תעיף אותי לירח (סיפור אהבת גייז רומנטית בטעם של פעם)
הערת המחבר: מומלץ ללחוץ על הלינקים לשירים
א. כאן בדרום החם
"כאן בדרום החם
שקט של אין אדם
כאן בדרום החם
תבער השמש לעולם.
רוגע, דומם, ים המלח
באור שמש נוצץ,
בלילה אל מול הירח
שחור ואילם רובץ"
(מתוך השיר: כאן בדרום - להקת סופה במדבר)
באופן מוזר משהו, תמיד העדפתי טיולים למרחביו החומים צהבהבים של הדרום על פני מרחביו המוריקים של הצפון. אהבתי את הדרום, את חומו המלטף, את מרחביו הפתוחים ואת השקט שלו. אבל בשעה האחרונה חברו כל הנסיבות נגדי לקלקל את אהבתי הרבה לדרום: מנוע האוטובוס המטרטר במוחי, המזגן שעד עכשיו לא הבנתי אם הוא סתם עושה רעש של אוויר או גם מקרר במשהו, וצווחותיהם של כארבעים נערים ונערות בגיל חטיבת הביניים שלא חדלו מלעשות שימוש יתר במיתרי הקול שלהם ולמתוח את סבלנותי הרבה עד הקצה. זה גורלו של מורה מלווה בטיול שנתי, אך אפילו מורה אמיתי לא הייתי. 'מה לי ולכל העסק הזה?' חשבתי כשכאב הראש רק הולך ומתגבר ובלעתי את הנורופן הראשון לאותו בוקר 'מה הייתי צריך את כל הצרה הזאת על הראש, גם כן משה עם הרעיונות שלו...'
את משה קריטי הכרתי לפני כשבע שנים כשהייתי בן עשרים וחמש, סטודנט לחוץ למשפטים, שרק חשב כל הזמן איך להתחמק ממילואים שתמיד, אבל תמיד ידעו ליפול עלי בזמן בחינות או בזמן שהיו לי עבודות סמינריוניות להגשה וכאלה. באופן מפתיע קיבלתי אז צו סיפוח למילואים ביחידה חדשה שעשתה תעסוקה בשטחים לחודש אוגוסט. זו היתה היחידה של משה, רב סרן (מיל.) משה קריטי בשבילכם. סופחתי ליחידה שלו באופן זמני אך כמו כל דבר בארץ הזמני הפך לסידור קבוע. מהרגע הראשון הבהיר לי משה, שכאיש חינוך באזרחות, הוא יתחשב בכל כל בקשה שלי הקשורה בעניני לימודים ביד רחבה. "גם אני עושה מילואים בדרך כלל בקיץ, אז כנראה שייצא לנו להיות ביחד הרבה" הוא הוסיף בראיון הקליטה שלי "כל מה שאני מבקש זה שתהיה כן איתי ולא תנסה להתחמק סתם, ספר לי על הבעיה ואני אשתדל למצוא לך פתרון, הבטחה של משה." הוא נראה נחמד המשה הזה והחלטתי לתת לו צ'אנס ולהפסיק עם הברדק. בשנים הבאות התברר לי שהיה לי על מי לסמוך ותמיד כשהיתה לי בעיה משה יצא אחלה גבר.
עם הזמן למדתי להכיר אותו כאדם והתידדנו. באזרחות הוא היה מנהל בית ספר שש שנתי משולב בפנימיה מכיתה ז' עד יב'. משה היה אידיאליסט שלא נרתע מאתגרים ואהב במיוחד להתמודד עם המקרים הקשים, עם אותם תלמידים שמערכת החינוך הרגילה הרימה כבר ידיים ולא ידעה מה לעשות איתם. חלקם ילדים ממשפחות הרוסות, חסרי יכולת כלכלית או תפקודית, הורה נעדר או שנפטר, עולים שלא התאקלמו וכאלה. "הסיפוק הגדול ביותר שלי" אמר לי משה פעם "הוא לקחת ילד או ילדה כאלה, למצוא את הדרך לנפשם ההרוסה ולעשות לה תיקון, להעלות אותם על דרך המלך, להגיש אותם לבגרות ולפגוש אותם אחר כך לבושי מדים וחיוך של גאווה על פניהם כשבאים לבקר אותי בפנימיה ולשמוח יחד איתי במה שיצא מהם."
משה ידע להלהיב. נושא החינוך תמיד היה קרוב לליבי, עוד לפני שהכרתי את משה, אבל להיות מורה בבית ספר רגיל של משרד החינוך זה לא ממש פרנסה לגבר. מורים למתמטיקה או מדעים מדויקים בשוק הפרטי דווקא יכולים להרויח לא רע, אבל למרות שהייתי טוב בתחום, המקצועות האלה לא כל כך ענינו אותי. אהבתי היסטוריה, אבל מה כבר אוכל לעשות עם תואר בהיסטוריה? כך קרה שכמו עוד כמה אלפי סטודנטים במחזור שלי נרשמתי ללימודי משפטים. אחרי שנת הלימודים הראשונה ולמרות שעברתי אותה בהצלחה הרגשתי שמשהו חסר לי. שהלימודים האלה אולי יתנו לי פרנסה אבל הם לא ממש הדבר שאני באמת רוצה ללמוד. לחרדתם של הורי, עשיתי הפסקה מלימודי המשפטים והלכתי ללמוד היסטוריה. אחרי שנה מרתקת למדי, לחצם של ההורים והסביבה עשה את שלו ובחוסר חשק חזרתי ללימודי משפטים שהשלמתי בגיל עשרים ושבע.
אחרי תקופה מסויימת של דשדוש במקצוע הבנתי שזה לא ממש מה שאני רוצה לעשות. הייתי טוב בדיבורים, בשכנוע, במשא ומתן, בניהול דיונים, אבל לרוץ לבתי משפט או להכין חוזים משעממים לא ממש היה בשבילי. בעזרת הידע שכבר רכשתי החלטתי לפתוח משרד לקידום פרוייקטים ולעזור למי שצריך להזיז דברים ברשויות השונות. הפכתי להיות מין כלבויניק פותר בעיות ביורוקרטיות. עבדתי כעצמאי, הייתי אדון לעצמי ובתקופות של לחץ העסקתי מספר עובדים פרילנסרים. אבל חיידק החינוך עדיין קינן בי ולא עזב.
בכל הפעמים שעשיתי מילואים עם משה היינו משוחחים המון, גם על עניני היום וגם על ענינים אישיים, אבל היה איזה גבול בלתי נראה שבלי שאמרתי מילה, הקפיד משה לא לעבור אותו. הוא מעולם לא שאל אותי למה אני לא מדבר על בחורות, כמו שכל ערימה אופיינית של מילואימניקים נוהגת לעשות, הוא מעולם לא שאל אותי מה עם נישואים והוא מעולם לא ניסה לשדך לי איזו "בחורה ממש נחמדה" שהוא מכיר, כמו שניסו לעשות הרבה נשמות טובות אחרות בסביבתי. משה לעומת זאת סיפר לי הרבה אנקדוטות מחייו עם אשתו הסא"לית בקבע ועל ילדיו שהגדול מהם כבר היה אמור להתגייס בקרוב. הוא גם מעולם לא שאל אותי על נטיותי המיניות. נראה לי שכבר אז הוא ידע, אך בחכמת החיים הרבה שלו העדיף לתת לי לספר אם ומתי שאני אמצא זאת לנכון, אך משום מה מעולם לא מצאתי את הרגע המתאים לכך. אינני יודע ממה חששתי או התביישתי, כאילו שיהיה בכך להפחית את ערכי בעינו של אדם שמאוד הערכתי, אבל למה? משה גם מעולם לא אמר לי מה דעתו על הומואים או ביסקסואלים ואני העדפתי שהשיחות שלנו לא יתקרבו לנושא הזה בכלל. כשדיברנו על עניני אהבה או זוגיות, משה תמיד ידע להשתמש במילים נייטרליות כאלה. למשל, כשדיברתי בהערכה עליו ועל משפחתו, הוא מעולם לא אמר לי "גם אתה עוד תמצא את הבחורה שתאהב ותתחתן" אלא משהו נייטרלי כמו "גם אתה תמצא את אהבת חייך ואת הזוגיות המוצלחת שלך". משה לא ניסה לעשות לי אאוטינג אפילו לא ברמז או באמירה תמימה בהיסח הדעת. נראה לי כי הוא שקל את מילותיו היטב בכל פעם שהשיחות שלנו הגיעו לנושאי משפחה או אהבה.
כל זאת יפה ונכון אבל כשהדברים מגיעים אל הבית של הליברל הכי גדול פתאום כולם הופכים להיות הומופובים שחוששים שהומו יתקרב לבני משפחתם או לתלמידיהם כאילו כל הומו הוא גם פדופיל בפוטנציה. לפני שלוש שנים הבנתי בעקיפין שמשה אינו כזה, שהוא רחוק מלסבול מהומופוביה גם כשהדברים קרובים אליו. זה קרה כשבמהלך אחד הדיונים שלנו על שאלות ברומו של עולם כשאני מנסה להבהיר לו את השקפתי, אמר לי משה: "אתה יודע, איתַי, יכולת להיות מורה נהדר."
כמה ששמחתי לשמע המשפט הזה. נראה לי שמשפט כזה החמיא לי יותר מאשר מישהו שאומר שיכולתי להיות עורך דין נהדר או איש עסקים מצויין. מורה טוב זה שליחות לחיים ואם הוא עושה את זה טוב הוא משפיע באופן מכריע על עיצוב חייהם של תלמידיו.
"בעולם אידיאלי המנותק ממירוץ העכברים המטורף אחרי כסף ומעמד ובעולם בו למורה יש שכר הולם, אולי הייתי נעשה מורה" אמרתי למשה "אבל המציאות, לצערי היא אחרת."
משה הביט בי וחייך חיוך ממזרי כאילו מביט בדג שבלע את הפתיון ואז החל לגלגל את הרולר ולקרב אליו את הדג שתפס.
"ואם אני אסדר לך מציאות כזאת?" שאל.
"מה שאני אסגור את המשרד ואלך להיות מורה אצלך? חוץ מזה אין לי תעודת הוראה בכלל."
"לא צריך לסגור שום משרד ולא צריך לאבד פרנסה טובה" אמר משה, "אבל למה שלא תבוא אלי לבית הספר, נאמר... פעמיים בשבוע בשעות הצהריים ותעביר איזה סמינריון בנושא עם ומדינה, ממשל, יסודות המשפט או מה שתרצה. אני אתן לך יד חופשית וזה יהיה במסגרת שיעורי העשרה. קיבלנו תרומה מחו"ל במיוחד לשיעורי העשרה לתלמידים. אני אארגן לך קבוצות קטנות, עשרה עד חמישה עשר תלמידים. תן לי שש שעות בשבוע, לא יותר. זה יכול להיות נהדר עבורך ובוודאי שגם לתלמידים."
לא יכולתי שלא להסחף בהתלהבותו של משה ואכן עם תחילת שנת הלימודים התחלתי להעביר בבית ספרו סמינריון בנושא לאום ומדינה על רקע חוק השבות. אהבתי את הקורס הזה כי הוא אפשר לי לדלג בין זמנים ותקופות ולגעת על קצה המזלג בשאלות חשובות, שאני מאמין שכל תלמיד צריך לא רק לדעת אותם בשביל לפלוט איזו תשובה במבחן אלא ממש להבין ולהפנים. גם התלמידים היו מרוצים למדי מהשיעור הזה (נו טוב, מקצוע בלי מבחנים) והרגשתי שאני מממש את יעודי הנסתר כשהצלחתי להעביר משהו מאהבתי לנושא גם אליהם.
כשתוכנן הטיול בא אלי משה ואמר שבתחילת מרץ הוא יצטרך ממני קצת יותר משש שעות בשבוע. "מה זאת אומרת, אתה רוצה להגדיל לי את המשרה אצלך?" שאלתי.
"לא. משהו חד פעמי. אני רוצה שתצטרף כמורה מלווה לטיול שנתי של הטיתניקים, זה יומיים או שלושה בסך הכל. מה יש? תיקח חופשה קצרה מהמשרד, הוא לא יתמוטט בלעדיך."
מה לי ולטיול הזה?"
"אני רוצה שתרביץ בהם קצת ציונות, קצת מורשת, בדרך קלילה כמו שאתה יודע לעשות" ענה משה וכמו שאתם מבינים, השתכנעתי.
ב. שותף לחדר
אחרי יום מתיש של טיולים באתרים שונים בנגב, סוף סוף הגיע האוטובוס לאכסנית הנוער במצפה רמון בה היינו אמורים לישון.
היתה זו שעת בין ערביים. הייתי צריך רק לשלוח מבט אחד מהמצוק הצפוני לעבר המכתש וכל הרעש מסביבי כאילו נדם ברגע. אטמתי את אזני ונותרנו כאילו רק אני, השקיעה ונוף המדבר עוצר הנשימה. נשמתי כמה נשימות עמוקות ועצמתי את עיני לדקה או שתיים כשלפתע חדרה להכרתי הידיעה שמישהו מדבר אלי: "אתה המורה איתַי במקרה?"
"אכן איתַי, רק בערך מורה, ולא במקרה" עניתי בהתחכמות.
"ואני ירון" אמר הגבר שהושיט את ידו ללחיצה אמיצה "חילקו את מפתחות החדרים ואמרו לי שאני צריך לחפש אותך"
"וכל כך למה?"
"כי אתה השותף שלי לחדר, באו נלך להתארגן" הוא ענה.
התחלתי לצעוד לצידו כשהפעם אני מביט קצת יותר ביסודיות. הוא נראה בחור בגילי או קצת יותר מבוגר. בן שלושים וחמש מקסימום. היו לו עיניים בהירות שבמבט חטוף עדיין לא ירדתי לסוף צבען והוא היה נאה למראה. אבל משהו לא הסתדר לי. ידעתי שהוא איננו אחד המורים, לא היה לו נשק או תיק חובשים, אז הוא גם לא אחד מהמאבטחים, והוא נראה צעיר מכדי להיות אבא של מישהו מהתלמידים. כנראה שמצחי התקמט בתמיהה כי לפתע שמעתי את ירון אומר: "אני אבא של אופיר מכיתה ט-5 ואני מבין שאתה המורה להיסטוריה, כן?"
"לא בדיוק, אבל נותן שיעורי העשרה בנושאים שקרובים להיסטוריה, לאום וחברה, אבל איך זה יכול להיות שאתה..." התחלתי לומר כשהוא החל לצחוק.
"תעשה חשבון פשוט: כנראה שבגיל שמונה עשרה הכנסתי את חברה שלי להריון ובגיל תשע עשרה כבר הייתי אבא" ענה מבלי שנשאל וכשהבחין בתמיהתי הוסיף "סתם, מה, נראה לך? אני כבר בן ארבעים ושתיים, לא כל כך צעיר כמו שחשבת, נכון?"
"ארבעים ושתיים? או שאתה שוב מסתלבט עלי?"
"ארבעים ושתיים, הנה תעודת הזהות שלי: ירון לבנון, שנת לידה 1965." הבטתי בתעודה וראיתי תמונה של בחור צעיר וחייכני שנראה בקושי בן עשרים.
בוא'נה ממתי התעודה הזאת? אתה נראה פה ממש ילד" אמרתי.
"אממ..., הייתי אז בן עשרים ושמונה בערך".
"וואלה, אז אתה ממש בן ארבעים ושתיים"
"מודה באשמה" חייך ירון ונכנסנו לחדר.
להפתעתי החדר נראה רגיל לגמרי, כמעט כמו במלון עממי. לא מיטות קומתיים, אלא שתי מיטות רגילות ניצבו זו לצד זו, ואני מיד צללתי לתוך אחת מהן. רגע לפני שעצמתי את עיני לתנומת ערב קלה העפתי מבט לעבר ירון המתפשט למנוחה משל עצמו ונאנחתי למחשבה על הגבר המרהיב הזה, אבל הנשוי כל כך שאין לי שום סיכוי איתו.
ג. לשיר בין כוכבים
Fly me to the moon
Let me sing among those stars
Let me see what spring is like
On Jupiter and Mars
Frank Sinatra - Fly Me To The Moon))
כשהתעוררתי כבר ירד הלילה ורק הירח הכמעט מלא האיר באור קלוש את החדר. פתחתי את החלון ומילאתי את ריאותיי באויר הלילה הצונן והצלול. כאב הראש כבר עבר ורציתי להקשיב לקצת מוסיקה רגועה, משהו מתאים לשעת הערב. הדלקתי את ה- mp3ושמתי שירים שקטים. נשכבתי במיטה ועצמתי את העיניים. כעבור דקות ספורות הרגשתי טפיחה על הכתף וירון ניסה לומר לי משהו. הסרתי את האוזניות ושאלתי: "מה אמרת?"
"שצריך לרדת לארוחת ערב".
"אה, כן, אני כבר בא, רק שיגמר השיר הזה."
"מה אתה שומע?"
"משהו עתיק, לא תאהב."
"גם אני קצת עתיק, אם לא שמת לב."
"לא עד כדי כך עתיק...זה שיר של פרנק סינטרה."
"נשמע מענין, איזה שיר?"
"עזוב, זה סתם שיר רומנטי כזה שאני משום מה נורא אוהב, במיוחד שהירח מלא."
"עכשיו אני כבר ממש סקרן"
אז קח, תשמע" אמרתי לו והצמדתי לאוזניו את האוזניות עם צלילי השיר Fly Me To The Moon וראיתי את חיוכו מתרחב כשהסתיים השיר ואמר "גם אני מאוד אוהב את השיר הזה" וירדנו ללא מילה נוספת לחדר האוכל, כשאני חושב שהנה מצאתי עוד רומנטיקן, רק כמה חבל שהוא סטרייט. בטח הוא כזה שמביא פרחים לאשתו כל יום שישי, לא שוכח לקנות לה מתנות ליום האהבה, יום הנישואים, יום הולדת, יום האם וכל יום אפשרי, כי נשים שמות לב לדברים כאלה וחסר למי שלא יזכור. ואז חשבתי כמה נמאס לי מסטוצים וכמה חסר לי שאין לי זוגיות ואהבה כזאת עם מישהו שיעיף אותי לירח, או אפילו שרק יחזיק את ידי או יתן לי נשיקה אוהבת, כמו בשיר הזה.
"בן כמה הבן שלך?" שאלתי את ירון כשהתישבנו בחדר אוכל.
"אין לי בן בכלל, אופיר היא הבת שלי והיא כמעט בת חמש עשרה. הינה היא" אמר ונופף בידו לאיזו ילדה חמודה שהחזירה לו נפנוף אדיש והזדרזה להצטרף לחברים שלה.
"כבר לא מענין אותה אבא שלה בגיל הזה" אמר ירון "אני אמור לראות אותה פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני, אבל היא יותר מדי עסוקה עם הלימודים והחברים וכל פעם היא מתקשרת ומבקשת לבטל. הטיול הזה היה ההזדמנות היחידה שלי בחודש האחרון לבלות איתה קצת אבל כמו שאתה רואה יש לה ענינים אחרים בראש."
"אז אתה..."
"כן, אני גרוש. מתנת יום הולדת ארבעים קיבלתי מאשתי - הזמנה לרבנות. כל כך שנאתי אותה על זה. שהרסה את העולם היפה שבנינו לנו וניפצה אותו לרסיסים, נלחמתי בזה שנתיים עד שהרמתי ידיים, אבל עכשיו אני כבר מודה לה כי בזכותה ניפקחו לי העיניים."
"אה, כשהייתם נשואים לא הסתכלת על בחורות אחרות ועכשיו אתה חוגג, מה?" שאלתי בסחבקיות גברית מעושה.
"לא, לא הסתכלתי אז ואני גם..., לא, לא משנה" ענה והפרפרים התחילו לרפרף לי בבטן במחשבה שאולי גם הוא..., אבל מיד סילקתי אותה ממוחי כמשהו שלא יכול להיות ולא העזתי לומר כלום, אך כאילו כלום לא קרה אמר לי ירון: "אני מבין שאתה ומשה המנהל ידידים טובים."
"כן. ככה. בערך. הוא היה המפקד שלי במילואים, בעצם הוא עדיין והוא הביא אותי לתת כמה קורסים בבית הספר שלו פעמיים בשבוע."
"גם אנחנו ידידים טובים. משחקים ברידג' כל שבוע במועדון העירוני."
"עשר פעמים הוא ניסה להסביר לי את הברידג' הזה אבל המוח שלי כבר מסרב לקלוט, רק הצלחתי להתרשם שאם נכנסים לזה אז ממש מתמכרים."
"כן, יש בזה משהו, אבל לא על ברידג' אני רוצה לדבר איתך."
"אז על מה? את הבת שלך אני לא מלמד עדיין ועל פרנק סינטרה כבר דיברנו..." ועצרתי מהסס אם אני מבין על מה בעצם הוא מדבר איתי.
"תראה, איתי, משה לא ממש אמר לי משהו, אבל הציע לי להיות איתך בחדר כשנצא לטיול. לא הפתיע אותך שבמקום להיות בחדר עם מורים אתה עם אבא של אחת התלמידות?"
"לא ממש אכפת היה לי עם מי להיות, רק לא עם המורה לספורט הזה שמפליץ כל רגע ולא מפסיק לחטט באף" עניתי בגיחוך והבלעתי פיהוק גדול, "למה?"
"כלום, עזוב, לא משנה, כדאי שנלך לישון, מחר השכמה בשש ונהיה עייפים" ענה ירון והיתה לי איזו הרגשה חמקמקה של החמצה של אני לא יודע אפילו מה.
ירון התפשט ונכנס למיטה.
"אז לילה טוב לך" עניתי ונותרתי תוהה על מה היתה כל השיחה הזאת, ואז נעצמו עיני מרוב עייפות ונרדמתי בלי לשמוע אפילו את תשובתו.
ד. עוד לא הדליקו את הבוקר
"כבר אחרי חצות,
עוד לא הדליקו את הבוקר.
כי לפני שמנקים את האתמול מן הרחובות
נותנים עוד רגע קט לאהבות."
(מתוך השיר "כבר אחרי חצות" - אילנית)
כשהתעוררתי זה היה כבר בשעות הקטנות של הלילה, זמן לא רב לפני עלות השחר. לא יודע מה העיר אותי כל כך מוקדם, אבל כשאני מתעורר אז זהו זה, אין דרך חזרה. אחרי צחצוח שיניים החלטתי ללכת ללובי אולי יש שם מים חמים לעשות איזה כוס תה. כשהגעתי לשם הייתי צריך להעיר את פקיד הקבלה המנומנם שאכן צייד אותי בשקיק תה ואמר לי שהמיחם בחדר תרבות בצד ימין. כשנכנסתי לשם והתחלתי לארגן לי את התה ראיתי אותו ניצב מבויש בפינה, ללא שימוש. מחשב. ניגשתי אליו אך גיליתי שכדי להשתמש בו צריך להעביר איזה כרטיס מגנטי ולכתוב סיסמא. עד שהמים ירתחו הלכתי לברר פרטים בקבלה ושם רכשתי כרטיס שהעניק לי שעת שימוש במחשב וגלישה באינטרנט. לקחתי את כוס התה וניגשתי לבדוק את המייל, לקרוא קצת סיפורים באתר הסיפורים או בלוגים שמענינים אותי ולכתוב קצת תגובות למי שהגיב בבלוג שלי. הייתי שקוע באינטרנט ולא ציפיתי שמישהו בכלל יהיה ער בשעה כזאת אך טעיתי.
נשימה חמה על עורפי והמשפט "עכשיו אני מבין" כמעט הקפיצו אותי מהמקום. לא היה טעם אפילו לסגור את הבלוג כי ירון ראה כבר הכל. את שם הבלוג ותיאורו. הכל. הרגשתי מבוכה עצומה. רק חסר לי שהשמועה תתפשט בבית הספר. "הומו" אצל הנוער זה לא תיאור מצב או נטיה, "הומו" זו פשוט קללה שהחליפה את כל ה"בן זונה", "מניאק" או ה"כוס אמק" שהיו נהוגים בילדותי. ואני? אני לא רציתי להיות קללה. רציתי להיות מורה, רציתי להיות מודל להערכה ולא לבוז ואת כל זה עמדתי להפסיד עכשיו בגלל רגע של חוסר זהירות. הייתי חייב לשכנע את ירון לשמור את מה שהוא יודע לעצמו. הרי אומנות השכנוע זה המקצוע שלי, אז קדימה איתַי, דירבנתי את עצמי, הגיע הזמן להתעשת ולהפשיל שרוולים. חדור רוח קרב הסתובבתי לעבר ירון כעבור רגע או שניים.
"אתה לא מבין כלום" אמרתי לו, "חיפשתי בגוגל 'סיפורים מארגנטינה' והגעתי לבלוג הזה. בקושי הצלחתי להבין לאן הגעתי כשבדיוק הגעת", אמרתי לו כשתמונת הבלוג שלי פרוסה לה על מסך המחשב.
"לי דווקא נראה שהסתכלת על הבלוג הזה הרבה זמן ואפילו כתבת איזו תגובה, אבל בעצם זה לא ממש עניני. רק מה, עכשיו אני מבין שמשה הזה הינדס את שנינו ביחד, התחמן."
"אולי הייתי קצת סקרן לראות מה זה כשכבר הגעתי אבל אני לא..." התחלתי לומר אבל כף ידו הגדולה של ירון הונחה על פי כשאמר "ששש... חבל להשחית מילים לריק".
"ולמה משה תחמן?" נזכרתי לפתע לשאול.
"כי הוא ידע בדיוק למה הוא שולח אותי להיות בחדר אחד איתך, זה למה" אמר ירון ונעץ בי מבט עם עיני הקובלט האפורות שלו "די, עזוב אינטרנט עכשיו, בוא לחדר" הוא משך אותי והלכתי אחריו כסהרורי מבלי להבין מה בעצם אנחנו עושים.
עוד לא עלה הבוקר והירח הכמעט מלא הלך אחרינו כל הדרך ממבנה הלובי למבנה המגורים שהיה בנפרד. כשהתקרבנו לחדר הוא כבר הניח את ידו הגדולה על כתפי והורה לי את הדרך פנימה.
"אבל אתה היית נשוי מה אתה לא..."
"סטרייט?" הוא השלים והנהנתי בראשי "לא ממש, זאת אומרת, לא רק. אשתי עלתה על זה, כשבדקה פעם מה בדיוק אני עושה באינטרנט במשך שעות. לא הייתי כל כך זהיר כי היה לה מחשב משלה וגם בו היא בקושי מתמצאת, אבל כנראה שהיו לה חושים בריאים. לא עזר לי כמה שאמרתי לה שאני אוהֵב אותה ותמיד אוהַב, היא לא היתה מוכנה להשלים עם זה שאני לא אוהב רק אותה. גם לא עזרו לי כל ההסברים שמעולם לא נגעתי בגבר, שהכל היה רק וירטואלי. מסתבר שאפילו תמונות אירוטיות של גברים או שיחות וירטואליות עם הומואים אחרים היו מעל ומעבר בשבילה. 'זו רק סקרנות, ליהי' אמרתי לה".
"והסקרנות הרגה את החתול" היא ענתה לי. "אחרי שבוע קיבלתי תביעת גירושים. תבין, כשהכרתי אותה היינו ילדים בני חמש עשרה. מעולם לא הייתי עם אף אחת או אף אחד אחר חוץ ממנה, אז אחרי עשרים וחמש שנה הרגשתי שמשהו חסר לי. חיים רק פעם אחת, אתה יודע, והאינטרנט אבי כל חטאת הזה..."
"אני מבין" עניתי לו למרות שלא כל כך הבנתי למה הוא מספר לי את כל זה. לא יתכן שהוא עדיין לא...
"אני לא מחפש סטוצים" אמרתי לו.
"גם אני לא" הוא ענה, "אתה לא תאמין אבל עדיין לא הייתי עם אף אחד, למרות שעברו כבר כמה חודשים מאז הגירושים... רק אינטרנט. אני לא הפסקתי לאהוב אותה, אתה יודע וזה קורע אותי מבפנים. האהבה הזו ביחד עם רגשי האשמה עצרו אותי להמשיך הלאה, בטח שלא עם סטוצים, במיוחד לא עכשיו שאני פנוי ולא צריך להתחמק מאשתי לאינטרנט לרגעים קטנים של חסד. אבל יש לי רק בעיה אחת."
"לכולנו יש בעיות, ירון, תאמין לי. אם אתה מרגיש משיכה לגברים, אם אתה הומו, אז למה אתה מונע מעצמך, אתה כבר לא ילד."
"אני לא יודע מה אני. סטרייט שמייחל למגע גברי, דו-מיני או הומו. איך אני יכול לדעת בכלל אם כל הזיונים שהיו לי עד היום בחיים היו רק עם ליהי?"
"אז זו הבעיה שלך? תנסה ותראה. לי נראה שאם אתה רוצה, זה כבר אומר הכל."
"לא הבנת, זו לא הבעיה שלי. אני קצת מתבייש אפילו לדבר על זה."
"מה הבעיה, לא עומד לך? לכולם יש לפעמים נפילות, במיוחד אחרי גיל ארבעים. קח את הזמן שלך וכשתרצה, אבל ממש תרצה, החבר שלך במכנסיים כבר ידע מה לעשות, אפילו אם לא היית אף פעם עם גבר."
"לא, זו לא בדיוק הבעיה. הבעיה היא קצת דבילית, למען האמת, אני לא מסוגל להזדיין סתם. אני צריך להרגיש משהו. מעולם לא היה לי סקס בלי רגש. לא בעולם האמיתי בכל זאת. אולי זה בגלל שהייתי נשוי כל כך הרבה שנים, אולי אני סתם רומנטיקן כמו איזו בחורה שמחכה לאביר על הסוס הלבן. לא יודע."
"תראה ירון, אין לי סוס לבן להציע לך, אבל מחר יש טיול גמלים. מה תגיד אם במקום סוס לבן האביר יבוא על איזה גמל חום?"
"אתה משהו, אתה יודע. אתה משהו משהו" ענה ירון ואז הוא נגע בי בפעם הראשונה, נגיעה מהוססת על הצוואר ומשם החליקה ידו על הכתפיים ואז יצאה ונכנסה שוב מתחת לחולצה ועלתה במעלה הגב.
"זה כל כך טוב" הוא אמר "יש לך גב קטיפתי ממש".
רק אז העזו ידי להכנס לו מתחת לחולצה וללטף את שיער החזה הרך שלו. לא עשינו שום דבר נוסף באותו בוקר מלבד ליטוף ההיכרות הראשוני הזה. רק דבר קטן אחד נוסף: כשנשמעו הדפיקות על הדלת להשכמה, נשק לי ירון נשיקה קצרה וחמה ישר על השפתיים, ללא לשון, ללא חילופי נוזלים. נשיקה קטנה, תמימה וביישנית כזאת, שכבר מזמן שכחתי עד כמה נעימה היא יכולה להיות כשמגיעה ממקום של רגש בהתהוות.
ה. במילים אחרות
In other words, hold my hand
In other words, baby kiss me
Fill my heart with song
Let me sing for ever more
You are all I long for
All I worship and adore
In other words, please be true
In other words, I love you
(Frank Sinatra - Fly Me To The Moon)
אחרי יום הטיול השני ואחרי שהתהדרתי ברכיבה על גמל ולא ירדתי ממנו עד שמצאתי את ירון (שליווה כיתה אחרת) ונופפתי לו לשלום הגענו שוב לאכסניה. בתחילה היינו קצת נבוכים מול כל הגילויים וכל הראשוניות הבתולית הזו, הכל כך מוזרה לגבר בן ארבעים ושתיים. ישבנו בחצר הצופה למכתש, הבטנו בירח המביט בנו ודיברנו במשך שעות. מנסים להכיר כמה שיותר, להבין, לדעת. אבל אחרי שנגמרו המילים ובטרם עלה הבוקר חזרנו לחדר. בלי לבזבז אף רגע נוסף איחדנו את המיטות יחדיו למיטה אחת גדולה. ירון אחז בי בידיו החמות ואחר כך גם התנשקנו נשיקה אמיתית של ממש. עמוקה, רטובה חמה ועוצרת נשימה. גם אותו לילה לא היה סקס. רק התכרבלות חמה וטובה עד אור הבוקר יחד עם מישהו שנתן לי את ההרגשה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן.
רק כשהתחיל לעלות הבוקר וזמן קצר לפני שיסתלק הירח לדרכו, הסתובב אלי ירון ושאל: "אז איך הוא אומר בשיר?"
"תעיף אותי לירח" עניתי וירון התפשט לגמרי, הפשיט גם אותי והחל להתקרב עם איברו הגדול והיפה הזקור לו לפניו ומתנוצץ באור הירח. הוא באמת העיף אותי לירח, הזין שלו באותו שחר של יום חדש ואחר כך העיף אותי לכוכבים ואחר כך גם אני העפתי אותו ואז כבר לא ידעתי איפה אני נמצא. וגם הוא.
כשדפקו לנו על דלת החדר להשכמה לק ראת יום הטיול השני אמר לי ירון: "תגיד לי, אתה אמיתי?"
"אני תמיד אמיתי, ואתה?" שאלתי.
"אני מרגיש ש..." הוא התחיל לומר אך הפעם אני הנחתי את ידי על פיו.
"מוקדם מדי לדבר על מה שאנחנו מרגישים", אמרתי לו בלב הולם מהתרגשות שאולי סוף סוף..., "בוא נמשיך עם זה הלאה ונראה לאן זה יגיע בעוד...בעוד חודש."
חודש אחרי הטיול השנתי ההוא כבר ידענו. בפתקים הקטנים ששנינו השארנו זה לזה בבוקר האחרון, אחרי ליל ירח מלא נוסף של אהבים, נכתב רק משפט קצר, ששנינו חשבנו עליו במין תיאום קוסמי מופלא: " In other words… " ואת שלוש הנקודות יכולנו כבר להשלים לבד.
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
