פילבוקס

אמש הלכה לעולמה בגיל 27 איימי ווינהאוס, זמרת פופ יהודיה בריטית אכולת סמים ונסיונות גמילה כושלים.

כל כך הרבה אמני רוק ופופ נפטרו בגיל צעיר והותירו את עולם המוסיקה מיותם משירתם או יצירותיהם. שבעה מפורסמים מביניהם היו בני 27 במותם, כמו איימי ווינהאוס ולא זכו להגיע ליום הולדתם ה- 28, ולהם ולמוסיקה שלהם, החלטתי להקדיש את פוסט הזה [השנה שבסוגריים ליד שמו של כל אמן היא שנת פטירתו].

1. Ritchie Valance [1959] 

ריצ'י וולאנס היה זמר רוק'נרול ממוצא מקסיקני-אמריקאי שיצר שר וניגן בשנות החמישים של המאה הקודמת. הקריירה הקצרה שלו נמשכה רק כשמונה חודשים עד שנהרג בגיל 27 בהתרסקות מטוס קל בו טס להופעה במזג אוויר סוער. בתקופה הקצרה בה פרחה הקריירה שלו הוציא כמה להיטים מתקתקים שהמצליח ביניהם נקראה Donna אותו כתב לחברתו, אבל אני דווקא בחרתי את שירו האחר שלאורך שנים התפרסם הרבה יותר ואף היה שיר הנושא לסרט שנעשה על חייו בשנת 1987, והכונה כמובן לשיר La Bamba משנת 1958:

2. Brian Jones [1969]

ברייאן ג'ונס הוא החבר הנשכח של להקת האבנים המתגלגלות, למרות שהיה ממייסדיה, אחד הגיטריסטים שלה, ומי שאף נתן ללהקה את שמה. אכול מסמים ואלכוהול, כחודש אחרי שהועף בבעיטה מהלהקה הוא מצא את מותו בטביעה בבריכת השחיה בחצר ביתו.

השיר שבחרתי הפעם הוא השיר  The Rolling Stones - Get Off of My Cloud משנת 1965:

3. Jimi Hendrix [1970]

עד היום יש מי שחושבים שג'ימי הנדריקס היה הגיטריסט הטוב ביותר בעולם מאז ומעולם. גם אותו שרפה אש התהילה ומותו נגרם ככל הנראה משילוב קטלני של אלכוהול וגלולות שינה.

למרות היותו אמריקאי לא צלחה דרכו בתחילה בארה"ב. שירו המפורסם ביותר, ולעניות דעתי גם הטוב ביותר, Hey Joe שהצליח מאוד באנגליה, נכשל באופן מוחלט ולא זכה אפילו להכנס למצעד הבילבורד 100 האמריקאי כשיצא לשוק בשנת 1967.

היה זה פול מקרטני שדחף את הקריירה הצולעת של ג'ימי הנדריקס בארה"ב כשהמליץ עליו למארגני פסטיבל הפופ הגדול במונטריי ב- 1969 שם ביצע ג'ימי הנדריקס את אחד הקטעים השנויים במחלוקת ביותר כאשר במסגרת ביצוע לשיר Wild Thing של הטרוגס הוא כמעט קיים סקס על הבמה עם הגיטרה שלו [תלחצו על הלינק ושימו לב לתנועות..] ולבסוף העלה אותה באש וריסק אותה. מעורר מחלוקת או לא, אבל אחרי השתוללותו בפסטיבל הזה לא היה כבר מי שלא ידע מיהו ג'ימי הנדריקס גם בארה"ב.

ואם נחזור לשיר היי ג'ו, ראוי לציין כי זהו לא שיר מקורי של ג'ימי הנדריקס אלא גרסת כיסוי שלו, אשר משלל גרסאותיו של השיר היתה המוצלחת והמפורסמת ביותר. למרות כשלון התחלתי זה של השיר, הוא זכה להכלל ברשימת 500 השירים הטובים ביותר בכל הזמנים ואף הגיע למקום 22 ברשימת שירי הרוק הכבד הטובים של כל הזמנים. השיר מובא לכם כאן כפי ששר אותו ג'ימי הנדריקס בפסטיבל הפופ במונטריי, אבל הוא גם זכה להיות השיר שנעל את פסטיבל הפופ המפורסם ביותר של שנות השישים, פסיטבל וודסטוק.

4. Janis Joplin [1970]

זמרת הבלוז רוק הנפלאה הזו לא ניחנה בקול צלול ומנעד גדול, אבל דווקא צרידותה וקולה המעושן משהו הוא ששיווה לשירתה את העוצמה הגדולה והכואבת שלה. ג'ניס ג'ופלין היא היוצא מהכלל אצלי בכלל הקובע שאצל זמרים וזמרות אני מחפש בראש ובראשונה את הקול היפה והצלול, ושיריה תופסים מקום של כבוד בפלייליסט המוסיקלי האישי שלי. ג'ניס שהתמכרה לאלכוהול וסמים, מתה בגיל 27 ממנת יתר של סמים כשהיא משוועת לאהבה שלא ממש היתה מנת חלקה. בהשראת סיפורה העצוב של ג'ניס ג'ופלין שכינויה היה The pearl  [הפנינה] הופק הסרט  The rose [הורד] בשנת 1980 בכיכובה של בט מידלר, אשר למרות שאף שיר מתוכו אינו שירה של ג'ניס ג'ופלין, רוחה מרחפת מעליו ונוגעת ללב עד מאוד.

מבין שיריה של ג'ניס ג'ופלין בחרתי דווקא שיר שאינו מקורי שלה, אבל לדעתי הוא גרסת הכיסוי המוצלחת ביותר בכל הזמנים של השיר הנפלא Summertime שחובר ע"י ג'ורג' גרשווין כבר בשנת 1935 לאופרה פורגי ובס. גרסתה של ג'ניס ג'ופלין הינה משנת 1968 והרי היא לפניכם:

5. Jim Morrison [1971]

ג'ים מוריסון סולן להקת The Doors שתמונתו המפורסמת הותירה אותו כאייקון פופ צעיר ל נצח גם 30 שנה אחרי מותו ממנת יתר של סמים. השיר שבחרתי הפעם הוא The Doors - Light My Fire משנת 1967:

6. Kurt Cobain [1994]

סולן וגיטריסט להקת הרוק-גראנג' נירוואנה שהתאבד ביריה בגיל 27. הבחירה בשיר היתה הפעם קלה, אחד משירי הרוק הטובים של שנות ה- 90, השיר Smells Like Teen Spirit משנת 1991:

7. Amy Winehouse [2011]

זמרת בריטית בעלת קול אדיר ששקעה לתוך התמכרות עמוקה לסמים ולא הצליחה לצאת מזה למרות נסיונות גמילה חוזרים ונשנים. אין מתאים יותר מהשיר Rehab לייצג את איימי וויינהאוס ואת הבעיה הכללית של אמני פופ ורוק מהשורה הראשונה הצוללים לתוך מעמקי ההתמכרות והולכים לעומם בטרם עת. כמה חבל.

במשפט המפורסם "The day the music died" מתוך השיר American Pie של דון מקלין משנת 1971, התכוון דון מקלין להתרסקות מטוס בשנת 1959 שהביאה למותם של אגדות הפופ של אז, הזמרים באלי הולי וריצ'י וואלנס. עם ריצ'י וולאנס פתחתי את הפוסט הזה ואילו עם השיר של דון מקלין אני רוצה לסיים. אז לזכר כל אמנם הפופ והרוק שמתו בטרם עת ואשר עם מותם אולי לא מתה המוסיקה, אבל עוד פיסה מעולם המוסיקה מתה יחד עימם. האזנה נעימה:

אחרי כשלון המפגש הראשון שלי עם אנדריי, 28, והסקס שנקטע באיבו חשבתי שזו כבר הפעם האחרונה שאני שומע משהו מהבחור הזה, אבל באיזה שהוא מקום היה חבל לי לוותר כל כך מהר.

לא רק בגלל שאנדריי כל כך יפה ובעל גוף מדהים בעיני, לא רק בגלל שהוא גר כל כך קרוב, לא רק בגלל שמבחינת הזמן הפנוי ממש נוח לי איתו, בעיקר בגלל הנפש שהרגשתי שמסתתרת שם מאחורי כל האריזה היפה. נו טוב, האמת שגם הייתי חרמן עליו בטירוף ורציתי הזדמנות שניה, מקצה שיפורים, סקס מטריף עם הבחור שהכי משך אותי מבחינת פיזית מכל הבחורים שפגשתי מזה זמן רב.

נכנסתי לאטרף והשארתי לו עקבות אבל הוא לא הרים את הכפפה. המשכתי לראות את שמו בצ'ט מדי פעם מחפש בחור למציצה, אבל לא עשיתי עם זה כלום. כמה ימים אחר כך ראיתי שהוא מתחיל לחפש בצ'ט "אקטיבי נייד לסקס חזק". ביום השני שראיתי את ההודעה הזו חוזרת על עצמה בצ'ט החלטתי לנסות את מזלי שנית. אם הוא רוצה סקס חזק ולא משהו עדין ורגיש, אני אגייס בשבילו את כל האגרסיות שאין לי. אני אשחק את המשחק, העיקר להיות איתו, להרגיש את גופו המדהים, לזיין אותו כמו שצריך סוף סוף, ואולי אולי גם להיות משהו מעבר לרק סקס בשבילו. הרגשתי שאם זה יצליח ביננו, אז מצידי כל מסע הציד והחיפושים שלי יכול להסתיים. החלטתי לעשות נסיון אחד נוסף. אם סקס חזק הוא מחפש, אז סקס חזק הוא יקבל, חשבתי, ופניתי אליו:

"אם היית מסתדר עם הגודל שלי, אז דווקא יש אקטיבי לסקס חזק עכשיו...:-)" כתבתי לו בהודעה ששלחתי.

"חמוד... מה שלומך?" ענה לי אנדריי.

"אני חרמן מאוד... הייתי שמח אם היינו מנסים פעם שניה, אולי הייתי עדין מדי. אם אתה מחפש סקס חזק אני יכול לתת לך סקס חזק..." השבתי.

"אני מת על אנשים שלא מוותרים :)))" ענה אנדריי ותהיתי אם הוא אומר זאת בציניות או ברצינות.

"כי אני אופטימי... אני יודע להתאים את עצמי ואני יודע שבדרך כלל הסקס איתי טוב. אני רק צריך להבין את הצרכים של הפרטנר... יש לך כוח? בא לך שהפעם אני אהיה יותר אגרסיבי ופחות מתחשב? חוץ מזה אם פגשתי משהו טוב, למה לוותר כל כך מהר? " שאלתי.

"האמת, אני כבר לא יודע מה בא לי. אטרף זה מקום שמוריד חשק" ענה אנדריי.

"אני יודע מה בא לך. בא לך אותי..." אמרתי לו במשפט מלא בטחון עצמי שאין לי והוספתי: "אטרף אולי מקום שמוריד חשק לפעמים אבל אנחנו יכולים להרים את החשק זה לזה בהרבה כיף. תחשוב שאם רק יסתדר ביננו הכל יהיה כל כך פשוט כי אני קרוב ודי זמין :-)"

"אתה בא :-)))))))))))))))))))))))))))?" הגיעה תשובתו המפתיעה של אנדריי

"בכיף... רוצה?"

"כן" ענה אנדריי.

"סבבה, רק שיקח לי קצת יותר זמן כי אני יוצא מת"א עכשיו. אני מקווה שאתה לא ממהר..."

"אז בוא מחר :)))" ענה אנדריי שזמנו כנראה היה מצומצם קצת וכך קרה שקבענו פגישה שניה למחרת בבוקר.

לא היה סקס גם בפגישה השניה שלנו. דיברנו המון, שכבנו על המיטה שלו, לבושים בתחתונים בלבד, מתנשקים ללא סוף, מתחבקים, מתכרבלים, שוכבים זה על זה, מתלטפים, אבל לא מזדיינים. שלוש שעות נעימות וחושניות אך ללא סקס, רק הרבה חרמנות שלא באה על סיפוקה. השיחות האלה יצרו אצלי דאגה אמיתית לאנדריי כי בהן גיליתי עד כמה הוא לא מוצא את מקומו בעולם הזה.

כל כך הרבה יופי, כשרון, נועם, אצילות, חוכמה, נחמדות, אך בתוך כל החבילה הנהדרת הזאת מסתתרת לה נפש כל כך מיוסרת של בחור שלא מבין מה הוא עושה בעולם הזה ולשם מה הוא מתקיים בכלל. כשהכרתי אותו לראשונה גופי יצא אליו, אבל אחרי שהתקרבתי אליו קצת ונגעתי בנפשו, ליבי כבר יצא אליו. מישהו שאל אותי פעם איך דווקא אלי מגיעים כל הבחורים המתוסבכים האלה ולמה אני לא בורח מהם כמו מאש. זה כנראה משהו שטמון עמוק באופי שלי. אני לא מוותר כל כך מהר. יש לי המון סבלנות דווקא למקרים המסובכים ביותר, ואני מאמין גם שלכל בעיה יש פתרון וגם אם לא רואים אותו, אם רק נתאמץ עוד ועוד, הוא בוא יבוא. אופטימיות מופרזת? אולי. אבל עדיף להיות אופטימי ולטעות לפעמים מאשר להיות פסימי ולהיות צודק כל הזמן...

אני חושש לאנדריי. אני חושש שיום אחד הוא יעשה צ'ק אאוט לחיים שלו ויסיים אותם במו ידיו. אינני מבין אותו ולעולם לא אבין אנשים שנוטלים את חייהם במו ידם. האם זה מתהומות הסבל והמצוקה? לאו דווקא. לפחות לא במקרה של אנדריי. הוא פיתח לו איזו תיאוריה שהנוכחות שלו פה מיותרת, שאין כל תכלית וטעם להשארותו. שאין לו שאיפות. ששום דבר לא יעשה אותו מאושר. הוא לא יודע ולא יידע מה זאת אהבה, כך אמר לי. אפילו את בן זוגו לשעבר הוא לא אהב. הוא שימש רק אמצעי לסיפוק צורך מיני או אחר, אבל לא יותר מכך. אנדריי פיתח לעצמו איזו קהות חושים בלתי מובנת שאינני יכול אפילו להתחיל להבין אותה בכלל.  

"אם היית יכול לבחור משאלה אחת בלבד במה היית בוחר?" הוא שאל אותי. בתחילה ניסיתי להתחכם ואמרתי לו שהייתי בוחר במשאלה שכל מה שארצה יתגשם. אחרי שהוא עיוות את פרצופו ודרש תשובה אמיתית אמרתי לו בתחילה "אושר" והוא עיוות את פרצופו שנית תמה על המילה המוזרה הזו שהוא לא ממש הבין את פשרה ותכליתה ואז אמרתי לו, הפעם בכנות מלאה: "הייתי בוחר לעשות טוב, כי זה מה שאני משתדל לעשות, למרות שבטח יש אנשים שאני עושה להם רע. אבל הרצון לטוב, לכמה שיותר טוב הוא זה מה שמנחה אותי, אז הייתי שמח אם זה גם היה מצליח לי יותר..." אנדריי הבין והפעם לא עיווה את פרצופו, אם כי גם לא הראה הבעה של שביעות רצון.

"ובמה אתה היית בוחר?" שאלתי אותו.

"למות" ענה לי אנדריי.

"מה??? למה???" לא הצלחתי להבין את המשאלה המוזרה. "מה טוב במוות?"

"תגיד לי, לפעמים אתה לא מרגיש כאילו אנחנו חיים באיזה מטריקס? כאילו החיים האלה פה הם לא החיים האמיתיים? כאילו רק אחרי המוות נתחיל לחיות באמת?"

"לפעמים אני מרגיש שאני לא ממש אני אלא חיקוי של עצמי שמתהלך פה באיזה סרט כבר שנתיים ומשהו ויום אחד אתעורר ואראה שהכל היה חלום" עניתי לו.

"אתה יודע למה אני רוצה למות?" שאל אנדריי.

"למה? אתה כל כך סובל פה?" תהיתי.

"לא" ענה אנדריי, "אני רוצה למות בגלל הסקרנות. אני מאמין שיש משהו שם אחרי המוות ואני רוצה לראות מהו."

"משהו? אין כלום. רק חדלון" עניתי לו, "כל הפנטזיות האלה על העולם שמעבר, העולם הבא וכל הבולשיט, זה רק בגלל שהאדם לא מסוגל לתפוס שיש לנו זמן קצוב לחיות ולהיות וכשהוא נגמר אז הוא נגמר. אין שום דבר מעבר, אז תנצל את הזמן הזה שמוקצב לך הכי טוב שיכול להיות, אנדריי" סיימתי את דברי והוא שקע בהרהורים כשידי העקשנית מלטפת אותו עוד ועוד ופי מנשק את שפתיו הרכות וגופי מנסה להטביע בחומו את גופו הצונן יחסית ולחדור מבעד לחומות הבצורות של עקשנותו.

"איך הגעת לזה? קרה לך משהו בילדות אולי?" שאלתי.

"לא, היתה לי ילדות טובה ומאושרת, הורים משקיעים ומפרגנים. לא היה חסר לי כלום" אמר אנדריי.

"וההורים שלך גם כאלה פסימיסטים?"

"בכלל לא. אמא שלי היא אופטימית נצחית גם במצבים הכי קשים. האופטימיות שלך מזכירה לי אותה" אמר אנדריי.

"אז למה? למה?" נותרה שאלתי מהדהדת ללא מענה.

אני מרגיש שכל הסיפור הזה של אנדריי כבד עלי, אבל אני לא יכול להרפות. אין שום דרך שבה אוכל לעזור לו מלבד אולי להיות שם קצת בשבילו, לתמוך, לנסות להשפיע עליו במשהו מהאופטימיות שלי, לעודד ולתמוך. אינני יודע אם משהו מזה יועיל, אבל בינתיים אני מנסה.

"אני שמח שלא עשינו סקס" היתה נוסח ההודעה ששלח לי אנדריי למחרת הפגישה השניה שלנו.

למה זה משמח אותך?" שאלתי.

"ואוו איזה מחמאות.... תודה. יודע מה הייתי אומר בתור אופטימי? שאם מזדיינים ישר בפגישה ראשונה אז בזה בדרך כלל זה נגמר. הרבה יותר מעניין להפגש שוב ושוב ושוב עד שכשנזדיין יהיה ממש פיצוץ של חושניות ואירוטיקה :))" ניסיתי לשכנע את אנדריי לחשוב עלי בכל זאת בהקשר של סקס אבל מחשבתו של אנדריי כבר נדדה למקום אחר.

"אני מצאתי דרך יפה לעזוב את החיים" אמר אנדריי והחל לתאר לי את הדרך הזאת "נכון שזה מגניב?" הוא חתם.

" אוי אנדריי... למה? למה? תפסיק לחשוב על מוות. אין בו כלום. תחיה ותהיה. יש בך כל כך הרבה נועם אצילות, יופי, חוכמה, כשרון. למה שלא תנצל אותם קצת למשהו חיובי?" אמרתי.

"חולה עליך. אתה בן אדם מיוחד ושונה מכל מי שפגשתי. שתמיד תדע את זה. למרות שלך גם ככה אין בעיה עם הערכה עצמית. לילה טוב" סיים אנדריי ואני רק חשבתי כמה שהוא טועה ביחס להערכה העצמית שלי שלא קיימת במידה שהוא חושב בכלל...

"תשכח מכל המחשבות האובדניות אנדריי. העולם יהיה מקום עצוב יותר בלעדיך... לילה טוב בחור מקסים" אמרתי לו וקיוויתי שמשהו מכל מה שאמרתי או מעצם נוכחותי הקטנה בשולי חייו יעזור להציל את הבחור המיוחד הזה.

אני מתחיל לפתח רגשות כלפי אנדריי. למרות שאני יודע שזה חסר תוחלת, אני לא יכול לשלוט על זה. משהו בפגיעות המיוסרת שלו מושך אותי לגונן עליו, לעטוף אותו בחיבוק חם ומילים רכות, לרצות להכיר אותו יותר, להיות איתו ואולי אולי גם קצת לאהוב אותו.

הוי אנדריי אנדריי, מה יהיה איתך? מה יהיה איתי? מה יהיה איתנו? האם יהיה בכלל?

המחשבות על אנדריי זרקו אותי לשיר ישן, To Know Him Is To Love Him:

To know know know him

Is to love love love him

Just to see him smile

Makes my life worthwhile

To know know know him

Is to love love love him

And I do

ידה של אמו הגוססת היתה אחוזה עכשיו בזרועו המלטפת, הוא נותר איתה לבדו לאחר שבאישון לילה הוזעקו הוא ואחיו ע"י הרופא שאמר להם להתכונן לגרוע מכל. מחלתה היתה סופנית והם ידעו כבר זמן מה שזה יקרה בקרוב אך כמו תמיד שכרגע האמת מגיע הוא תמיד בא בהפתעה. בשעות הבוקר נראה היה שמצבה של אמו מתייצב והרופא אמר שהמצב הזה יכול גם להמשך יממה או יותר והציע לדור ואחיו שיתחלקו במשימה של ישיבה ליד מיטת אימם, כדי שתמיד יהיה לידה מישהו ערני. דור התנדב להשאר ראשון. הוא היה הבכור ואחיו שמעו בקולו ונסעו לכמה שעות להחליף כוח, לאכול ולחזור. אמו כבר לא היתה בהכרה. בכל השבוע האחרון היתה הכרתה מתערפלת ומצטללת לסירוגין, אבל ביממה האחרונה לא ניכר בה שום נצנוץ של הכרה. דור ישב ליד אימו, אחז בידה הגרומה והחלקה וליטף אותה מעדנות.

"אני כאן, אמא," הוא אמר, "זה דור, ואני לא אעזוב אותך לרגע, אל תדאגי." והמשיך ללטף, אך שום קול לא נשמע. נדמה היה לו שאמו מנסה להניע את ראשה, אבל זו היתה כנראה יותר משאלת לב מאשר תזוזה של ממש. רק קול נשימותיה הקצובות, כמה קצרות ושטחיות ואז אחת עמוקה ופעולתה המיכנית של מכונת ההנשמה היו הצלילים היחידים שנשמעו בחדר. אפילו ברגע הזה דור לא העז לספר שהוא אוהב גם בנים. אפילו לא לאמו שתיקח את סודו אל הקבר. הדמעות זלגו מעיניו והוא רק לחש שוב ושוב: "אני פה, אמא, אל תדאגי, את לא תשארי לבד." והמשיך ללטף.

זה קרה אולי חצי שעה אחרי שאֵחַיו עזבו. אמו נשמה כמה נשימות קצרות, אחריהן אחת ארוכה, ולא יספה. דור חיכה לנשימות הקצרות שיבואו בעקבותיה, אך הן לא באו. בתחילה הוא לא הבין שזה הסוף. הוא סרב להאמין. לא יכול להיות שכך זה יגמר, כל כך בנאלי, בקול ענות חלושה. הוא עזב את ידה החמה של אמו. יצא החוצה אל עבר האחיות ואמר: "אני לא יודע... אולי מישהי יכולה לבדוק... אני חושב ש... אני חושב ש..." ואז נשבר קולו.

אחרי שתי דקות יצאו האחיות ואמרו לו להתקשר לאחיו. לא היה טעם אפילו לקרוא לרופא שבא מאוחר יותר רק בשביל הסידורים הפורמאליים האחרונים. דור התקשר לאֵחַיו וכשהם הגיעו התחבקו שלושתם ובכו בכי חרישי. אֵחַיו של דור לא יכלו לסלוח לעצמם שלא היו שם ברגעים האחרונים, עד שאחיו האמצעי אמר: "אין מה לעשות. אולי זה היה רצונה. אולי היא החזיקה מעמד עד שנשארה לבדה איתך. תמיד היא הרגישה קרבה מיוחדת אליך, בן בכור וכל הסיפור. כמה חבל שלא היינו כאן איתך..."

"זה בסדר," אמר דור "אני לא עזבתי אותה לרגע. טוב שלא הצטרכתם לראות את זה. זו לא חוויה שהייתי מציע לכם לעבור. מספיק שאני עברתי את זה. די די." וכך עמדו שלושתם מנחמים זה את זה בחיבוקם ומסרבים להאמין שהצפוי כל כך אכן קרה.

בשבעה החלה ההכרה מחלחלת לראשו של דור. ההכרה שקצרים ימינו על פני האדמה הזאת. הידיעה שחלק כל כך משמעותי ממי שהוא, החלק שאוהב גברים, נותר רק בגדר אשליה. פטה מורגנה. חלומות באספמיה. ההבנה שהוא חייב נאמנות גם לעצמו. לא רק להוריו, לא רק לאשתו, לא רק לציפיות הסובבים אותו. דור לא היה טיפוס בוגדני. בשורש מהותו הוא היה אדם נאמן, בין אם זה למקום עבודתו, בין אם לחבריו ובין אם לאשתו. תמיד ידעו שניתן לסמוך עליו. שהוא לא יכזיב ולא יאכזב. שהוא יעקור הרים בשביל לעזור למי שחשוב לו. שהוא לא יסתכל ימינה ושמאלה אלא הישר קדימה למי שאוהב אותו. אבל דור ידע עוד משהו. שבאדם אחד בכל זאת הוא בגד, למרות כל מאמציו, והאדם שהוא בגד בו היה הוא בעצמו. אתה חייב את זה לעצמך, היכתה בו ההכרה. ההכרה שחיינו חולפים כמו אבק ברוח, כמו בשיר הזה שכל השבעה הוא שמע שוב ושוב באמפי שלו:

.

(Kansas - Dust in the wind)

דור רצה מישהו אמיתי. גבר לגעת בו, גבר ללטף, גבר לנשק, גבר לחבק וגבר לזיין, דבר שלא עשה מעולם, דבר שהעז לחשוב עליו רק בפנטזיות המודחקות שלו. הוא רצה לתפוס את כל העולם ולממש את כל הפנטזיות המודחקות. הוא רצה לזיין והרבה. הוא רצה להשלים פערים שידע כי לא יצליח להשלים לעולם, כמו נווד צמא במדבר שמגלה באר מים חיים ושותה יותר מדי. השד הקצת מופרע הזה השתולל בתוכו ואיים לטרוף את חייו הטובים והשלווים של דור. השד השני היה שד שקט. אולי מרוב שהוא שקט, היה דווקא השד השקט הזה מסוכן הרבה יותר. זה היה שד שבסך הכל רצה להכיר בחור נחמד שיהיה לטעמו ושתהיה להם איזו כימיה טוב. הוא ידע שיש בתוכו המון יכולת נתינה שרק חיכתה לגבר הנכון והוא חיכה עד שהגבר הזה יגיע.

כשפגש את מי שחשב לגבר הנכון, חש דור שהאדמה רועדת מתחת לרגליו. רעידה שרק הוא הרגיש. הבחור ישב מולו עיניו הבהירות צוחקות ופיו מלא בפלחי תפוז אותם כרסם בזה אחר זה יחד עם הלבן של הקליפה, מתענג על המר-מתוק הזה. דור לא ידע אם הבחור עושה זאת ממבוכה או שבאמת אוהב לכרסם כך את התפוזים, אבל כשהוא הסתער גם על פלח הלימון שהיה תחוב בכוס התה ששתה, הבין שיש לו איזה פטיש לפרי הדר. הוא גם דיבר כמעט בלי הרף. עוד כיסוי למבוכה ביישנית? דור תהה, אבל אהב את החיוך שלו יותר מכל. הוא לא היה חתיך או בעל גוף חטוב, בכלל לא, אבל דור הרגיש שהוא הולך ומתאהב בו מרגע לרגע ולא יכול היה אפילו להבין למה ומדוע. נגיעה קלילה של ידו על ידו של הבחור עצרה לרגע את שטף הדיבור שלו וגרמה למבטו התוהה לנדוד על פניו של דור. "אני יכול להיות ישיר?" שאל דור.

"כן, ודאי" ענה הבחור.

"אתה פשוט מוצא חן בעיני" אמר לו דור "אני מרגיש משהו מיוחד אליך, משהו שלא הרגשתי כבר זמן רב".

"ישר ולענין, אה?" אמר הבחור.

"כן, אבל זה לא הכל".

"יש עוד? Shoot" אמר הבחור.

"הייתי רוצה להתכרבל איתך מתחת לפוך ולא לצאת משם עד הבוקר" אמר לו דור.

 "וואוו, אתה באמת ישיר, אבל שנינו יודעים שאי אפשר ממש עד הבוקר"

"אבל לכמה זמן שאפשר... אתה רוצה?"

הבחור נשם נשימה עמוקה ונראה מתלבט קצת. זה היה הדייט הראשון שלהם. אחר כך גמלה ההחלטה בליבו כשאמר: "אוקיי, אני איתך. נלך אלי כמובן" והם יצאו לדרך. דור נאנח קלות, עצם לרגע את עיניו וקיווה שהרגע הזה לא יחלוף כל כך מהר ושהאבק ישאר קצת בסביבה לפני שיעוף ברוח...