נכון שלפני כחודש וחצי אמרתי שאני אפסיק לכתוב על החיים האישיים שלי ועל החוויות האישיות שלי ואתרכז רק בכתיבת סיפורים, אבל הסיפורים מתקדמים להם בעצלתיים ולכן לא כתבתי עד כה. פעמים אחדות חשבתי שהיה יכול להיות נחמד/מעניין/סקסי/מחרמן או משהו לכתוב על חוויה כזו או פגישה כזו. פעמים אחדות חשבתי לכתוב על משהו מוסיקלי או קולנועי שהדליק אותי, אבל כל פעם שזה קרה, עד שהגעתי למחשב, כבר איבדתי את החשק, ועוד רעיון צלל לו לתהומות הנשיה.
אבל יש דבר אחד שקרה ממש עכשיו שאני לא יכול שלא לכתוב עליו. ותיקי הקוראים אולי זוכרים משהו על מערכת היחסים המלהיבה, אוהבת, אך גם מיוסרת שעברתי עם דותן השחרחר. שנתיים של רכבת הרים מטורפת שהסתיימו לפני קרוב לשנה וחצי, כשדותן נעלם ללא מילה, מותיר אותי עם הרבה סימני שאלה, כעס, מרירות, אכזבה ולב שבור. למרות הכל, לא נטרתי טינה. אמנם שלחתי לו איזו הודעת תוכחה אחת או שתיים, אבל מאוחר יותר גם שלחתי הודעה מפויסת ואיזו ברכה לחג או ליום הולדת שלו. למותר לציין שאף הודעה לא נענתה. הכאב לא פג אבל הוא הלך והתעמעם ואיתו גם הזכרון על מישהו שהסעיר אצלי פעם לא רק את מחוזות הזין, אלא גם את מחוזות הלב, הנדירים הרבה יותר.
והנה, לפתע, סופת החורף ההולכת ומסתערת עלינו בשצף קצת בימים האחרונים, הביאה איתה עוד משהו לא צפוי. הודעה מפתיעה מדותן אחרי זמן רב מאוד של שתיקה מוחלטת, ואת ההודעה הזו רציתי לחלוק איתכם:
ואחרי כל הדברים האלה נזכרתי באחד השירים היפים ששמעתי בסדנת מהות, שיר ששמעתי גם בסדנה האחרונה שקפצתי לסייע בה קצת כמה שעות פה וכמה שעות שם ונהניתי מאוד. השיר הוא משנת 1997, יגאל בשן - לדבר אהבה:
"ידענו כבר ימים קשים מאלה ראינו כבר לילות בלי צל של ענן ורק כוכב קטן יאיר לאלה שיש להם מקום בלב מספיק לכולם
אם רק נדע לדבר אהבה הכל יסתדר אם רק נדע לדבר אהבה
כשאני נפגע כמעט שוכח כשאני אוהב כל כך מתרגש ואם לכל אני כמעט סולח משם בא הכח לתת את כל מה שיש
אם רק נדע לדבר אהבה...
אם נסתכל ישר בגובה העיניים נוכל לומר הרבה מילים מילים של אהבה אם יש מקום בלי דאגה צריך לומר כפליים לומר הרבה מילים יפות מילים של אהבה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
