פילבוקס

עוד שבוע חלף ועדיין לא פגשתי את דותן, אבל הפעם אני קצת יותר אופטימי. השבוע דיברנו יותר, השבוע רצינו יותר השבוע גם הייתי עסוק יותר ולא היה לי זמן מיותר לשקוע בתוך הרהורים שליליים על "למה לא?" והמוטו שלי היה שגם אם יתמהמה זה בוא יבוא. אולי התרגלתי ל"אין" ולכן כל "יש" שיהיה יהווה רק שיפור והתקדמות. אולי הנמכתי ציפיות כדי לא להתאכזב שוב, אז הייתי הרבה יותר נינוח.

תחילת השבוע היתה פחות נינוחה. הסבלנות שלי איימה כבר להסתיים. רציתי להפגש איתו, רציתי שיסדר כבר את ענין הטלפון שלו, נמאס לי לחכות להבטחות שלא מתממשות, ואילו דותן עדיין היה בקונכיה שלו. 

"אני לא ממהר, טוב לי בלי סלולרי" הוא אמר לי והרגיז אותי שוב.

"אני לא מבין איך אתה מסתדר ככה בלי. לפחות בשבילי שיהיה לך... אני מרגיש שאתה מתרחק כשאטרף הוא אמצעי התקשורת היחידי שלנו. הבטחת שתקנה... אל תאכזב אותי..." אמרתי לו באיזו קריאה כמעט נואשת ואולי קצת פתטית, כי לא יכולתי יותר ככה.

"צודק. אעשה זאת." ענה דותן וסיפר לי ששוב הוא לא מרגיש טוב והיה לי רושם שגם מצב רוחו לא משהו.

"כבר חשבתי לקחת סושי ולבוא לעודד אותך :)" אמרתי לו.

"אני סתם בתקופה לחוצה של לימודים ולכן נמנע מגירויים כאלה ואחרים. כמעט חודש לא נפגשנו...לא להאמין." ענה דותן.

"מקווה שכשאתה משתדל להמנע מגירויים כאלה ואחרים, לא תמשיך להמנע ממני... הגיע הזמן שנפגש :)" אמרתי לו וכנראה לחצתי קצת יותר מדי.

"אני אתקשר יותר מאוחר... אני לוקח את הסלולרי מאחי. בבקשה אל תלחץ מספיק אני מוקף בהרבה אנשים שלוחצים עלי..." אמר דותן והבנתי שהגיע הזמן להרפות.

"מתסכל מאוד ככה. אני האחרון שרוצה ללחוץ עליך. לדבר או להפגש צריך להיות משהו ששנינו עושים באהבה ולא מאילוץ. תגיד לי מה אתה רוצה, מה טוב לך, מה אתה מעדיף שיקרה השבוע." אמרתי לו והחלטתי להשאר את הכדור אצלו.

כשיבשיל הזמן ושיהיה רגוע יותר מכל הלחצים שלו, נפגש. עד כמה שרציתי לפגוש אותו עכשיו ומיד, הבנתי שזו לא הדרך. זה צריך לבוא ממנו וזה לא משהו שאני צריך לחלוב ממנו. אני יודע שהוא רוצה להפגש איתי ואני יודע שהוא גם מתגעגע, אבל אני יודע שהוא גם מסוגל לשים את כל זה בצד ולהתעסק בענינים הבוערים שלו בעבודה ובלימודים. אנחנו שונים מאוד באופי והתיחסות שלנו לדברים. הגיע הזמן לא לצפות ממנו להיות כמוני, אלא לקבל את האופי השונה והקצב השונה שבה אנחנו פועלים או להחליט שאני לא מוכן לקבל יותר, אך עדיין היה קשה לי לעשות את זה.  

ביומיים הבאים המשכתי לשלוח לו הודעות מתגעגעות שהוא בקושי הגיב עליהם, אז הפחתתי את המינון והרפיתי. דווקא אז דותן התעורר קצת. אמר לי שמחר הוא פנוי לאיזו שעה וחצי בבוקר או שיום אחר כך נוכל להפגש בעיר שלי כי הוא מגיע לשם לסידורים מסוימים. הפעם לא הזדרזתי לחטוף בשתי ידיים את ההזדמנות להפגש איתו פגישה קצרה ולחוצה. לא בגלל שלא רציתי, אלא בגלל שלא הסתדר לי. "מחר לצערי אני לא אוכל להגיע כי יש לי פגישות בשעות הבוקר, אבל אשמח לראות אותך יום אחרי, כשתגיע ל XXX, בתקווה שזה גם יהיה ליותר זמן." אמרתי לו, מפקפק אם זה יקרה, כי כל פעם שתכננו להפגש במרכז, משהו השתבש.

באותו לילה, כשהייתי שקוע בפגישת עבודה מתמשכת באיזה פרוייקט דחוף בעבודה, שלח לי דותן סמס מרגש: "אני מחכה לך ולטבעת ממך... שתקדש אותי ותהיה שלי בלב שלם... שתאהב אותי". כשראיתי את זה באיחור מסוים, כתבתי לו: "בין פגישה לפגישה, ראיתי את הסמס שלך שכל כך חימם לי את הלב. כל כך רוצה לפגוש אותך... שיהיה כבר מחר :)" ודותן ענה: "גם אני מחכה לכך".

יום לפני הפגישה המיועדת כשראיתי לעת ערב שהוא מחובר שלחתי לו הודעה: "שלום אהוב, מה קורה?"

"נרדמתי משעה XXX ועד עכשיו. אני מת מעייפות" ענה דותן והוסיף: "אני נכנס להתקלח וחוזר לישון... אתקשר מחר. אני כל כך רוצה לראותך ורוצה להיות מקודש לך מחדש. אני מתגעגע... חושב... ורוצה לאהוב כל כך. לל"ט נשמה..." סיים דותן והותיר אותי במצב רוח מרומם.

לא קבענו בדיוק מתי נפגש כי הוא לא ידע מתי יגיע לאזור, לא קבענו גם איפה נפגש. קבענו רק שהוא יתקשר אלי למחרת. יום המחרת הגיע ודותן לא השמיע קול. הוא גם לא היה מחובר למחשב. שלחתי לו הודעה באטרף וסימסתי לו, אך הוא לא ענה. אחרי כמה שעות גם ניסיתי לצלצל, אך לא היתה תשובה. החלטתי לתת לו את הזמן שלו ויצאתי לכמה סידורים ופגישות בעניני עבודה. לא ציפיתי ליותר מדי כי ידעתי שהוא עשוי להגיע רק בשעה מאוחרת ולהיות לחוץ מדי בזמן כדי להפגש. קיוויתי שזה יקרה אבל לא בניתי על כך יותר מדי. סיימתי את הסידורים והפגישות שלי בתל אביב בשעת צהרים מאוחרת והיה לי קצת זמן פנוי, אז שמתי את פעמי לחנות התכשיטים ההיא, לבחור לו טבעת חדשה.

המוכר הנחמד זכר אותי מהפעם הקודמת והסברתי לו בחיוך שהטבעת ההיא אבדה ואני מקווה שהוא יתחשב ויעשה לי מחיר מיוחד. הוא אמר שילך לקראתי ושאל אם אני רוצה את אותה טבעת בדיוק, אבל אמרתי לו שהייתי רוצה לחפש משהו אחר. יש להם שם מבחר מקסים של טבעות לגברים והתחלתי לסקור אותן באיטיות. הנחתי בצד כל טבעת שנראתה לי בכיוון הנכון, כדי לבחור מביניהן את האחת. חיפשתי משהו שיקלע יותר לטעם של דותן, שעכשיו כבר היה לי מושג יותר טוב מה הוא. חיפשתי טבעת שלא רק תהיה יפה, אלא גם תהיה מיוחדת. טבעת מיוחדת לבחור מיוחד.

אחרי לא מעט התלבטויות החלטתי על האחת. עכשיו הייתי צריך להחליט על תוכן חריטת ההקדשה שרציתי לכתוב לו בחלקה הפנימי של הטבעת. בפעם הקודמת כתבתי לו בהקדשה רק: "לדותן באהבה..." וזה היה נוסח נייטרלי, שלא מסגיר ממי קיבל  את הטבעת ואפילו לא מסגיר את העובדה שהוא קיבל אותה מגבר. הפעם התלבטתי לא רק לגבי נוסח ההקדשה, אלא גם אם להזכיר בה את שמי או להשאר עלום שם כמו בפעם הקודמת. בחריטת שמי על הטבעת היה אלמנט מסוים של חשיפה מצידי, אבל זה פחות הטריד אותי. מצד אחד, דותן אמנם נתן לי ידי חופשית לכתוב שם מה שאני רוצה, אבל מצד שני ידעתי שדותן קנאי לפרטיותו. לא ידעתי אם כתיבת שמי על ההקדשה תפריע לו או לא. התלבטתי ולא ידעתי מה להחליט. המוכר החביב אמר שאני יכול להזמין את הטבעת ולדחות את ההחלטה לגבי חריטת ההקדשה ליום - יומיים ולהודיע לו על כך בטלפון, וכך עשיתי.

חזרתי למשרד שמח וטוב לב, אם כי התחלתי להפנים את העבודה שדותן כנראה לא יגיע, שמשהו בלתי צפוי השתבש, אבל עדיין לא ידעתי מה. בשעות אחר הצהרים המאוחרות דותן צלצל סוף סוף וסיפר לי מה קרה. מרפי החליט להתערב ולמנוע את הפגישה שלנו גם הפעם. דותן פשוט שכח לקחת את הטלפון שלו כשיצא מהבית לאזור המרכז. הוא לא זכר את המספר שלי [גם אני לא זוכר את שלו, ככה זה כשהמספרים שמורים בטלפון עצמו...] וכשסיים את עניניו בעיר שלי נסע לאזור שבו ידע שאני עובד והסתובב שם אובד עצות. הוא ניסה להשיג מישהו מחבריו שישלוף לו את המספר שלי מהטלפון שלו בבית, אבל לא השיג אף אחד. הוא הסתובב שם מאה מטרים מהמשרד שלי והתפלל שאולי אני במקרה אצא מהמשרד בצהרים לאכול משהו והוא יפגוש אותי, אבל לא ידע שאני בכלל לא בסביבה. הוא נשמע כל כך מאוכזב וכל כך מצטער ואני פשוט הרגעתי אותו. זה היה הזמן לספר לו, שבשעה שהוא הסתובב ליד המשרד שלי, אני בכלל הייתי בתל אביב וחיפשתי לו טבעת.

"מה, באמת?" שאל דותן בכמיהה מעורבת בהפתעה.

"בוודאי שבאמת, אתה יודע שאני רציני..." אמרתי לו. סיפרתי לו על ההתלבטות שלי אם להכניס את שמי להקדשה. ודותן חסך לי במהרה את כל ההתלבטות. הוא אמר לי שזה טבעי וזה ברור ששמי יתנוסס על הטבעת כי זו הטבעת שלי אליו. הוא אמר שזה מה שצריך להיות ושהוא מרגיש אדיוט שבזמנו אמר לי לכתוב לו רק שלוש נקודות. דותן הוסיף שישמח ויתגאה בכך שמי יתנוסס על הטבעת שאני אתן לו ושהוא לא עושה חשבון לאף אחד לגבי זה. סיפרתי לו שהיא תהיה מוכנה בעוד כמה ימים והוא נשמע מאושר. גם אני הייתי מאושר והשיחה הבאה שעשיתי היתה לחנות הטבעות, למוכר החביב אשר הכתבתי לו את נוסח ההקדשה.

בשבוע הבא אני מקווה שנמצא את הזמן להפגש. אני מקווה גם שמשהו חדש וטוב יקרה לנו. אולי הטבעת היא ענין סמלי, אבל היא בהחלט סמל חשוב. סמל לקשר המתחדש שלנו. סמל לדרך חדשה שאנחנו רק מתחילים ואולי לאור שבקצה המנהרה...

הפעם שיר באיטלקית שאני מאוד אוהב, שיר על טבעת, Nada - L'Anello משנת 1969:

שבוע חלף מאז שדותן השתחרר ממילואים, ועוד לא נפגשנו. אני מנסה לגלות סבלנות ללחצים שלו בעבודה, לימודים, עיסוקים שונים ומשפחה, אבל נראה לי שהסבלנות לא תחזיק שבוע נוסף.

שלושה ימים אחרי שדותן חזר ממילואים ואמר לי שהוא גמור מעייפות ושנדבר, הוא גם הואיל בטובו לענות להודעות ששלחתי לו. הוא אמר שעדיין אין לו טלפון, שהמחשב שלו קרס והוא משתמש באופן זמני במחשב של אחיו ואין שם מסנג'ר, שהוא שונא להכנס לאטרף אבל נאלץ לעשות את זה כדי שיוכל לדבר איתי מאחר וזו דרך התקשורת היחידה שלנו עכשיו ושהוא אוהב אותי. אז  אמר. זו לא חוכמה רק לומר. 

"מחר אני אקנה טלפון ואתקשר אליך" הוא אמר באחת השיחות שלנו, אבל שבוע חלף והוא לא מצא לעצמו את הזמן לעשות את זה. אולי יש לו דרים חשובים יותר לעשות מאשר לקנות טלפון כדי לשוחח באופן נורמאלי עם הגבר שהוא "אוהב".  תכלס זה נראה לי מוזר. אני לא מבין איך בחור עסוק כמוהו שכל הזמן בריצות ממקום למקום ומעיסוק לעיסוק יכול להסתדר בלי טלפון. סביר יותר שיש לו טלפון לעניני העבודה והעיסוקים שלי שהוא לא מוכן לתת לי אותו, כדי שיוכל למדר אותי מתי שרוצה. אולי יקנה טלפון השבוע ואולי לא, אבל המשחקים האלה מעיבים על הקשר שלנו  יותר ויותר.

אחרי שהוא חזר לדבר איתי, הוא כבר לא מקפיא את הכרטיס שלו באטרף כל הזמן, מותיר כביכול איזה שהוא ערוץ תקשורת שאני יכול לשלוח לו הודעות. פעם ביום הוא גם משתדל לענות להודעות האלה ולנהל איתי איזו שיחה, שאבין שהוא עדיין שם, אוהב ומתגעגע כביכול.

הוא מדבר אלי אהבה, אבל הוא לא עושה שום דבר מעשי שיראה את האהבה הזאת, מלבד דיבורים. אני אוהב דיבורים והתייחסות ואני אוהב דיבורים על אהבה ורגש, אבל כשלא מתלווה לזה אפילו מעשה אחד, אני לא בטוח שלצ'ק הזה יש כיסוי.

"אני כל כך מתגעגע... אוהב... אין לך מושג כמה קשה לי להודות בזה, אבל זו האמת..." הוא אמר בשיחה אחרת, והוסיף שמאז שאיבד את הטבעת, הוא מרגיש שאיבד אותי יחד איתה. הוא רוצה שאקדש אותו שוב, בטבעת אחרת שאני אבחר ואמר: "תפתיע אותי... תזכיר לי למה אני אוהב אותך כל כך! וממש בקרוב. אני רוצה את זה... אני רוצה להשוויץ! עם הקדשה מקורית ממך... תכתוב מה שתרצה... לא אתכחש לאהבה שלי אליך!".

רציתי לפגוש אותו, אבל הוא סיפר לי על ענינים משפחתיים שלא מאפשרים לא את זה כעת והסביר במה מדובר. כל הסבר שלו בנפרד נשמע הגיוני, אבל הכל ביחד יוצר מאסה קריטית שמערערת את האמון שלי ברצינות ההתייחסות שלו לקשר שלנו וברצינות ההתייחסות שלו אלי. למרות זאת אמרתי לו שלא אלחץ עליו. שחיכיתי חודש אז אני יכול לחכות עוד כמה ימים. "כפרה עלייך..XXXX [פה הוא השתמש בשם שלי] אני אוהב אותך... בא לי לצעוק את זה!".

"אתה לא יודע כמה השיחה הזו היתה חשובה לי, אהוב שלי... הרגשתי שהתרחקת ממני כל החודש הזה וחרקתי שיניים... עשית אותי מאושר עכשיו" אמרתי לו, מרגיש קצת פתטי לאחר מעשה. פתטי שכל כך קל לקנות אותי במילים יפות, שכל כך קל להרים את מצב הרוח שלי ככזו קלות, ודותן הוסיף: "אוהב ומתגעגע... אל תפקפק באהבה שלי... היא לא באה בקלות ולא תלך בקלות." למשפט האחרון הזה שלו אני ממש האמנתי, כי ידעתי גמב הוא התקשה להודות בכך שהוא אוהב אותי וכמה הוא ניסה לברוח מתחושות האהבה האלה שלו כלפי.

כך חלף לו עוד יום בו רק דיברנו ולא נפגשנו. עוד יום בו דותן עדיין לא קנה את הטלפון המיוחל ועדיין כל מה שהיה לי ממנו אלה רק מילים יפות בשיחה קצרה באטרף לעת ערב. עוד יום של ציפיות שלא התממשו ותקוות שנכזבו. "תקנה טלפון נשמה... זה ממש בלתי אפשרי ככה לשבת ולחכות שאולי תכנס ואולי אצליח להחליף איתך כמה מילים... תעשה מאמץ בשביל שנינו." אמרתי לו, אבל דותן לא שת ליבו אל הטלפון, כי השאיפה לטבעת חדשה ממני העסיקה אותו יותר.

הוא הרגיש קצת לא בסדר עם זה שהוא כל הזמן חושב על הטבעת ואמר, אולי כדי לצאת ידי חובה: "אני חושב וחומד לטבעת ממך...למה?! הרי אני לא בסדר שאיבדתי אחת..." ועל כך אמרתי לו: "זה יכול לקרות שמאבדים וברור לי לגמרי שאתה רוצה להרגיש את הטבעת שלי על האצבע. זו הצהרה. זו תחושת שייכות. זו אהבה. זה סמלי, אבל חשוב. אני אדאג לכך שהיא תהיה כמה שיותר מהר, אבל זה לוקח איזה שבועיים להכין..." ודותן שלח לי סמיילי עצוב.

"אל תהיה עצוב מתוק שלי, יש לך את הטבעת שלי בלב, וזה מה שחשוב. מקווה שיזדרזו, אבל אין טבעות במלאי בכל מידה ולוקח זמן להכין... אוהב", אמרתי לו.

"אוהב יותר, לל"ט חתיך שלי!" הוא ענה ואחר כך הוסיף עוד כמה מילים: " אני סומך עלייך שתעשה לי טבעת יפה... אני אוהב אותך ורוצה לאכול איתך סושי כמו אז. לטייל איתך, להסתובב, להעצים את הקשר. זה עוד יקרה. אוהב המון המון!!!"

"תמיד אמרתי שטוב להיות אופטימי, והאופטימיות תנצח :) לילה טוב מקסים שלי" חתמתי את השיחה לאותו יום.

מצב הרוח שלי מתנדנד מעלה עם כל שיחה מוצלחת ומתדרדר כלפי מטה עם כל שיחה יבשושית או קצרה מדי. בימים הבאים היו כמה שיחות מהסוג השני ועדיין הוא לא קנה טלפון. גם הכרטיס של האקס ההוא שלו המשיך להיות חי וקיים. האקס הנוקם ההוא משנה את הניק בכרטיס שלו, משנה את ההודעות החרמניות שהוא שם במשפט המוטו שלו, מוחק תמונות ומעלה אותן מחדש, כשברור לי לכל אורך הדרך כי תמונתו הסקסית של דותן היא המתנוססת שם. זו לא סתם השערה. אני יודע זאת בוודאות כי לפני כמה ימים הואשלח לי מבלי לדעת שיש לי איזה קשר לדותן] הודעה לכרטיס חדש שפתחתי [שרק מעטים ממכיר הותיקים יודעים על קיומו] וצירף אליה את התמונה של דותן. 

בסופו של השבוע היבש הזה [שאפילו כמעט לא התפרפרתי בו עם אחרים] וכאשר באותו יום דותן לא ענה להודעה או שתיים ששלחתי לו, החלטתי שאני לא יכול להתעלם מקיומו המעיק של הכרטיס המזויף של האקס שלו. למרות שדותן ביקש ממני שלא להזכיר אותו יותר, כתבתי לו כדברים האלה: " דותן יקר שלי. כל פעם שאני רואה את הכרטיס של הבחור ההוא שפעם יצאת איתו כותב הודעות נבזיות ושם את התמונות שלך בכרטיס שלו, אני לא יכול להבין למה אתה לא שולח תלונה לאטרף עליו. פשוט צריך לסמן שם "נפגעת מפרופיל זה -לחץ כאן" ולהוריד אותו. אני בטוח שלך זה כואב יותר ממני לראות אותו עושה את זה, אבל אם תשתוק הוא לא יפסיק. אגב, הניק החדש שלו הוא "מקבל בסבבה26"... אני חייב לזוז שוב, נדבר. אוהב."

מה שלא סיפרתי לדותן זה שלפני כמה ימים שלחתי בעצמי תלונה כזו לאטרף מניק אחר שמזמן לא פעיל אצלי. כתבתי בתלונה שמדובר בכרטיס מזוייף שמתחזה לכרטיס של XXXX [פה נתתי להם את הניק של דותן] ושהתמונות שלו גנובות מתמונות של אותו ניק. כתבתי להם שכל כוונתו של בעל הכרטיס המזוייף היא להכפיש ולהציק לבעל התמונות האמיתיות, מעשה של נקמה. לא יודע מה אטרף עשו או לא עשו, אבל בימים הבאים האקס ההוא מחק את התמונה ואז החזיר אותה, הקפיא את הכרטיס ואז החיה אותו. נראה לי שאם דותן יעשה משהו בעצמו, תהיה לכך השפעה מצטברת. אני מניח שיש הבדל בין שמגיעה מצד שלישי לבין תלונה של בעל הענין עצמו. דותן לא יכול לשבת ולשתוק. כל יום שהוא לא עושה כלום, רק מעורר את החשד הקטן המנקר בתוכי שאולי אין פה שום אקס נוקם ושום כרטיס מזוייף, אלא דותן בכבודו ובעצמו, במין משחק מעוות כזה של דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. זה לא סביר. אני כמעט שלא מאמין בכך, אבל הספק אוכל אותי כל הזמן...

הגיע הזמן למעשים. מעשים שיוכיחו את אהבתו של דותן. מעשים שיוכיחו שהקשר שלנו לא רק וירטואלי אלא גם אמיתי ומוחשי. הגיע הזמן להזיז את עגלת יחסינו התקועה עמוק בבוץ ולהוציא אותה לדרך חדשה. האם זה יקרה? האם עוד שבוע יעבור בדיבורים כמו חול בלי שיהיה מה לאכול? אני חורק שיניים ומחכה.

ובינתיים, כשיש לי רק מילים יפות, חשבתי על שיר ישן, משנת 1972, שמילות האהבה שבו מאוד מתאימות למצב הרוח הנוכחי שלי, שמאוד מתאימות לדיבורים של דותן ושאני מקווה שיום אחד גם יהפכו למציאות. Andy Williams - Speak Softly, Love:

Speak softly, love

And hold me warm against your heart

I feel your words

The tender trembling moments start

We're in a world, our very own

Sharing a love that only few have ever known

Wine-colored days warmed by the sun

Deep velvet nights when we are one

Speak softly, love

So no one hears us but the sky

The vows of love

We make will live until we die

My life is yours and all because

You came into my world with love so softly love

חוק מרפי קובע שכל ההזדמנויות הטובות יגיעו כשאני לא יכול לקבל אותן, ודווקא כשאני פנוי אין כלום. זה מה שקרה במשך כל השבת, אבל כמו שאומרים: "לכל שבת יש מוצאי שבת" וכשהגיע מוצאי שבת הסנונית הראשונה באה בדמות יזיז מוכר, גבי, 43, המבוגר הסקסי ביותר שאני מכיר. הפעם גבי היה חרמן לסקס חזק ומהיר וזה מה שהוא קיבל ממני. אמנם שנינו גמרנו בכייף, ודי מהר, אבל לא נהניתי כפי שנהניתי איתו בעבר בסקס אינטימי ארוך ומחרמן. כל הענין היה מהיר מדי, מיכני מדי וקר מדי לטעמי. נראה לי שחצי שעה אחרי שנכנסתי כבר הייתי בדרך החוצה בתחושה שמיציתי איתו את הקטע ושהוא כבר לא עושה לי את זה כמו פעם.

יצאתי מביתו של גבי בלילה ופתחתי את הלפטופ. ידעתי שהלילה הזה אני מתפרע, כמה שאוכל. מבחינת הזמן לא הייתי מוגבל במיוחד וצללתי לתוך אטרף. זמן קצר אחר כך התחיל לצ'וטט איתי בחור חמוד רזה מאוד וחלק, שנראה נערי וצעיר מגילו. מורן, 24, שלח לי תמונות סקסיות מאוד וגם התמונות שלי חירמנו אותו כמו שצריך. חיפוש מהיר במחשב גילה לי שכבר היו לי איתו כמה סבבים של שיחות בעבר בכרטיס זה או אחר, אשר לא הניבו כל תוצאה, אבל הלילה זה הלך יותר טוב מהמצופה.

בלילות הבחורים חרמנים יותר והחפירות קצרות יותר, וזה שיחק לטובתי הפעם. עוד דבר ששיחק לטובתי היה העובדה שמורן מיהר לאיזה שהוא מקום ועזב בטרם קיבל ממני תמונת פנים [אני לא פוטוגני ותמונת הפנים מפילה אותי הרבה פעמים...] והחלפנו טלפונים. אמרתי לו שאני בעוד שעה מגיע לאזור שלו ואצלצל אליו. כעבור שעה קלה כבר היינו בפינת הרחוב בה פגשנו ומורן נכנס לרכב. נדלקתי על המראה הרזה שחיפי חלק שלו, שהיה עוד יותר מוצלח מהתמונות ומורן זרם איתי והנחה אותי בדרך לאיזו פינה שוממה.

חצות הלילה, אני ומורן ברכב, והבנתי ממנו בדרך שהוא בראש למציצות בלבד, אך לי כבר היו תוכניות על הישבן הקטן והמדליק שלו. עצרנו באה מקום שאמור היה להיות שומם אבל פה ושם עבר עוד רכב עם זוגות נוספים שחיפשו מקום "שומם" להתמזמזות או יותר. לא עשיתי חשבון לאף אחד. הורדתי מכנסיים וגם מורן הוריד ואז הוא ירד לי למציצה חמה כאש.

מורן מצץ לי ואני שמתי לב גם שיש לו זין גדול משלו. ליטפתי לו קצת את הזין אבל עברתי מהר למה שהרבה יותר הדליק אותי, וזה הישבן הקטן והרך שלו. מורן היה חלק כמעט לגמרי בכל גופו וגם בישבן. שלחתי אצבע אחת לגשש באזור החור שלו והוא היה חם ומזמין. הרטבתי קצת את האצבע והחדרתי אותה קלות פנימה. החור שלו נראה לי מזמין ומוכן לקבל כמו שצריך. הוא גם היה נקי מאוד ואהבתי את זה.

אחרי מציצות לוהטות רציתי יותר. לא ענין אותי כלום, רק רציתי להשחיל אותו שם במקום, ואמרתי למורן שאני רוצה להרגיש את הישבן שלו קצת. מורן כבר היה מספיק חרמן כדי לשכוח מהרעיון המקורי שלו שהוא בא למציצה בלבד, הוריד את כל בגדיו והתיישב לי בהדרגה על הזין. התחושה היתה מדהימה, אבל היה לי חם מדי וצפוף מדי ברכב. הסתובבנו וניסיתי לזיין אותו בדוגי בתוך הרכב וזה היה טוב, אבל שוב, לא ממש נוח. אולי גם לא הייתי במלוא כוחי כי רק שעה לה קודם לכן סיימתי לזיין את גבי ולגמור עליו את מה שהיה לי, אבל למורן לא הפריע. הוא גמר בכייף ואחר כך עוד המשיך להתמזמז איתי זמן מה, עד שהחלטתי לוותר.

ידעתי שכשאני לא בשיא חרמנותי, אז תנאים לא נוחים של צפיפות וחום, מורידים לי. הייתי מת להיות באותו רגע עם מורן באיזה חדר נוח על מיטה טובה עם מזגן נעים, אבל לא היה זמן לכך. דיברנו על אפשרות שנפגש שוב. מורן אמר שנהנה ואהב את הזין שלי ואני אמרתי לו שאם נהיה במקום נוח יותר הוא יראה עוד הרבה ממה שאני יודע. אני לא יודע אם הוא באמת התכוון למה שאמר ואם באמת נפגש שוב. אני מקווה שזה יקרה כי אני מרגיש שעוד לא מיציתי אפילו לא חלק קטן מהפוטנציאל של הכייף שיכול להיות בסקס עם הבחור החמוד הזה.

החזרתי את מורן למקום שממנו לקחתי אותו ונסעתי עוד שני רחובות עד שנעצרתי בצד ופתחתי שוב את הלפטופ. היתה שעה אחת וחצי בלילה, אבל הסקס בלי הגמירה עם מורן, הרים את חרמנותי לגבהים חדשים. לשמחתי גיליתי באטרף הפתעה נעימה, בדמותו של בחור שלא ראיתי כבר יותר משנה ואשר בא לי מאוד להפגש איתו שוב.

את דין, 19, כוסון יפיוף ונערי פגשתי כבר כמה פעמים בעבר, הראשונה בהן כשהיה בן 17 ומשהו. לימים הוא שינה את טעמו והחליט שמה שהוא מחפש זה רק חיילים חתיכים או בסביבות הגיל הזה ובמצב הזה כמובן שלא היה לו מה לחפש אצלי. לפני כמה חודשים, אחרי שנה שלא דיברנו, דין פנה אלי ביוזמתו ונראה כי גילה בי ענין מחודש, אך שוב לא יצא לנו להפגש.

בלילה ההזוי הזה, כשראיתי שדין מחובר החלטתי לנסות את מזלי ופניתי אליו במילים: "היי חתיך מה המצב?"

דין השיב: "בסדר בייבי מה איתך מותק?"

אני: "בא לך להפגש עכשיו? :)"

דין: " בכייף! מתאים לך? איפה אתה עכשיו?"

אחרי שקבענו מה שקבענו יצאתי לנסיעה מהירה עשרים דקות אחר כך הייתי אצלו בישוב. אספתי אותו משם לאיזה צימר חמוד שמשכיר חדרים לפי שעות וכשהגענו הופתעתי כמה שדין היה להוט. או שהיה מאוד חרמן או שהתגעגע אלי ואל הסקס שלנו. כך או כך, היה סקסי מאוד. השנה ומשהו הזו שלא נפגשנו חיטבה את גופו היטב. הנער הפך לבחור צעיר אם כי לא פחות סקסי ומושך. דין חיבק אותי בעוצמה ונישק עמוק וברטט. הליטופים שלו קיוו לגעת בכל פיסת גוף ממני שהוא יכול היה לקבל. הזמן כאילו עצר מלכת. כאילו לא עבר שנה ומשהו מאז פגישתנו האחרונה. כאילו לא חלפו כבר שנתיים מפגישתנו הראשונה. כמו מגנט נמשכנו זה לזה ופשוט שכבנו ערומים, צמודים ומתחממים זה עם גופו של זה.

כמה דקות אחר כך, דין כבר כיוון את עצמו למה שהוא הכי אוהב, לטיפול אוראלי יסודי בזין שלי. הוא שאב, ליקק ובלע והוא הפנה אלי את ישבנו החלק לרימינג קליל ואז נשכב עלי וחיכך את ישבנו על הזין שלי בתנועות של כאילו זיון. דין לא אוהב חדירות, אבל גופו החלק והחטוב וישבנו העגלגל היו מספיק חמים ומחרמנים כדי שאגיע לשיא גם בלי זה וגם דין התיז בעוצמה רבה את כל מה שהיה לו, ועדיין נותר חרמן למיזמוזים במקלחת שאחרי.

היה כייף לסיים את הלילה ההזוי הזה עם דין. אחרי חמש וחצי שעות, מאה ומשהו קילומטרים של נסיעות, שלושה זיונים ושתי גמירות. חזרתי הביתה, עייף אך מרוצה.