פילבוקס

לא מבין את הבחורים האלה ש"רוצים" להפגש איתי, מספרים לי בשמחה וששון שיש להם יום חופש וכמה הם משתוקקים להיות איתי, אבל כשאני מנסה לקבוע איתם נזכרים לפתע שקודם יש להם כמה "סידורים" לעשות, בין אם זה סידורים מחוץ לבין ובין אם זה לסדר את הבית עצמו.

"פאק דה סידורים!" אני רוצה לומר להם. "הזין שלי מחכה לכם ואתם הולכים לסידורים? למה שאני אחכה? שיחכו הסידורים!" אבל אני לא ממש אומר. רק רומז, הולך בין הטיפות וממשיך לחפש את הבחור הבא שאין לו שום סידורים לעשות לפני שהוא משתחל לי על הזין. לפעמים מוצא ולפעמים זה סתם עוד יום אבוד.

מה שמזכיר לי את השיר "ערב אבוד" של דני סנדרסון:

יש בחורים שמעדיפים סק"ס [סידורים, קניות ספונג'ה] ויש בחורים שמעדיפים סקס. לא קשה לנחש קטן לאיזה סוג אני שייך...

אחד הדברים האופייניים לסדנאות הומניקיישן בהן השתתפתי היא המוטיב המוסיקלי הבולט שבהן. שירים הם אבני הדרך בכל סדנה. יש שירים המיועדים לחדד מוטיב מסוים ויש שירים שמתחברים למקום מאוד אישי, לחוויה או בעיה שמישהו ממשתתפי הסדנה דיבר עליה. יש שירים המתקשרים לעורקי שמחה, שירים המתחברים לורידי העצב, שירים הפורטים על מיתרי הרגש ושירים המעוררים השראה.

בפוסטים קודמים שהתייחסו לסדנה הזכרתי כמה מהשירים, אבל השיר שנראה לי כשיר מעורר ההשראה ביותר הינו השיר שאולי מסכם את מהות הסדנה ורוחה. שימו לב למילים.

רבקה זוהר - הלאה

ב- 7.2.2011 יש לכם הזדמנות לקחת כמה ימים של פסק זמן ממרוץ העכברים התמידי שכולנו נמצאים בו, לעשות משהו לטובת עצמכם, עתידכם ואיכות החיים שלכם וללכת להשתתף בסדנת מהות. אין לי מניות בהומניקיישן ואין לי שום טובת הנאה אישית בהחלטתכם אם ללכת או לא. אני אומר זאת רק ממקום של אכפתיות. כמובן שאם תלכו, אשמח לשמוע על כך. שיהיה לכולם יום נפלא.  

לינק לסדנת מהות: כאן 

טלפון של הומניקיישן לצורך הרשמה: 03-9246646

לינקים לפוסטים קודמים שכתבתי על הסדנאות:

פוסט ראשון

פוסט שני

פוסט שלישי

פוסט רביעי

כששמעתי לראשונה את השיר החדש של דנה ברגר "דלתות נפתחות", הוא תפס אותי בשקט המלודי שלו, ברוך, בעצב, ובמילים הנוגעות של צרויה להב.

עוד מעט תמלא חצי שנה לפעם האחרונה שהייתי עם דותן, חמישה חודשים לפעם האחרונה שדיברתי איתו בטלפון, חודשיים להודעה הכתובה האחרונה שקיבלתי ממנו. כל כך הרבה משפטים בשיר הזה דיברו אלי, הזכירו לי מקומות כואבים ותקוות מתפוגגות שלא יכולתי שלא לדבר עליו ועל ההקשרים שאני רואה בשיר הזה ביחס אליו.

לא ידעתי אז שהחיבוק החם שקיבלתי ממנו הוא החיבוק האחרון, חיבוק רך ומוותר, חיבוק שנועד לחקוק זכרונות שילכו ויטשטשו עם הזמן. כמה לא הבנתי אז שדווקא הדלתות שנפתחו אז בפנינו יגרמו לו לקושי ולא לשמחה. אינני יודע אם דותן יצא להגשים חלומות או ויתר על חלומות שכבר היו לו בקשר אלינו, חלומות שיכלו להביא אותנו לירח אם לא לכוכבים. רציתי לומר לו שעצוב לבזבז כוכבים, אבל אין למי להגיד. ניסיתי להציל אותו מעצמו, אך כשלתי, למרות שהוא לא ציפה כי הוא ידע שהיחידי שיכול לעשות זאת זה הוא בעצמו. מרחקים עצומים של ספק הפרידו ביננו, הספקות שלו והספקות שלי, אך לא הצלחנו לחצות אותם. מדי פעם אני חושב על זה. מהרהר אם יכול היה להיות אחרת או שמא תמיד גורלנו הוא להתגעגע ולהיאבק.

אני אוהב את השיר הזה וכנראה שיקח זמן עד שתרפא אהבתי הנכזבת לדותן, אשר כבר אין לי כוח להיאבק עליה. יש לי את המייל החדש שלו שהגיע אלי בדרך שלעולם לא אוכל להסביר לו. יש לי גם את הטלפון שלו, אשר לגביו דווקא יש לי הסבר סביר איך השגתי אותו, אבל אני לא מעז להתקשר. אפילו לא לסמס. יש לי גם את הפייסבוק שלו, אך אינני בחברים שלו שם, אם כי נראה לי שאני יכול לשלוח אליו הודעה. אמנם הוא נכנס לשם בקושי פעם בחודש ואולי אפילו פחות, אבל אולי יום אחד הוא יראה אותה. אולי הוא גם יתייחס אליה, אבל סביר להניח שלא, אך אפילו את זה לא עשיתי. עדיין.