של חווה אלברשטיין ואני רק שומע ומבין שאכן כדאי לאהוב:

"כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב"...

הקדמה: באופן מקרי יצא לפרק האחרון של סיפור האהבה הזה להתפרסם דווקא בוולנטיין דיי. אני רואה בכך איזו משמעות סמלית גם לאור תוכן הפרק וגם לאור הסיפור כולו, שמי שטרם קרא מוזמן לקרוא גם את פרקיו הקודמים. תגובות יתקבלו בברכה.

ט. הייה לי חבר הייה לי אח

ד. חלום

אחרי שהגעתי הביתה והתרחצתי, הלכתי כהרגלי לתפוס שינה של כמה שעות. למרות שהייתי מת מעייפות, השינה נדדה ממני והלאה ורק התהפכתי מצד לצד, לא מפסיק לחשוב על מה שאמר לי יובל. הרגשתי שמשהו מבפנים מתחיל להתפרק לי. משהו שישב שם ואיים להתפרץ החוצה עם כל אהבה נכזבת שהיתה לי עם בת כזו או אחרת. משהו שפחדתי אפילו להודות בפני עצמי שנמצא שם, מאחורי שרשרת ארוכה של דלתות סגורות ומנעולים שאת המפתח שלהם זרקתי מזמן.

רק אחרי זמן רב נרדמתי לתוך שינה טרופה עם חלום בלהות. בחלומי הינה יובל אומר לי שמצא מפתח גנבים שפותח כל מנעול בעולם ועם המפתח הזה הוא מתקרב אלי ומתחייך מאוזן לאוזן ואומר "כל מנעול בעולם, כל מנעול בעולם".

וכשהמפתח שלו נגע בעור החשוף על בית החזה שלי, זעקתי באימה "לא !!! לא המפתח!!!" והתעוררתי כשידה של אמי טופחת עלי ואומרת: "דביר, קח קצת מים, תרגע. היה לך איזה חלום בלהות וצעקת תוך כדי שינה על איזה מפתח. קרה משהו שאתה רוצה לספר לי עליו?"

"לא. לא קרה כלום. אולי זה בגלל המפתחות של הנשקיה שנתנו לי בבסיס לשמור עליהם אתמול וחששתי שאאבד, אני לא יודע" שיקרתי שקר זריז ונראה לי שאמי קנתה אותו כשאמרה "סתם מעיקים עליכם בכל מיני משימות ומלחיצים אותכם בלי צורך. אז נתנו לך מפתחות. שומרים עליהם ובסוף המשמרת מחזירים אותם, למה צריכים לעשות לכם מזה כזה ביג דיל שיהיו לך סיוטים מזה בלילה, אני לא מבינה."

"זה הצבא, אמא. אין הגיון ואין מה לנסות להבין" הפטרתי ואימי מלמלה דבר מה נוסף ויצאה מהחדר. בפתח הדלת היא הסתובבה לפתע "אה כן. כמעט שכחתי, יובל התקשר וביקש לדבר איתך כשתקום" היא אמרה ומרוב בהלה כמעט שפכתי את המים. 

לא הייתי מוכן לשיחה הזו עם יובל. הייתי מפוחד ומבוהל. לא מיובל, חס וחלילה. לא נבהלתי ולא נרתעתי מגילויי הגֵייאִיוּת הזו שלו. נבהלתי מעצמי. ממה שאני עלול להרגיש כשאהיה במחיצתו. מנסיוני בהתאהבויות שלי עם בנות ידעתי שיש לי בעיה קשה אחת. אם יש לי רגשות כלפי מישהי והיא תגלה כלפי אהבה, אני בתוך רגע מסוגל להיות מאוהב בה מעל לאוזניים. לא יודע מה יש לי. זה מין איזה צמאון בלתי נדלה לקבל אהבה, איזה חסך שאני חייב למלא, אז אני מתאהב במי שאוהבת אותי. לא סתם בכל אחת שאוהבת אותי, כי צריך להיות לי איזה שהוא רגש קטן כלפיה לפני כן. כמו איזו ערימת גחלים שאם תשפוך עליה בנזין, תגרום ללהבה לנסוק לשחקים, כך אני וההתאהבויות שלי.

לא ידעתי איך המשוואה הזו תעבוד אצלי ביחס ליובל ופחדתי אפילו לגלות. לא הייתי אדיש ליובל ולא יכולתי להיות אדיש. היה שם רגש כלשהו, אבל לא העזתי לחשוב מה יקרה לרגש הזה כשאהיה שוב במחיצת אהבתו המשתלהבת של יובל כלפי. 'אני לא הומו', חזרתי ואמרתי לעצמי, 'אני לא הומו', אבל משום מה זה כבר לא נשמע כל כך משכנע ואז הטלפון שלי צלצל צלצול אחד והפסיק. ידעתי שזה יובל ושהוא מחכה לי בחלון אבל לא העזתי לצאת. הטלפון צלצל שוב צלצול בודד ושוב הפסיק ועדיין לא יצאתי. בפעם השלישית הטלפון צלצל עוד ועוד עד שמישהו אחר בבית ענה. שמעתי את צעדיו של אבי מתקרבים לדלת ועשיתי את עצמי ישן. אבי הסתובב והלך ושמעתי אותו אומר: "הוא כנראה עייף, הוא חזר לישון. בסדר, אני אגיד לו להתקשר אליך כשיקום. שלום יובל." אחרי כמה דקות באמת נרדמתי והתעוררתי רק בשלוש אחר הצהריים ביום שבת.

יצאתי אפוף שינה מחדרי לשירותים ולצחצח שיניים. אחר כך, בעת ששרכתי את רגלי למטבח לחפש משהו לאכול ראיתי את אחותי מדברת עם איזה בחור שהיה עם הגב אלי. אחותי הבחינה בי ואמרה: "הו, סוף סוף התעוררה היפהפיה הנרדמת שלנו. חשבתי שכבר תישן למאה שנה. מה עושים לכם שם בצבא שאתה כזה עייף?" הסתובבתי לעברה ואז הסתובב גם הבחור שלידה וזה היה יובל. לא היה מנוס מפגישה איתו והוא חייך כהרגלו כאילו מאומה לא קרה ואמר "איזה סבבה שקמת עכשיו, כבר כמעט התייאשתי והלכתי הביתה."

"חמש שעות הוא מחכה שתקום, דביר" אמרה אחותי ויובל קם ממקומו וניגש אלי כמו תמיד. התחבקנו חיבוק חברי קל ויובל הוסיף להפתעתי נשיקה רועמת על הלחי ואמר לקול צחוקה של אחותי "אני מה זה התגעגעתי אליך, אחי. חמישה שבועות לא היית בבית, אז מה זה חמש שעות כבר לחכות שתקום."

בעיני אחותי הנשיקה נראתה סתם נשיקה ידידותית בין חברים טובים שלא התראו הרבה זמן, אך יובל הממזר ידע טוב מאוד מה הוא עושה. הוא ידע שאני צמא לאהבה שכבר זמן רב לא קיבלתי והוא התגרה בי עם הנשיקה הזו שלו. אפשר לומר שכמעט בניגוד לרצוני, הנשיקה הידידותית הזו הצליחה לעשות לי משהו, אבל האמת היתה שכבר לא ידעתי מה רצוני כבר. רק ידעתי שיש גבול כמה אני מסוגל לעכל ביום אחד. יובל שם לב להתעוררות שלי במחוזות הדרומיים וחייך חיוך רחב כשנכנסנו לאכול במטבח.

"תמחק את החיוך הזה שלך מהפרצוף, יובל," אמרתי לו "Don't push your luck", ובן רגע נמחק החיוך הזחוח מפניו.

עד שסיימתי לאכול לא אמרתי עוד מילה. גם יובל ישב, שתה משהו ורק חיכה שאסיים. כשסיימתי לאכול פתחתי ואמרתי במין רשמיות כזו: "שמע יובל," ולא הצלחתי לומר שום מילה נוספת כי יובל מייד עצר אותי ואמר: "בבקשה דביר, אל תגיד כלום." האמת שאפילו לא היה לי מושג בעצמי מה אני הולך להגיד, אך הייתי חייב לומר משהו נוכח השתיקה שהעיקה של שנינו ואז יובל הוסיף: "בוא לא נדבר על מה שקרה. בוא נעשה rain-check להמשך השיחה הזאת לפעם אחרת." קיבלתי בשמחה את הצעתו. כל הנושא גרם לי למועקה עמומה והצעתו של יובל, שתמיד ידע לקרוא אותי ואת רגשותי אפילו לפני, שחררה אותי ברגע מההתמודדות עם דברים שלא הייתי מוכן להתמודד איתם עכשיו.

ה. מן לילה שכזה

 "הלילה הזה הוא הלילה האחרון שלך בחופשה הקצרה הזאת ואתה צריך לחגוג אותו עם כמה שוטים טובים של וודקה רד בול לפני שתחזור לצבא," אמר יובל.

"אני לא יודע אם בא לי לצאת הערב" אמרתי לו.

"שלא תעז אפילו לחשוב להתחמק. באתי באופן אישי לבדוק שאתה ישן כהלכה ואפילו כיסיתי אותך בשמיכה בלי שהרגשת, כך שאין לך שום תירוצים של עייפות או משהו כזה. יש איזה פאב נחמד בנמל תל אביב המחודש על קו המים. יש שם מוסיקה טובה, שתיה, בריזה מהים, מה עוד צריך בלילה חמים כזה של סוף חודש מאי?"

ובאמת מה עוד הייתי צריך? אולי איזו בחורה מאוהבת תלויה לי על הזרוע, אך לא היתה שום בחורה, רק יובל שאת הרגשות המבעבעים מתחת לפני השטח ביחס אליו, הדחקתי והסתרתי. יובל לא הסתיר כלום. יכולתי לראות את האושר והשמחה הגלויים שלו להיות איתי. עכשיו כבר הסתכלתי על זה אחרת. לא היינו סתם שני חברים טובים שיוצאים לאיזה בילוי טוב של מוצאי שבת. ידעתי שבעיניו, לפחות, זה לא היה כך. האושר והשמחה על הבילוי המשותף שלנו היה מרוח לו על כל הפרצוף. אולי זה היה כך תמיד, אבל עכשיו, אחרי שידעתי את מה שידעתי על רגשותיו, ראיתי את זה באורח שונה. מה זה היה בעיני עוד לא ידעתי. מה ילד הלילה הזה עוד לא ידעתי, ואפילו לא ידעתי אם אני רוצה לדעת. הלילה הזה, שום סימן הוא לא נותן, אז החלטתי להפסיק לחפש סימנים ולהתחיל ליהנות, מהמוסיקה, השתיה והבריזה הנעימה שנשבה מהים.

את המשך הלילה לא כל כך זכרתי. אי שם בין השוט הרביעי לחמישי, שלוו בעוד כמה בירות בין לבין, כבר לא ידעתי איך קוראים לי. מישהו לקח אותי הביתה ומישהו שם אותי במיטה ואפילו חלץ לי את הנעליים וכיסה אותי בשמיכה. היה נדמה לי שהמישהו הזה גם נתן לי נשיקת לילה טוב רכה ורטובה על השפתיים ואז המישהו הזה הלך. בבוקר התעוררתי עם המילה "יובל" על שפתי ועם תחושה שמשהו שאני רוצה שיקרה התחמק ממני, אבל מה זה היה ולמה נפלטה מפי המילה "יובל" כשהתעוררתי, עוד לא ממש ידעתי. גם לא היה לי הרבה זמן לנסות לדעת כי היה כבר מאוחר והייתי חייב להגיע במהירות לצומת שממנה יוצאת ההסעה חזרה לבסיס. תוך שבע דקות הייתי מוכן. צלצלתי צלצול אחד בודד ליובל ויצאתי לחלון. אחרי רגע הוא היה שם בחלון ביתו. נפנפתי אליו בידי ואז הושטתי את היד לפה והפרחתי לו נשיקה באוויר. יובל הפריח לי שתיים ועפתי לבסיס. מה בדיוק עשיתי עכשיו ולמה עשיתי את זה, עוד לא ממש ידעתי, אבל לא היה לי אפילו זמן לחשוב. איכשהו זה יצא לי בטבעיות כזה. והרגשתי עם זה נכון וטוב, העיקר לא לחשוב. 

ו. לא דיברנו עוד על אהבה

לא דיברנו עוד על אהבה

 ולא ירדנו אל סופה

 אל תדאג, הלחם לא יחסר מחר

 אז בוא, ושים ראשך על כר.

....

....

לא דיברנו עוד על משפחה

 ולא זימרנו את שבחה

אל תדאג, הרוח לא יסער מחר

אז בוא, ושים ראשך על כר.

("לא דיברנו עוד על אהבה" - נתנאלה)

אחרי שלושה שבועות יצאנו שוב לחופשת שבת אחרונה לפני סיום הטירונות. זו היתה טירונות קצת ארוכה כי היתה משולבת בקורס מקצועי, אבל היא עמדה להגיע אל סופה בקרוב. שלושת השבועות האלה עשו לי רק טוב. הורי היו בחו"ל ואחותי אצל החבר שלה כך שהיה לי את הבית רק לעצמי. החלטתי לא לעסוק בדיבורים ובמחשבות עמוקות. התגעגעתי ליובל ולבטחון שהנחיל לי ברגשותיו, בידיעה שיש לצדי מישהו שאוהב אותי.

אחרי שהגעתי הביתה והתרחצתי צלצלתי צלצול אחד ליובל. יצאתי אל החלון אך יובל לא היה שם, מאוכזב חזרתי פנימה ואז זה נחת עלי בכל העוצמה: אני רוצה את יובל כאן ועכשיו איתי. אני זקוק לו, אני צריך אותו. לא. עדיין לא העזתי לומר לעצמי כל ביטוי של רגש מעבר לזה, אבל הדלתות שעל סגור ליבי התחילו להפתח אט אט. צלצול  הפעמון בדלת העיר אותי מהרהורי. גררתי את רגליי בעצלתיים לפתוח את הדלת למי שלא יהיה וחיוכו המאיר של יובל שעמד בפתח הרנין לי את הלב. 

"חשבתי שאתה לא בבית" אמרתי לו  "צלצלתי צלצול אחד ולא יצאת לחלון."

"טמבל גדול, אתה. מה יש לי לצאת לחלון כשאני יודע שאתה לבד בבית. איך ששמעתי את הצלצול טסתי ישר אליך" אמר יובל ונפל לבין זרועותי לחיבוק גדול וחם.

אחר כך הוא נכנס אלי הביתה ואז לחדר. לא דיברנו עוד על אהבה ולא ניסינו לרדת אל סופה. "אני רוצה לישון איתך" אמר לי יובל ואני שתקתי ורק פיניתי לו מקום לצידי על המיטה. "אני רוצה לנשק אותך, לאט לאט" הוא הוסיף ולא עניתי, רק קיבלתי ברצון את שפתיו הרכות, "אני רוצה לחבק, ללטף ולקום איתך בבוקר" אמר יובל ואני רק עניתי "גם אני רוצה. לאט לאט. אותך," והתמסרתי למגע המלטף שלו בלילה ההוא בו אהבנו כמו שצריך, בלי לדבר עוד על אהבה.

ז. התלבטויות ומהפך

השנים הבאות עברו עלי בהתלבטויות והתחבטויות רבות לגבי מה שאני רוצה לעשות עם עצמי ומה יהיה ביני לבין יובל. יובל הבין מהרגע הראשון שאני לא הולך לוותר על החצי הנשי של האנושות בגללו. הוא ידע שיש לי את החלום של לפגוש בחורה, להתאהב ולהקים משפחה. הוא ידע שעד שאני אסיים עם ההתלבטויות שלי, אמשיך להסתכל על בחורות, לנסות למצוא את האחת מתוך שרשרת ארוכה של בחורות שניסיתי את מזלי איתן. הוא ידע שהוא נמצא אצלי על בסיס של מקום פנוי. גם כשהיינו יוצאים לבלות, ידע שלא תמיד נחזור יחד מהבילוי, אם אמצא מישהי מדליקה במועדון או בפאב אליו יצאנו. במידה מסוימת זה היה איזה נסיון קצת ילדותי מצידי להרחיק אותו ולא להכיר במציאות של רגשותי כלפי, אבל יובל סבל בשקט וחיכה שאני אסיים עם כל השטויות האלה שלי, כפי שהוא קרא לזה.

זה לא שהיתה לי איזו הצלחה מרעישה עם המין הנשי, אך לא חדלתי לנסות. יובל ידע והדחיק. גם אני הדחקתי עד שהכרתי את עינב. לפני עינב יצאתי עם עשרות בחורות לפגישות קצרצרות, אבל אף אחת מהן לא עשתה לי את זה. מפגישה נכזבת לפגישה נכזבת הלך מצב רוחו של יובל והתרומם. "מתי תבין שזה רק אני ואתה, דביר" הוא אמר לי כשהתעורר לצידי אחרי לילה נוסף של אהבה סוערת, שעדיין לא ירדנו אל סופה.  "אולי זה ישמע לך מוזר אבל גם הומ...אה... גברים יכולים להקים משפחה עם גברים. אנחנו לא בשנות ה- 50, אתה יודע." כמעט שהוא השתמש במילה האסורה שאני לא מוכן לשמוע לידי. אני לא מוכן לחשוב על עצמי בתור הומו. מה בדיוק אני עושה עם יובל, לא העמקתי לחקור. זה היה טוב לשנינו ובמופלא ממך אל תחקור, כבר אמרו גדולים וחכמים ממני, אז לא חקרתי. המשכתי לנסות את מזלי הכוזב בקרב המין השני, כשאני זוכה למפח נפש פעם אחר פעם למרבה שמחתו של יובל.

כשהכרתי את עינב, היה ביננו קליק מהרגע הראשון. משהו שמזמן לא היה לי עם בחורה ואולי בעצם מעולם לא. עינב התאהבה בי בתוך זמן קצר מרגע שהתחלנו לצאת כזוג ואני הייתי כרוך אחריה עוד לפני שהבנתי את זה בכלל. זה היה משהו מוזר. כמו מישהו שרואה בפעם הראשונה משהו לא מוכר ולא מצליח לזהות אותו מרוב שאיננו מוכר, כך הייתי אני והאהבה שלי לעינב. זה לא שלא התאהבתי אף פעם, כנראה שכן, אך זה היה מזמן, כשהייתי נער קטן וטיפש ואת טעם האהבה ההיא כבר הספקתי לשכוח מזמן. חוץ מזה, הייתי כל כך רגיל לאהבות נכזבות, עד שתחושת האהבה היתה מזוהה אצלי במין קשר סימביוטי עם כאב וסבל. כל זה גרם לכך שהתקשיתי להכיר אהבה אמיתית, גם כשהיתה מונחת לי ישר מול הפרצוף.

בהפוך על הפוך, כמו שאומרים שאשה נבגדת היא האחרונה לדעת כך אני, בחור מאוהב, הייתי האחרון לדעת שאני מאוהב. כולם מסביבי ראו והבינו את זה לפני והראשון מביניהם היה יובל, שלא הבנתי למה החמיץ פניו אלי לאחרונה. אחרי שהבנתי שאני מאוהב בעינב, גם הבנתי את הסיבה לחמיצותו של יובל. לא הייתי טיפוס בוגדני. מרגע שאהבתי לעינב הוחתמה בליל עינוגים ברור ונטול ספיקות, לא ביליתי עוד לילה אחד נוסף בחיקו של יובל. הוא היה בסביבה והוא המשיך לחכות בסבלנות אין קץ, שאסיים עם ההתלבטויות והנסיונות שלי ואפסיק להלחם בבלתי נמנע. לא הפסקתי לאהוב את יובל, אפילו שאף פעם לא קראתי לתחושותי כלפיו בתור אהבה. ייקרא לתחושות שלי כלפי יובל אשר ייקרא, מרגע שיחסי עם עינב קרמו עור וגידים, הדחקתי את רגשותי ליובל בכל כוחי. החידוש שבמערכת היחסים שניהלתי עם עינב היה גדול וההתלהבות הזינה דלק נוסף ליחסינו הצומחים והמתפתחים, למרות כל מה שהרגשתי כלפי יובל.

ח. ג'חנון אחרון של שבת - חלק ב'

בחזרה לשבת האחרונה ההיא עם יובל, לפני שבע שנים: יובל יושב מולי לועס את הג'חנון ואמר לי "נו, דבר. תפרוק כבר מה שיש לך על הלב," ולקח עוד ביס מהג'חנון.

"תבלע קודם," אמרתי לו, ויובל בלע את הביס ושתה קצת מהקפה הפוך שלו ואז אמרתי: "אתה הרי יודע שאני יוצא עם עינב כבר שנה ואני אוהב אותה, אבל קרה משהו חשוב שאני רוצה שאתה תהיה הראשון לדעת עליו, חוץ מעינב, שכמובן כבר יודעת."

פני היו רציניים כשאמרתי זאת והשמחה המוטעית ניצתה על פניו של יובל שאמר: "ידעתי שזה יגיע. ידעתי. החלטתם להפרד, נכון? ועכשיו אתה רוצה לדעת אם  אני ישר אקפוץ אל בין זרועותיך. שלא תחשוב, אני לא עד כדי כך קל להשגה. טוב, אולי יקח לי שתי דקות לחכות לפני שאני אקפוץ" אמר יובל וכבר התכוון לקפוץ, פשוטו כמשמעו, אל בין זרועותי עוד לפני ששמע מה שהוא חשב שאני עומד לומר לו.

אינני יודע כמה יכולתי להשאר החלטי אם הוא היה באמת עושה את זה ואז אמרתי לו את משפט המחץ האחרון שהוא לא ציפה לו: "לא. אנחנו לא נפרדים, אנחנו מתחתנים. באתי להביא לך הזמנה לחתונה ורציתי לעשות את זה פנים אל פנים." ראיתי שהדם אוזל מפניו של יובל והוא מלבין כסיד, אם היה לו ג'חנון בפיו הוא היה נחנק באותו רגע, לא היה לי כל ספק בכך. הושטתי את ידי אליו וכיסיתי את גב כף ידו, אך יובל משך אותה ממני כנשוך נחש. "שלא תיגע בי" הוא אמר, "אתה איבדת את הזכות לגעת בי ביום שהחלטתי להתאהב לך בעינב ולזרוק אותי לכלבים. מה איתי, דביר? מה עם הרגשות שלי?"

"אבל, זה לא דבר חדש, יובל. שלא תגיד לי שבמשך שנה שמת את הרגשות שלך על hold וחיכית לי. למה היה לך בעצם לחכות? אני הבטחתי לך משהו? רמזתי משהו?"

"לא היית צריך לומר כלום ולא לרמוז. ידעתי לבד. אתה יכול להכחיש מפה ועד הודעה חדשה, אבל אני יודע שלעולם לא תאהב אותה כפי שאתה אוהב אותי. לא תדע אהבה אמיתית לעולם, אם לא תהיה איתי. אתה חושב שאתה אוהב אותה עכשיו אבל אתה רק מתלהב. מתלהב מהאפשרות לחיות חיי משפחה כסטרייט למופת ואפילו ליהנות מסקס עם בחורה. ליהנות מסקס עם החברה שלך, שבקרוב תהיה אשתך, אם תעשה את הטעות הזאת. אתה לא באמת מאוהב בה, אתה מאוהב ברעיון. יום אחד זה ייגמר, דביר, אבל אני כבר לא אהיה כאן," אמר יובל ודמם. רגע אחר כך הוא לקח את ההזמנה שנתתי לו לחתונה ובלי להביט בה אפילו, קרע אותה לחתיכות ואמר לי: "אם אתה מוכן להרוג את הרגשות שלך בשביל אשליה, דביר, אז בשבילי אתה מת. אתה וכל החתונה המחורבנת הזו שלך." 

"מה לא תבוא לחתונה שלי, יובל? אתה החבר הכי טוב שלי. החבר היחידי שלי ואתה לא תהיה בחתונה שלי?!" מלמלתי בחוסר הבנה והדמעות החלו לזלוג מעיני.

"אתה כנראה לא קולט. זה לא רק החתונה שלך. אני לא רוצה יותר שום קשר איתך ואני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם." אמר יובל ויצא בזעם מהמטבח מותיר אותי לבד. באותו רגע נכנסה אמו למטבח ולא הבינה מה קורה. "למה אתה לא אוכל ג'חנון, דביר ולמה יובל כועס? קרה משהו?"

"כן. באתי להזמין אותו לחתונה שלי ושל עינב" אמרתי לה והותרתי אותה נדהמת לא פחות מיובל, כשיצאתי מביתם.