כבר יותר משבועיים אני שותק. רק סמלי הדבר שהפוסט האחרון שלי הסתיים בשיר "מרוב אהבה שותק" ואולי לא סתם חתם השיר את הפוסט ההוא. יש לשיר ההוא משמעות סמלית עבורי. משמעות הקשורה - איך לא - למערכת היחסים שלי עם דותן. גם הפעם השתרבב השיר לפוסט בגללו.
אי שם בסוף אוגוסט דותן נעלם מחיי. הוא עשה זאת כבעבר בלי לומר מילה. הפעם זה לא בא על רקע של איזו מחלוקת או מריבה או אי הבנה. הפעם זה בא על רקע של כלום. רגע אחד אנחנו מתקרבים זה לזה ובמשנהו פאף הוא מתפוגג.
האמת שהיתה לי תחושה מוקדמת שמשהו כזה יקרה. ידעתי שבסוף אותו חודש הוא עוזב את מקום העבודה שלו, עוזב את מקום מגוריו ועתידו לוט בערפל. הוא סיפר לי אז שהוא מתלבט בין כל מיני הצעות עבודה, חלקן באזור המרכז וחלקם מרוחקות עוד יותר מהמקום המרוחק בו הוא גר באותו זמן. דותן פיזר רמזים, ואני קיוויתי שאני רואה צל הרים כהרים, אבל בתוך תוכי ידעתי.
הוא אמר לי שמצד אחד הוא רוצה לעבור למרכז, אבל מצד שני הוא חושש שדווקא כשיהיה קרוב יותר אלי הוא ירצה לקבל יותר ממה שאני יכול לתת לו [למי ששכח - אני נשוי]. הריחוק עוזר לו והקרבה עלולה לגרום לו להפגע. הוא לא אמר את זה במילים מפורשות אבל אני הצלחתי לקרוא בין השורות.
בפגישתנו האחרונה, ביום הולדתו, רק התחבקנו, התנשקנו והתכרבלנו זה עם זה שעה ארוכה. הוא שאב את ריחי אליו ואת מגעי הספיג בתוך גופו ועל עורו ואמר לי שהוא רוצה לנצור את הזכרון הזה ולקחת איתו את הרגעים האלה. באותו רגע חשבתי שהוא מתכוון שהוא רוצה לקחת אותם אליו לשירות המילואים שאליו יצא באותו יום, אבל בדיעבד הבנתי שזה היה רגע הפרידה שלו ממני. לא פרידה מתוך כעס או טינה, אלא פרידה מתוך ויתור. ויתור על אהבה שבנסיבות הקיימות לא תצליח להתממש. ויתור מתוך הבנה שאם הקשר הזה ימשיך נגיע למקומות שיכאבו לו, ואולי יכאבו לשנינו.
אני לעומתו יותר חולמני. יותר רוצה להסחף. רוצה יותר ללכת את הלא נודע ולקוות לטוב. בגלל שדותן לא אמר מילה, לא ידעתי כלום. בתחילה ידעתי שהוא במילואים, אחר כך תכננו להפגש ביום סיום המילואים שלו, אבל דותן ביטל. אחר כך דיברנו וניסינו לתאם פגישה אחרת, אבל שוב זה לא יצא. אחר כך הוא היה טרוד בחיפושי העבודה/דירה שלו ורצה לעשות את זה לבד בלי לשתף אותי. כיבדתי את רצונו וחיכיתי שיודיע לי מה החליט ולאן פניו מועדות. אחר כך הוא שתק. אחר כך היתה את שיחת הטלפון האחרונה שלנו. שיחה מביכה. שיחה מרגיזה. שיחה כוזבת.
זה קרה במוצאי שבת. דותן לא רגיל שאני מתקשר אליו בשעות כאלה. הוא גם כנראה כבר מחק את אנשי הקשר האישיים שלו מהטלפון שלו שהיה שייך למקום העבודה, כי אמור היה להחזיר בתוך ימים ספורים. לכן, אולי בניגוד לרצונו, כשצלצלתי באותו יום, הוא ענה. הוא נשמע נבוך כשענה, כאילו תפסתי אותו בקלקלתו. הוא אמר לי שלא ידע שזה אני כי המספר שלי [ובכך הסגיר שזה ההסבר למה הוא בכלל ענה לי למרות שבטח לא רצה לענות בכלל...], הוא אמר גם שהוא בנסיעה ובאמצעי העברת דירה. הספקתי עוד לומר לו שישלח לי את המספר החדש שלו כדי שלא נאבד קשר, אך הוא מלמל משהו כמו "אני אתקשר אליך אחר כך" ואפילו לא נתן לי לשאול לאן הוא בכלל עובר. זה היה הסוף. השיחה האחרונה שלאחריה לא שמעתי ממנו בכלל.
בשבועות שקדמו לכך אמרתי לידידתי קלי, שיש לי תחושה שזה הולך לקרות. שדותן ינצל את ההזדמנות שהוא עובר דירה ומקום עבודה ושהוא מחליף טלפון, כדי להתנתק. זו היתה הזדמנות פז בשבילו להעלם בלי שיש לי דרך למצוא אותו. אני לא יכול לנחות על סף דלתו ולשכנע כפי שעשיתי פעם ואני לא יכול אפילו להתקשר ולדבר איתו. כך, הוא יוכל לעשות את זה חד צדדית, קר ואכזרי, וכך הוא אכן עשה. קלי חשבה שלא יתכן שזה יקרה כי היא מאמינה שהוא באמת אוהב אותי. אני לא בטוח שזה נכון, אבל אם זה נכון, אולי הוא עשה את זה דווקא בגלל שהוא אוהב אותי, דווקא בגלל שידע שבדרך אחרת יקשה לו להתנתק ממני.
לא ידעתי את זה באותה שיחת טלפון אחרונה, אבל ליבי ניבא לי רעות. חיכיתי כמה ימים לפני שניסיתי ליצור איתו קשר, כדי שיסיים את הבלגן של ההעברה, אבל הוא לא ענה. לא לטלפון, לא למייל וגם לא באטרף. אפילו הודעה ששלחתי לו לפייסבוק לא נענתה. הוא מחק אותי מחייו ואפילו לא אמר כלום. תהיתי אם הוא בכלל אהב אותי אי פעם או שגם הוא, במקרה הזה, מרוב אהבה שותק, אבל עושה זאת כדי להתנתק וכדי לא להפגע, גם אם המחיר כל כך אכזרי כלפי.
לא ישבתי בחיבוק ידיים. פעם בכמה זמן שלחתי לו איזו הודעה, אך לא היה לי מושג אם הוא קורא את ההודעות האלה בכלל. אפילו ביום הולדתי הוא לא טרח ליצור קשר, אפילו בערב יום כיפור המצפון לא הציק לו. דותן הסתגר עמוק בתוך הקונכיה שלו ולא הציץ החוצה לרגע. לעיתים הייתי רואה את כרטיסו באטרף אונליין ולפעמים היה מקפיא אותו ונעלם. לפעמים הייתי שותק ולפעמים הייתי מנצל את ההזדמנות ושולח לו מסר שם. אמנם בעבר הוא טען שהוא לא קורא הודעות באטרף, אבל לפחות כששלחתי לו שם הודעות ידעתי שהוא אונליין ואם ירצה אז גפ יקרא, מה שלא יכולתי לדעת לגבי המייל.
ידעתי שאולי זה קצת פתטי וידעתי שאני חייב להרפות אבל לא יכולתי. התאפקתי והתאפקתי אבל שוב ושוב נשברתי וכתבתי לו משהו. באיזה שהוא שלב יצאה גם קצת מרירות. באיזה שהוא שלב יצאה גם קצת טיזריות בהודעות שלי. רציתי לנער אותו. רציתי לעורר אותו. אפילו אם יכעס, העיקר שיגיב. העיקר לשבור את השתיקה. לפני שבועיים ומשהו זה "הצליח".
זה קרה שוב כשראיתי אותו אונליין באטרף וקצת נטרפתי. שלחתי לו עוד הודעה. הודעה כנה, בלי לצפות לכלום, אבל ההודעה הזו הצליחה להזיז לו. וזה מה שכתבתי:
"לאהוב אותך זו כנראה מחלה חשוכת מרפא...
אני מנסה לזיין ולשכוח אבל לא יכול...
אתה יושב לך שם וחושב לעצמך למה לכל הרוחות הוא לא מרפה ממני? זה פשוט מאוד, כי אף פעם לא דיברת איתי, אף פעם לא אמרת לי שאתה לא אוהב או לא רוצה יותר, אלא סתם נעלמת ללא אף מילה...
תגיד שאתה לא רוצה אותי יותר, לא חושב עלי יותר ולא אוהב אותי יותר [אם אי פעם אהבת...] ואני אעלם לך מהחיים... גם מהוירטואליים..."
דותן כעס. אוהו כמה שהוא כעס. אני, שמכיר את האנדרסטייטמנט שלו יודע. הוא שלח לי הודעה כזו:
"מגעיל ומעצבן אותי וגורם לי לרצות לדחות אותך יותר ויותר, כל שטות שאתה כותב כאן.
שבת שלום..אל תגיב!"
כאב לי לקרוא את זה, אבל שמחתי שהוא הגיב סוף סוף. בתור אופטימי בלתי נלאה [כשלפעמים האופטימיות הזו גובלת בנאיביות אם לא יותר מכך] ראיתי אות חיובי דווקא במשפט "גורם לי לרצות לדחות אותך". הוא לא כתב "אני לא רוצה אותך" אלא דווקא מה שהוא כתב אמר לי בין השורות שהוא רוצה אותי אבל מנסה בכוח להפסיק לרצות אותי. לא נעתרתי לבקשתו לא לענות וכתבתי לו תשובה קצרה:
"אתה כנראה לא מבין מה אתה בשבילי ואיזו השפעה יש לך על החיים שלי.
כואב לי שאלה המילים הראשונות שאתה אומר לי אחרי חודשיים של שתיקה שאין לי מושג למה היא היתה.
מצטער על כל שטות שאמרתי, עשיתי, או לא עשיתי.
ועכשיו כמו שנאמר: ורק אני מרוב אהבה שותק [ורק מקווה שתשבור את השתיקה הכואבת הזו ]"
יומיים אחר כך הרגשתי שאני צריך לכתוב לו עוד משהו. משהו שיעזור לי לקבל את הסגירה שלי מכל פרשת דותן, אז כתבתי לו עוד משהו [אגב, השמות בדויים כמובן]:
"שלום דותן
אחרי כל מה שעברנו יחד, אתה חושב שזה אפשרי שנשב לשוחח על כוס קפה כבני אדם?
אני מאמין שזה חשוב לשנינו ושאנחנו חייבים את זה לעצמנו ולא משנה לאן נמשיך מכאן והלאה.
מודה לך
אביב"
כמה שעות אחר כך דותן ענה לי, ותשובתו הצליחה הפעם אפילו להפתיע אותי קצת:
"כן אביב
אני אוהב את הטבעת שלך...
ובאופן חולני ומצחיק אתה צריך להביא לי עוד אחת מרשימה ויפה יותר
אהבתי אותך תמיד ואני רוצה אותך אותך
אתה היחיד שאני נושא על דגל ליבי וכמה שארצה להתחמק מזה לא אצליח.
דותן."
הוא יודע מה לכתוב בשביל להמס את ליבי והוא אכן עשה את זה, אבל הפעם אני יותר חסין. לא רציתי לחזור על טעויות העבר, למרות שהשתוקקתי להאחז בהודעה הזו שלו ובפתח הקטן שהוא פתח לחידוש הקשר, אבל לא כך. התלבטתי והתחבטתי לגבי התגובה שאכתוב, אבל ידעתי מה אני רוצה. לא רציתי שהאהבה או חידוש הקשר יהיו תלויים בדבר. אהבה התלויה בדבר אינה אהבת אמת וההודעה שלו הותירה אותי ספקני הרבה יותר מבעבר. אחרי הרהורים של כרבע שעה כתבתי לו בכנות הכי גדולה שיכולתי:
"דותן היקר
אני לא מסוגל לחשוב על טבעות עכשיו, כשאני נזכר שכל פעם אחרי שהבאתי לך טבעת... באופן אבסורדי נוצר ביננו נתק. הייתי רוצה שאם ננסה שוב להתחבר זה לזה נעשה את זה הפעם נכון. תהיה איתי בענין הזה ויהיה רק טוב. לא טבעות ולא מתנות, אלא פגישה, שיחה, הסרת המשקעים שיושבים לשנינו על הלב על מנת שנוכל לשבור את המחיצות האלה. אני כמעט התייאשתי, אבל בגלל שאני אוהב אותך כל כך ניסיתי כל פעם שוב ושוב. בוא נשבור את הריטואל הזה. נעשה את זה אחרת. בוא נפגש.
אני חצי רדום וממש בדרך לישון פתחתי שוב את אטרף בתקווה לראות הודעה ממך... אני מקווה שההודעה שלי לא יצאה מבולבלת מדי, אבל היא נכתבה בשליפה ישר מהלב...
אביב"
אחרי שזה קרה הרגשתי שאני לא יכול לכתוב כלום עד שאשמע ממנו. יום - יומיים אחר כך פרסמתי בבלוג את הפוסט האחרון על סיפור סקס בין סימני ניקוד ורוד ומאז לא כתבתי עוד. דותן לא ענה להודעה האחרונה שלי. באותו לילה הוא הקפיא את כרטיסו באטרף וחזר לשתוק, והוא עדיין שותק. שתקתי גם אני. אחרי שבועיים, במקרה שמעתי ברדיו איזה שיר שהחזיר לי הרהורים על דותן. על האהבה שהיתה או לא היתה. על מהותה של אהבת אמת. לא היו לי תשובות, רק שאלות. השיר הזה של ג'ון לנון הוא קטן ופשוט ולמעשה היה רק סקיצה לשיר ונכתב קצת לפני מותו. רק כמה שנים אחר כך, בעזרת ידידיו לשעבר מהביטלס ובעזרתו של ג'ף לין מ- ELO יצא השיר Love is real לאור. זמן קצר אחרי ששמעתי את השיר ברדיו, מתוך גחמה של הרגע, כתבתי לדותן מייל:
"שלום דותן ושבוע טוב
שמעתי היום את השיר הפשוט והישן הזה של ג'ון לנון וחשבתי עליך, עלינו...
John Lennon - Love is real
Love is real, real is love,
Love is feeling, feeling love,
Love is wanting to be loved.
Love is touch, touch is love,
Love is reaching, reaching love,
Love is asking to be loved.
Love is you,
You and me,
Love is knowing,
We can be.
Love is free, free is love,
Love is living, living love,
Love is needing to be loved."
ועם השיר הזה אני אסיים הפעם:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
