לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

פילבוקס


חוויות, דעות, סיפורי סקס, אירוטיקה ואהבה שכתבתי על גייז וביסקסואלים, שירים שאהבתי ותמונות שאספתי, הכל לפי מצב הרוח והחשק.
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2008    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2008

הוי אנדריי אנדריי, למה אני נמשך לבחורים מתוסבכים?


 

 

אחרי כשלון המפגש הראשון שלי עם אנדריי, 28, והסקס שנקטע באיבו חשבתי שזו כבר הפעם האחרונה שאני שומע משהו מהבחור הזה, אבל באיזה שהוא מקום היה חבל לי לוותר כל כך מהר.

 

לא רק בגלל שאנדריי כל כך יפה ובעל גוף מדהים בעיני, לא רק בגלל שהוא גר כל כך קרוב, לא רק בגלל שמבחינת הזמן הפנוי ממש נוח לי איתו, בעיקר בגלל הנפש שהרגשתי שמסתתרת שם מאחורי כל האריזה היפה. נו טוב, האמת שגם הייתי חרמן עליו בטירוף ורציתי הזדמנות שניה, מקצה שיפורים, סקס מטריף עם הבחור שהכי משך אותי מבחינת פיזית מכל הבחורים שפגשתי מזה זמן רב.

 

נכנסתי לאטרף והשארתי לו עקבות אבל הוא לא הרים את הכפפה. המשכתי לראות את שמו בצ'ט מדי פעם מחפש בחור למציצה, אבל לא עשיתי עם זה כלום. כמה ימים אחר כך ראיתי שהוא מתחיל לחפש בצ'ט "אקטיבי נייד לסקס חזק". ביום השני שראיתי את ההודעה הזו חוזרת על עצמה בצ'ט החלטתי לנסות את מזלי שנית. אם הוא רוצה סקס חזק ולא משהו עדין ורגיש, אני אגייס בשבילו את כל האגרסיות שאין לי. אני אשחק את המשחק, העיקר להיות איתו, להרגיש את גופו המדהים, לזיין אותו כמו שצריך סוף סוף, ואולי אולי גם להיות משהו מעבר לרק סקס בשבילו. הרגשתי שאם זה יצליח ביננו, אז מצידי כל מסע הציד והחיפושים שלי יכול להסתיים. החלטתי לעשות נסיון אחד נוסף. אם סקס חזק הוא מחפש, אז סקס חזק הוא יקבל, חשבתי, ופניתי אליו:

 

"אם היית מסתדר עם הגודל שלי, אז דווקא יש אקטיבי לסקס חזק עכשיו...:-)" כתבתי לו בהודעה ששלחתי.

"חמוד... מה שלומך?" ענה לי אנדריי.

"אני חרמן מאוד... הייתי שמח אם היינו מנסים פעם שניה, אולי הייתי עדין מדי. אם אתה מחפש סקס חזק אני יכול לתת לך סקס חזק..." השבתי.

"אני מת על אנשים שלא מוותרים :)))" ענה אנדריי ותהיתי אם הוא אומר זאת בציניות או ברצינות.

"כי אני אופטימי... אני יודע להתאים את עצמי ואני יודע שבדרך כלל הסקס איתי טוב. אני רק צריך להבין את הצרכים של הפרטנר... יש לך כוח? בא לך שהפעם אני אהיה יותר אגרסיבי ופחות מתחשב? חוץ מזה אם פגשתי משהו טוב, למה לוותר כל כך מהר? " שאלתי.

"האמת, אני כבר לא יודע מה בא לי. אטרף זה מקום שמוריד חשק" ענה אנדריי.

"אני יודע מה בא לך. בא לך אותי..." אמרתי לו במשפט מלא בטחון עצמי שאין לי והוספתי: "אטרף אולי מקום שמוריד חשק לפעמים אבל אנחנו יכולים להרים את החשק זה לזה בהרבה כיף. תחשוב שאם רק יסתדר ביננו הכל יהיה כל כך פשוט כי אני קרוב ודי זמין :-)"

"אתה בא :-)))))))))))))))))))))))))))?" הגיעה תשובתו המפתיעה של אנדריי

"בכיף... רוצה?"

"כן" ענה אנדריי.

"סבבה, רק שיקח לי קצת יותר זמן כי אני יוצא מת"א עכשיו. אני מקווה שאתה לא ממהר..."

"אז בוא מחר :)))" ענה אנדריי שזמנו כנראה היה מצומצם קצת וכך קרה שקבענו פגישה שניה למחרת בבוקר.

 

לא היה סקס גם בפגישה השניה שלנו. דיברנו המון, שכבנו על המיטה שלו, לבושים בתחתונים בלבד, מתנשקים ללא סוף, מתחבקים, מתכרבלים, שוכבים זה על זה, מתלטפים, אבל לא מזדיינים. שלוש שעות נעימות וחושניות אך ללא סקס, רק הרבה חרמנות שלא באה על סיפוקה. השיחות האלה יצרו אצלי דאגה אמיתית לאנדריי כי בהן גיליתי עד כמה הוא לא מוצא את מקומו בעולם הזה.

 

כל כך הרבה יופי, כשרון, נועם, אצילות, חוכמה, נחמדות, אך בתוך כל החבילה הנהדרת הזאת מסתתרת לה נפש כל כך מיוסרת של בחור שלא מבין מה הוא עושה בעולם הזה ולשם מה הוא מתקיים בכלל. כשהכרתי אותו לראשונה גופי יצא אליו, אבל אחרי שהתקרבתי אליו קצת ונגעתי בנפשו, ליבי כבר יצא אליו. מישהו שאל אותי פעם איך דווקא אלי מגיעים כל הבחורים המתוסבכים האלה ולמה אני לא בורח מהם כמו מאש. זה כנראה משהו שטמון עמוק באופי שלי. אני לא מוותר כל כך מהר. יש לי המון סבלנות דווקא למקרים המסובכים ביותר, ואני מאמין גם שלכל בעיה יש פתרון וגם אם לא רואים אותו, אם רק נתאמץ עוד ועוד, הוא בוא יבוא. אופטימיות מופרזת? אולי. אבל עדיף להיות אופטימי ולטעות לפעמים מאשר להיות פסימי ולהיות צודק כל הזמן...

 

אני חושש לאנדריי. אני חושש שיום אחד הוא יעשה צ'ק אאוט לחיים שלו ויסיים אותם במו ידיו. אינני מבין אותו ולעולם לא אבין אנשים שנוטלים את חייהם במו ידם. האם זה מתהומות הסבל והמצוקה? לאו דווקא. לפחות לא במקרה של אנדריי. הוא פיתח לו איזו תיאוריה שהנוכחות שלו פה מיותרת, שאין כל תכלית וטעם להשארותו. שאין לו שאיפות. ששום דבר לא יעשה אותו מאושר. הוא לא יודע ולא יידע מה זאת אהבה, כך אמר לי. אפילו את בן זוגו לשעבר הוא לא אהב. הוא שימש רק אמצעי לסיפוק צורך מיני או אחר, אבל לא יותר מכך. אנדריי פיתח לעצמו איזו קהות חושים בלתי מובנת שאינני יכול אפילו להתחיל להבין אותה בכלל.  

 

"אם היית יכול לבחור משאלה אחת בלבד במה היית בוחר?" הוא שאל אותי. בתחילה ניסיתי להתחכם ואמרתי לו שהייתי בוחר במשאלה שכל מה שארצה יתגשם. אחרי שהוא עיוות את פרצופו ודרש תשובה אמיתית אמרתי לו בתחילה "אושר" והוא עיוות את פרצופו שנית תמה על המילה המוזרה הזו שהוא לא ממש הבין את פשרה ותכליתה ואז אמרתי לו, הפעם בכנות מלאה: "הייתי בוחר לעשות טוב, כי זה מה שאני משתדל לעשות, למרות שבטח יש אנשים שאני עושה להם רע. אבל הרצון לטוב, לכמה שיותר טוב הוא זה מה שמנחה אותי, אז הייתי שמח אם זה גם היה מצליח לי יותר..." אנדריי הבין והפעם לא עיווה את פרצופו, אם כי גם לא הראה הבעה של שביעות רצון.

"ובמה אתה היית בוחר?" שאלתי אותו.

"למות" ענה לי אנדריי.

"מה??? למה???" לא הצלחתי להבין את המשאלה המוזרה. "מה טוב במוות?"

"תגיד לי, לפעמים אתה לא מרגיש כאילו אנחנו חיים באיזה מטריקס? כאילו החיים האלה פה הם לא החיים האמיתיים? כאילו רק אחרי המוות נתחיל לחיות באמת?"

"לפעמים אני מרגיש שאני לא ממש אני אלא חיקוי של עצמי שמתהלך פה באיזה סרט כבר שנתיים ומשהו ויום אחד אתעורר ואראה שהכל היה חלום" עניתי לו.

"אתה יודע למה אני רוצה למות?" שאל אנדריי.

"למה? אתה כל כך סובל פה?" תהיתי.

"לא" ענה אנדריי, "אני רוצה למות בגלל הסקרנות. אני מאמין שיש משהו שם אחרי המוות ואני רוצה לראות מהו."

"משהו? אין כלום. רק חדלון" עניתי לו, "כל הפנטזיות האלה על העולם שמעבר, העולם הבא וכל הבולשיט, זה רק בגלל שהאדם לא מסוגל לתפוס שיש לנו זמן קצוב לחיות ולהיות וכשהוא נגמר אז הוא נגמר. אין שום דבר מעבר, אז תנצל את הזמן הזה שמוקצב לך הכי טוב שיכול להיות, אנדריי" סיימתי את דברי והוא שקע בהרהורים כשידי העקשנית מלטפת אותו עוד ועוד ופי מנשק את שפתיו הרכות וגופי מנסה להטביע בחומו את גופו הצונן יחסית ולחדור מבעד לחומות הבצורות של עקשנותו.

 

"איך הגעת לזה? קרה לך משהו בילדות אולי?" שאלתי.

"לא, היתה לי ילדות טובה ומאושרת, הורים משקיעים ומפרגנים. לא היה חסר לי כלום" אמר אנדריי.

"וההורים שלך גם כאלה פסימיסטים?"

"בכלל לא. אמא שלי היא אופטימית נצחית גם במצבים הכי קשים. האופטימיות שלך מזכירה לי אותה" אמר אנדריי.

"אז למה? למה?" נותרה שאלתי מהדהדת ללא מענה.

 

אני מרגיש שכל הסיפור הזה של אנדריי כבד עלי, אבל אני לא יכול להרפות. אין שום דרך שבה אוכל לעזור לו מלבד אולי להיות שם קצת בשבילו, לתמוך, לנסות להשפיע עליו במשהו מהאופטימיות שלי, לעודד ולתמוך. אינני יודע אם משהו מזה יועיל, אבל בינתיים אני מנסה.

 

"אני שמח שלא עשינו סקס" היתה נוסח ההודעה ששלח לי אנדריי למחרת הפגישה השניה שלנו.

למה זה משמח אותך?" שאלתי.

"כי אלה שהזדיינתי איתם, אני שונא אחרי. אני אפילו מרגיש כי עשיתי משהו טוב שלא הזדיינתי איתך. עוד לא פגשתי כזה בן אדם סבלני ומקסים כמוך" אמר אנדריי.

"ואוו איזה מחמאות.... תודה. יודע מה הייתי אומר בתור אופטימי? שאם מזדיינים ישר בפגישה ראשונה אז בזה בדרך כלל זה נגמר. הרבה יותר מעניין להפגש שוב ושוב ושוב עד שכשנזדיין יהיה ממש פיצוץ של חושניות ואירוטיקה :))" ניסיתי לשכנע את אנדריי לחשוב עלי בכל זאת בהקשר של סקס אבל מחשבתו של אנדריי כבר נדדה למקום אחר.

"אני מצאתי דרך יפה לעזוב את החיים" אמר אנדריי והחל לתאר לי את הדרך הזאת "נכון שזה מגניב?" הוא חתם.

" אוי אנדריי... למה? למה? תפסיק לחשוב על מוות. אין בו כלום. תחיה ותהיה. יש בך כל כך הרבה נועם אצילות, יופי, חוכמה, כשרון. למה שלא תנצל אותם קצת למשהו חיובי?" אמרתי.

"חולה עליך. אתה בן אדם מיוחד ושונה מכל מי שפגשתי. שתמיד תדע את זה. למרות שלך גם ככה אין בעיה עם הערכה עצמית. לילה טוב" סיים אנדריי ואני רק חשבתי כמה שהוא טועה ביחס להערכה העצמית שלי שלא קיימת במידה שהוא חושב בכלל...

"תשכח מכל המחשבות האובדניות אנדריי. העולם יהיה מקום עצוב יותר בלעדיך... לילה טוב בחור מקסים" אמרתי לו וקיוויתי שמשהו מכל מה שאמרתי או מעצם נוכחותי הקטנה בשולי חייו יעזור להציל את הבחור המיוחד הזה.

 

 

אני מתחיל לפתח רגשות כלפי אנדריי. למרות שאני יודע שזה חסר תוחלת, אני לא יכול לשלוט על זה. משהו בפגיעות המיוסרת שלו מושך אותי לגונן עליו, לעטוף אותו בחיבוק חם ומילים רכות, לרצות להכיר אותו יותר, להיות איתו ואולי אולי גם קצת לאהוב אותו.

 

הוי אנדריי אנדריי, מה יהיה איתך? מה יהיה איתי? מה יהיה איתנו? האם יהיה בכלל?

 

המחשבות על אנדריי זרקו אותי לשיר ישן, To Know Him Is To Love Him:

 

To know know know him

Is to love love love him

Just to see him smile

Makes my life worthwhile

To know know know him

Is to love love love him

And I do

 

I'll be good to him

I'll bring love to him

Everyone says there'll come a day

When I'll walk alongside of him

Yes just to know him

Is to love love love him

And I do

 

  

 

כאן השיר בגרסתם המקורית והקצת סכרינית של ה- Teddy Bears מ- 1958:

 

 

 

ואילו כאן השיר בגרסת כיסוי מעולה של איימי ווינהאוס מ- 2007 שנגעה יותר לליבי במלאנכוליות המחוספסת שלה:

 

 

נכתב על ידי , 31/12/2008 18:06   בקטגוריות אירוטי, אכזבה, אמת, אסוציאציות, אף פעם זה לא מאוחר מדי, בדידות, בין תדמיות למציאות, גייז, דאגות, דעות ומחשבות, הומואים, הפתעות בחיים, הרהורים, התחלות חדשות, זיונים זה לא הכל, חיבוקים, חרמנות, חשיפה, ידידות, לא חשוב הגיל, מוסיקה, מחשבות אובדניות, מצב רוח, משיכה, נוסטלגיה, נשיקות, סקס, עצב, פגז מן העבר - נוסטלגיה, פגישה, פיתוי, פנטזיות, רגשות, שירים של פעם, תובנות, תמונות, תקווה, תשוקה, אהבה ויחסים, מחמאות, מוות  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פילבוקס ב-27/1/2009 00:05
 



חוג ידידי פילבוקס מפגש שני: על בחורים, שיחות, סקס ושירים


 

ה"אמת" ניתנת להאמר ששוב היה הסטרייט מהדרום אחראי למפגש חוג ידידי פילבוקס הנוכחי. הפעם המניע העיקרי שלו היה הז'קט הכחול שהוא שכח אצלי בפגישה הקודמת שקיימתי איתו לבד לפני מספר שבועות, כשניסינו אז לארגן מפגש ובסוף מצאנו את עצמנו לבד. הז'קט הכחול הזה ונוכחותו אצלי עוררה אצלי אסוציאציה לשמלה הכחולה של מוניקה לווינסקי ומרגע שהסטרייט ביקש למצוא דרך לקבל אותו חזרה רצו ביננו אין ספור התבדחויות על הז'קט ועל הראיות המחשידות שעליו שהיו סימן לסקס הסוער ביננו [שלא היה ולא נברא].

 

אם כבר הזכרתי את הסטרייט מהדרום החביב, שלאחרונה התחלתי להתלוצץ איתו שהוא סטרייט המחמד שלנו, מן הראוי שאמצא לו גם איזה שיר. לאור הטיולים של הסטרייט הזה למרחבי עולם הגייז הזה שאינו העולם שלו, החלטתי להקדיש לו את השיר Take a Walk on the Wild Side של Lue Reed מ- 1972. מי יודע, אולי יום אחד הוא ירצה לעשות יותר מרק טיול לשם...

 

 

 

 

בכל אופן אחרי אין סוף תיאומים ואסמסים משעשעים [שחבל שלא שמרתי לציטוט...] והיו קשורים [איך לא] לכתמים החשודים שקיימים על הז'קט הכחול, פגשתי את הסטרייט מהדרום,22, בעזריאלי, שם אספתי אותו ואת גיל, 25, שהצטרפו אלי לנסיעה לירושלים.  רצינו לנסוע באיזי וכך יצא שיצאנו לדרך בערך שעתיים לפני המפגש המתוכנן.

 

בתחילה היה גיל שקוע בעולמו הפרטי עם אוזניות האמ.פי. שלו עד שהצעתי לחבר אותו לרמקולים של הרכב. משהו בחוט שמחבר בין האמ.פי. למערכת סאונד של הרכב לא היה תקין והצלילים קצת חרקו, אבל כשהבנתי את הכיוון המוסיקלי שלו שלפתי איזה דיסק שהכנתי פעם מערימת הדיסקים שלי ואחלה מוסיקה החלה להתנגן לשמחת כולנו כל הדרך לירושלים. גיל כבר ביקש שאצרוב לו את הדיסק ואמרתי לו שאעשה זאת בכיף ואביא לו בהזדמנות קרובה.

 

בדרך הזכיר לי הסטרייט מהדרום כי המפגש הראשון היה בערך באותה תקופה בשנה שעברה, גם כן חנוכה, מה שהזכיר לנו שוב את סופת הטורנדו, נדב ז"ל, שכבר איננו עימנו. "אתה בקבוצת סיכון", אמרנו לגיל שריחף לו על ענני המוסיקה באיזה עולם פרטי משלו. "מהמפגש הראשון 25% מהמשתתפים לא שרדו אז מכיוון שהפעם אמורים להיות שישה, זה בדיוק אחד וחצי בסיכון" הוסיף הסטרייט מהדרום שאף החליט כי אחד וחצי משמעו שאחד מאיתנו יעבור לעולם שכולו טוב ועוד אחד רק יפצע... בדיחות שחורות, נו.

 

כפי שכבר אמרתי יש לנו מדינה קטנה. במדינה הקטנה הזו מסתבר שגם גיל, שאמור היה להיות זה שלא מכיר אף אחד, דווקא זכה להכיר את נדב ז"ל וכך בגלל שגם די הקדמנו את לוח הזמנים, החלטנו לעלות לקברו של נדב להתייחדות קצרה. בית העלמין הקטן של שורש, בדרך לירושלים, קיבל את פנינו בצינת הרים מקפיאה, עמדנו כמה דקות ליד הקבר ונזכרנו עד כמה החיים קצרים ועד כמה יש למצות בהם כל רגע כאילו הוא הרגע האחרון. זו לפחות היתה המחשבה שחלפה במוחי באותו רגע. פרחים לא הבאנו להניח על הקבר והתלוצצנו שאולי במקרה של נדב היה מתאים יותר להניח על קברו קונדומים. הוא בטח היה מבין את הבדיחה הקטנה, אבל לא בטוח שבני משפחתו היו מקבלים זאת ברוח טובה, אז החלטנו לוותר. עוד מבט אחרון על נוף ההרים המדהים הנשקף משם ועשינו את דרכנו חזרה לרכב. מאוחר יותר כשנפגשנו בירושלים עם עלם החמודות השקט אמרנו לו שבדרך נסענו להשתטח על קברי צדיקים בשורש. לקח לו קצת זמן להבין את הבדיחה הקטנה שלנו אבל בסוף הוא חייך. זה היה אולי מקאברי קצת, אבל בכל זאת משעשע.

 

לפני כן עוד עברנו בביתו של ארי הירושלמי, 26, שהתגלח לכבודי כי ידע שאני חושב שהוא הרבה יותר נאה כשהוא מגולח והמשכנו לעין כרם למסעדה שנבחרה ע"י עלם החמודות. בדיעבד התברר שהיתה טעות קלה בשם המסעדה מה שמסביר את העובדה שהיתה ריקה כל כך, אבל בשום אופן לא מסביר את העובדה שכל מנה שהזמנו לקח לה חצי יום להגיע. טוב לפחות שחילקו מפיות וסכו"ם מייד בהתחלה וכך הסטרייט מהדרום שרגיל למאכלי גמלים, יכול היה לפחות לאכול מנה ראשונה.

 

היה קר שם במסעדה. זו היתה מרפסת סגורה בכיסוי פלסטיק כמו שמכסים מרפסות במסעדות בחורף והיו תנורי גז מיוחדים כאלה שהיו אמורים לחמם אבל לא ממש עשו את העבודה. ארי הירושלמי הזעיק את המלצר שהואיל בטובו להזיז במילימטר את הווסת האחראי לעוצמת החימום. כאן התחילה התלבטות חמה אם לקחת את החוק לידיים ולהגביר את החימום בעצמנו או לפנות שוב למלצר שיזיז את הווסת בעוד מילימטר או שפשוט נדליק להם את רצפת העץ בתור נר שני של חנוכה כדי שיהיה חם קצת. אני החלטתי שהירושלמים הללו מתלבטים יותר מדי, קמתי והזזתי את הווסת עד הסוף והוא כמעט נשאר לי ביד, אבל לפחות נהיה קצת חם.

 

ארי הירושלמי מצידו החליט שלהדליק סיגריה היא גם דרך יעילה להתחמם. אחר כך היה לו עוד רעיון חביב: לעשות לי מסאז' לגב התחתון [שאמרתי שקצת כואב לי] ולתחוב את ידו הקרה עמוק פנימה לחמם אותה קצת וללטף לי באותה הזדמנות את הישבן. לא הייתי אומר שזה לא היה נעים, אבל בכל זאת זו היתה מסעדה ונדמה לי שאפילו היו עוד סועדים אי שם מאחור. כשעלם החמודות השקט שישב ממול הבין לאן נדדה ידו שלח ארי, הסומק איים להציף את פניו, למרות שלא לישבנו היא נדדה, אז החלטתי לעצור את ארי בחיוך לפני שידו תנדוד למקומות נוספים. זה אחד הדברים שאני אוהב אצל ארי, הוא לא ממש עושה חשבון. הוא טבעי כמו שהוא.

 

זה המקום לעשות הפסקה מוסיקלית קטנה נוספת ולהקדיש לארי שיר שצץ במוחי מיד ברגע שכתבתי את המשפט האחרון עליו: Come as you are של להקת נירוואנה משנת 1992:

 

 

 

כשהסטרייט מהדרום סיים לאכול את המנה הראשונה [אחר כך הוא יצטער על זה שלא יהיה לו במה לנגב את הפה] והאוכל האמיתי עדיין בושש מלהגיע, הוא איים שיעלה על אחד השולחנות לאיזה ריקוד סטריפטיז אירוטי, מה שיכול היה להיות משעשע וממריץ לקראת האורגיה ההמונית שתכננתי לכולנו בשירותי הנכים. ארי שכבר הספיק לבקר בשירותים אמר שהם ממש נקיים ובעלי ניחוח בורדלי נעים, אז למה לא? המלצר שהחל להבין עם מי יש לו עסק חפז לו מאי שם וחזר עמוס ב... שתי צלוחיות קטנטנות של מטבלים וחתיכת לחם כפרי פרוס, שלא היה פרוס ממש עד הסוף. הסטרייט מהדרום, שבשלב הזה היה כבר מורעב בטירוף, ניסה לעצור את עצמו ולהוכיח לכולנו שגם בדרום יודעים מהם נימוסי שולחן, לקח את הסכין וניסה לשווא לחתוך את הלחם עד הסוף כדי להפריד את הפרוסות זו מזו, אבל בהצלחה מועטה למדי [נראה לי שהוא פשוט החזיק את הסכין הפוך או משהו כזה].

 

עלם החמודות השקט שהבחין במצוקתו של הסטרייט מהדרום, נחלץ לעזרתו. הוא תפס את הלחם כמו שצריך בידיים והפריד בין הפרוסות ברגע אחד, וכולנו עשינו את עצמנו לא מתנפלים עליהן להשביע איזו חצי שן עם מה שהיה שם. במפגש הזה עלם החמודות לא היה כל כך שקט כבעבר ותרם מקולו הערב ונועם הליכותיו לכל מה שלא קרה שם. האמת שהזהרתי אותו מראש אני סומך עליו שינצח על התזמורת, במיוחד כשהמפגש מתקיים במגרש הביתי שלו ונראה לי שהוא השתדל לא להיות יותר מדי שקט הפעם. בכל מקרה, הדימוי השקט שלו כל כך מוטבע אצלי שהשיר הטבעי להצמיד לו היה שירם הישן והנפלא של סיימון וגרפונקל Sound of Silence משנת 1966:

 

 

 

כשאני רעב אני לא רק חושב על אוכל אלא משום מה מתגנבות לראשי גם מחשבות על סקס. הייתי בטוח ששתיתי כל הזמן רק מים, אבל מי יודע, אולי גיל הגניב לכוס שלי משהו מהמרטיני ביאנקו שהוא שתה. בכל אופן, כשעלם החמודות השקט עבר על התפריט וראה שאחת המנות היא "מרק היום" והעלה את התהיה מהו מרק היום, הצעתי ברוב חרמנותי את הרעיון כי זהו מרק דגדגנים ברוטב פטמאות והוא כמעט בלע את המזלג שלו מרוב הלם. המשפט הזה תקוע לי אי שם בירכתי המוח מאז שירותי הצבאי. זה בערך המשפט שהטבח של היחידה שלי בצבא היה אומר כל פעם שמישהו שאל אותו מה יש לאכול היום. למה המשפט הזה נשלף לי דווקא היום ולמה מול עלם החמודות השקט מכל האנשים שבעולם, אין לי מושג. אולי בגלל שלפני כן כשדיברנו על המסעדה הוא אמר לי שיש בה כל מיני מאכלי ים [אבל כאמור זו לא היתה המסעדה הנכונה...] ואני התלוצצתי שבא לי מרק זנב כריש. כשישבנו שם שכחתי את ה"זנב כריש" והדבר האקזוטי הבא שקפץ לי למוח היה דווקא אותו משפט של טבח היחידה מימי השרות הצבאי הרחוקים ההם.

 

גיל הגיע למסעדה מורעב ואחרי שהאוכל החל סוף סוף להגיע, טרף מכל הבא ליד מנה אחר מנה. לא ממש הצלחתי להבין לאיפה כל האוכל הזה נכנס כי הבחור רזה עד שדוף, אבל בחיוך השקט שלו הוא נעץ בנו את עיניו המדהימות והמשיך לבלוס בנחת, להקשיב משתאה לשיחות הסקסיסטיות שרצו ביננו ולנסות להבין לאיזה מושב לצים הוא נפל.

 

עיניו המיוחדות של גיל ועוד כמה סיבות אישיות הביאו אותי להקדיש לו את השיר Pale Blue Eyes של להקת Velvet Underground משנת 1969:

 

 

 

רוני לא הגיע וזו היתה האכזבה הגדולה ביותר שלי.  כבר חודשיים אני מחכה לרגע שאפגוש אותו שנית וכל פעם זה לא יצא לפועל. אפילו לבשתי לכבודו ז'קט ועניבה כי הוא אמר שרוצה לראת אותי פעם במראה מחוייט קצת. אי ההגעה שלו היתה בשבילי הפתעה מוחלטת כי היום הוא הבטיח לי חגיגית שהוא מגיע. כמה שעות לפני המפגש הוא עוד אמר לי שצריך לצאת במהירות לאיזו עיר אחרת לסדר משהו כדי שהוא יספיק להגיע למפגש בזמן, אבל כשהגיעה השעה לא היה סימן וזכר לקיומו. צלצלתי אליו אך הגעתי רק למענה קולי, שלחתי SMS אך לא הגיע כל מענה. ידעתי שיש לו GPS וטרחתי לתת לו את הכתובת המדויקת לפני כן, אז לא היתה סיבה שהוא ילך לאיבוד בדרך. הסטרייט מהדרום תקע בדיחה מקאברית שאולי נפתרה כבר מאליה בעית ה- 25% המובנית במפגשים האלה ואני רק תהיתי מה קרה הפעם ואיזה תירוץ ישלוף רוני כדי להסביר את היעדרותו הבלתי צפויה [או שמא בעצם הצפויה כל כך לפי נסיונותי הכושלים להפגש איתו בחודשיים האחרונים].

 

רק כשחזרתי בערב הביתה ופתחתי את המחשב נוצר סוף סוף הקשר עם רוני שהסביר כי שכח את הטלפון שלו באיזה מקום, שבדרך חזרה מאותה עיר שנסע אליה לסידורים הוא לא הרגיש טוב ולכן חזר לבית הוריו בת"א ולא עלה לירושלים ושהוא עדיין לא מרגיש כל כך טוב והולך תיכף לישון כדי להתאושש. רוני שפע התנצלויות והבטיח לפצות אותי בפגישה אישית. תהיתי כמה זמן יקח לו הפעם עד שזה יקרה. הייתי עדיין אופטימי, אבל הוא היה חייב לי ביג טיים והתכוונתי לגבות את החוב הזה עד תום.

 

אורח נוסף שהוזמן ולא הגיע היה הסטרייט המתלבט, קולגה של כמה מאיתנו בבלוגיה של ישרא. פיזית הוא לא הגיע, אבל רוחו הגיעה בדמותה של מכונית איביזה מיושנת שעליה מתנוססת כרזה של פרסומת לאיזו בירה לא מוכרת בארץ, שמתנוססת גם בעמוד הראשי של הבלוג של הבחור. עולם קטן...

 

בכל אופן, אחרי שעתיים של שיחות שניסו להיות משעשעות, הרבה סקס וירטואלי באוויר ושום אקשן ממשי מלבד ידו המשוטטת של ארי שהבהירה שהוא היה רוצה גם קצת זמן של אחד על אחד איתי, הסתיימה הארוחה והייתי מת לכוס קפה הפוך. בירור עם המלצר העלה שאין דבר כזה אצלם [מסעדה כשרה...] אבל נראה לי וגם לשאר הנוכחים שאיך שהמסעדה הזו עובדת [או יותר נכון לא עובדת] נחרץ דינה ובקרוב לא יהיה בה כלום, מלבד איזה שלט שיזכיר לכולם שפעם היתה שם מסעדה עם שם יפה שלא ממש ידעה לעבוד, עד ששלט של מסעדה חדשה שתפתח על חורבותיה יחליף גם אותו.

 

נסיונותי לגרור את עלם החמודות השקט להזמין את כולנו לאיזו אורגיה המונית בביתו [והכוונה כמובן לקפה הפוך בלבד שהיעדרו איים כבר לשבש את מוחי], לא צלחו. נפרדנו ממנו בלחיצת יד ותוך דיבורים על מקומו האפשרי של המפגש הבא: אולי עם הגמלים של הסטרייט מהדרום ואולי סתם נעשה על האש באיזו חורשה נדחת ונקנח בסקס סוער על הסלעים, אבל עוד חזון למועד.

 

 

   

 

עלם החמודות עלה לרכבו וכל האחרים הצטרפו אלי ויצאנו להחזיר את ארי לביתו ומשם חזרה לת"א. בדרך התברר גם שארי וגיל אפילו מכירים מהבית הפתוח בירושלים [מדינה קטנה... שוב] וארי הראה לנו את המקום בו לפני כמה שנים הוא עבר תאונת דרכים קשה מאוד שגרמה לו לנזקים מהם הוא סובל על היום, למרות שכלפי חוץ בקושי ניתן להבחין במשהו.

 

כשהגענו לביתו של ארי הוא ביקש שאלווה אותו, כאשר לא היה לי ספק שהוא מתכוון למשהו נוסף, אבל כשהגענו לחדר המדרגות בדיוק הסתובבה של איזו קבוצת ילדים. נוכחות הילדים אילצה את ארי לבלום את ידו המשוטטת, שאין לי ספק כי חפצה לחפון לי את זין לכמה רגעים, אבל במקום זאת זכתה רק להרגיש את הגב שלי באיזה חיבוק סחבקי ידידותי בלבד... אבל הפעם כבר זה היה על הבגדים.

 

ימים ספורים אחרי מפגש ידידי פילבוקס שאליו רוני לא הגיע הוא הציע לי במפתיע להפגש במרכז. לא אהבתי במיוחד את המקום היותר מדי המוני שהוא בחר, אבל רציתי כבר לראות אותו, רציתי כבר להבין איפה עומד הקשר המוזר הזה שלנו שניסיתי להפיח בו רוח חיים ללא הועיל במשך החודשיים האחרונים. רציתי לחקור מה פשר פרצי ההתלהבות הוירטואלית שרוני גילה פה ושם ביחס אלי או לחלקים כאלה ואחרים של גופי [חלק מסוים אחד במיוחד, האמת], ורציתי לגלות האם יש באותו טיזינג וירטואלי גם משהו מעבר לכך. ידעתי שהסיכוי שמשהו יחזור ויקרה ביננו שואף לאפס אבל "שואף" מבחינתי זה לא אבוד. אזרתי את כל שרידי האופטימיות שלי ויצאתי לפגישה איתו עמוס בכמה תקוות, שאולי מפגש בלתי אמצעי יעשה את מה שעשרות שיחות וירטואליות לא עשו, שאולי הקרבה הזו שתמיד הביאה אותנו קרוב עוד יותר ממה ששנינו ציפינו, תעשה את מה שהמילים לא עשו. בתוך תוכי ידעתי שהתקווה אבודה, אבל רציתי להיות בטוח.

 

המפגש עם רוני היה במילה אחת: מאכזב. לא רק מאכזב בכך ששום דבר מתקוותי לא התגשם, אלא מאכזב מהכיוון שבו התנהל המפגש מתחילתו עד סופו: קר, מרוחק, לא אישי. כאילו פגשתי איזה מכר מרוחק שבא לשוחח איתי על עניני דיומא ולא על הדברים החשובים באמת. לא עלי. לא עליו. לא עלינו. הבנתי שזה לא מעניין את רוני בכלל או שהוא פשוט מרחיק את עצמו משיחה על כל דבר אישי כדי שלא ימשך לאותה קרבה שהוא מנסה להרחיק עצמו ממנה. כדי שלא יתפתה למשהו שהוא הגיע להחלטה מושכלת שלא להתפתות אליו יותר. לא אמרתי אף מילה בכיוון, אבל הבנתי שזהו. שלמרות שליבי יוצא אליו, אני לא אמשיך לנסות. אם הוא לא מטפטף על הנבט הקטן הזה שמנסה כבר חודשיים למצוא הזדמנות לפרוח מחדש, הוא נבל סופית. הקסם פג. נפרדתי מרוני בליבי פנימה, כשהוא לא יודע זאת בכלל ורק ממשיך ללהג איתי על עניני לימודים ופוליטיקה, כשמחשבתי נודדת משם הלאה. ברגע העצוב ההוא חשבתי על השיר המדהים ששמעתי לאחרונה והקסים אותי כל כך. השיר שכל כך מתאים למה שיכול היה להיות ביני לבין רוני ולא היה:

 

 

A Fine Frenzy - Almost Lover [2007]

 

Goodbye, my almost lover

Goodbye, my hopeless dream

I’m trying not to think about you

Can’t you just let me be?

So long, my luckless romance

My back is turned on you

I should’ve known you’d bring me heartache

Almost lovers always do

 

 

  

  

 

 

נכתב על ידי , 29/12/2008 16:55   בקטגוריות אהבה נכזבת, אמת, אסוציאציות, בין תדמיות למציאות, ביסקסואליות, גייז, חברים, ידידות, חרמנות, ירושלים, מוסיקה, מצב רוח, סטרייט פרנדלי, פגישה, תמונות, תקווה, אהבה ויחסים, בלוגוספירה, הומור  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של "סטרייט המחמד" ב-3/1/2009 15:56
 



Always Look On The Bright Side Of Life


 

השבוע נפגשתי שוב עם דקל, 40, אך הבעיה היא שהוא פשוט אקטיבי מובהק. קשה לו ומפחיד אותו לקבל. ניסינו פעם אחת, ניסינו פעם שניה, אבל יכולת הקיבול שלו לא השתפרה. ענין של מוכנות נפשית? מוכנות פיזית? אינני יודע. אנחנו עדיין מדברים, אני עדין אופטימי שאולי בזיון שלישי סוף סוף זה ילך. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה התחרמנתי כך מבחור בן 40. כן, כן. פילי נדלק קצת על מישהו מבוגר, אבל איזה מבוגר! 

 


 

השבוע פגשתי את הבחור הכי הורס שהייתי איתו אי פעם. גם בגיל 28 היה אנדריי בעל מראה נערי, בהיר חלק כמעט לגמרי, עם גוף חטוב-עדין מהמם כמו פסל שיש יווני. כמו שהוא נראה , עם גופו החטוב והגבוה, עיני הירוקות ופניו הנאות, אנדריי יכול היה בשקט להיות דוגמן, אבל משום מה הבחור בכלל ללא מודע ליופיו ההורס. בעיניו חתיך הוא כל מה שהוא לא. לא שאלתי מה כן, כדי לא לקלקל לעצמי את מצב הרוח אבל בכל זאת הוא מצא בי משהו מושך כנראה. על הסקס איתו אני לא ארחיב כי הוא לא היה משהו. המגע היה נעים בהרבה. בסקס היה לאנדריי קצת קשה עם הזין שלי. בתור מישהו שהזדיין בפעם הראשונה עם גבר בגיל 16 [כך הוא סיפר לי], אני מניח שהוא ראה וניסה גם בחורים עם זין גדול משלי, אבל אנדריי אמר לי: "אם היה לך פחות ככה באורך [והוא סימן באצבעותיו משהו כמו 4 ס"מ] ופחות רבע בעובי, הייתי יכול להמשיך הרבה זמן..." הוא גם הוסיף שאני קונסרוקטיבי, אולי יותר מדי [למה לעזאזל הוא התכוון?] ושאני אופטימי [ברור שמי שיוצא למסע מהעולם הסטרייטי לעולם הגברים בגילי חייב להיות אופטימי] לסיום הוא גם אמר משהו על כך שאני מקסים [ופה התחלתי לפקפק בראייתו התקינה ולשקול אם להציע לו את המשקפיים שלי...] נו טוב, אולי לא היה לו נעים שהתבעסתי והוא ניסה להיות נחמד.

 

 

 

אוקיי אז אנדריי לא יכול היה להמשיך הרבה זמן, וחבל, כי המגע שלו בי והמגע שלי בו, היה מאוד נעים. אנדריי גם היה מארח למופת. שוחחנו במיטה ואחר כך גם בסלון על מוסיקה, על ספרות ועוד. למרות שאין לו השכלה פורמאלית הוא בחור מעניין ואיש שיחה לענין. נפרדנו בחיבוק ונשיקה חביבה. עם מחמאות אמנם לא הולכים למכולת, אבל בכל זאת אנדריי יצא נחמד.

 

לאנדריי היפהפה אני מקדיש את השיר של מדונה Beautiful stranger מ- 1999:

 

 

 


 

אלון, 21, נעלם מהאופק ומאוד חבל לי על כך. הבחור החמוד הזה שבמשך חודשים ארוכים היו לנו שיחות כה רבות מספר פעמים בשבוע, לא מדבר איתי כבר כשלושה שבועות. שיחתנו האחרונה היתה ימים ספורים אחרי הסקס ההוא ביננו ומאז נאדה. אינני יודע אם זה בגלל עומס בלימודים או מבחנים באוניברסיטה או שהסקס החד-פעמי ההוא סתם את הגולל על ידידותנו. המייל האחרון שלי אליו נותר ללא מענה והותיר אותי תוהה. האם הוא איבד ענין אחרי ששם V על "עשיתי סקס עם פילבוקס"? מהיכרותי איתו קשה לי להאמין שזה המצב. אולי הוא במבוכה שלאחר מעשה ואולי הוא מהסס איך לנהוג עכשיו. אני כבר אמרתי לו שמצידי זו לא חייבת להשאר חוויה חד פעמית, אבל אם זה מה שמרגיש לו נכון אז זה מה שיהיה. לעמות זאת אם ירצה שנהיה friends with benefit גם זה סבבה. ימים יגידו מה דעתו ולאן נושבת הרוח איתו. יהא אשר יהא, הייתי רק רוצה שיתפזר הערפל.

 

לאלון אני מקדיש את השיר "בוא" מסיבות שהוא יכול לנחש. בחרתי דווקא בביצוע של ריטה, כי הוא אוהב אותה, למרות שהביצוע של עברי חביב עלי אפילו עוד יותר:

 

 

 


 

ולעניין אחר לגמרי: ביום שני הקרוב מתארגן כינוס חוג ידידי פילבוקס בפעם השניה. בכינוס הראשון שהתקיים לפני כשנה ביוזמתו של הסטרייט מהדרום, הבלוגר מתפוז, היינו ארבעה. מארבעתנו נותרנו שלושה, אחרי שנדב ז"ל נפטר בגיל 20 בנסיבות טראגיות כפי שכתבתי כאן. דיברתי עם העלם-חמודות-הירושלמי-השקט  וקבענו מועד לכינוס. בפעמים הקודמות שניסינו לקבוע משהו לא הסתדר לו ונותרנו רק אני והסטרייט מהדרום. למרות שבטיזריות האופיינית לשיחותינו הסטרייט מהדרום הציע כשנשארנו אז לבד שאביא שפע קונדומים וג'ל ובמקום מסעדה נלך להשתעשע קצת באיזה צימר דיסקרטי, כדי שהוא יראה סוף סוף איך גברים מצליחים להנות כך זה עם זה, הוא השתפן וחזר לאופצית המסעדה. לפחות מזג האויר היה נעים והבריזה שנשבה מהים הקלה קצת על מצוקת התקציב כשקיבלנו את החשבון במסעדה הפלצנית ההיא שבנמל.

 

נוכח הפורום המצומצם, הציע הסטרייט מהדרום שאזמין כמה מידידי הקצת פחות וירטואלים למפגש הזה. "למה שלא תזמין את ארי הירושלמי, 26,  ואת רוני, 23, שלומד בירושלים?" שאל אותי הסטרייט מהדרום. באמת למה שלא? חשבתי, והזמנתי אותם. לשם הגיוון הזמנתי עוד בחור חמוד, נקרא לו גיל, 25, שמתכוון בקרוב לעבור להתגורר בירושלים בעצמו. אחרי כמה ימים הודיע לי ארי הירושלמי להפתעתי כי הוא וגיל במקרה דיברו באטרף ונודע להם שהם מכירים אותי ויהיו שניהם במפגש הזה. אין מה לומר, יש לנו מדינה קטנה.

 

עוד כמה מוזמנים נוספים הודיעו כצפוי שלא יוכלו להגיע. היה גם בחור נוסף שהזמנתי, מישהו חשוב שאני מאוד מוקיר את ידידותו והייתי מאוד שמח שיגיע. אני מניח שהוא יודע על המפגש המתוכנן כי שלחתי לו מייל על כך וגם הודעה במסנג'ר, אבל הוא לא ענה לאף אחת מההודעות הללו. אני מתלבט אם גם לצלצל אליו ולדעת אחת ולתמיד מה קורה איתו. אולי אעשה זאת מחר, אם הוא לא יגלה שום אות חיים עד אז.  

 

אני תוהה איך יתגלגל כל המפגש הזה. איך תהיה האינטראקציה בין האנשים. איך יהיה המפגש המחודש עם רוני שלא ראיתי כבר כמעט חודשיים, איך יסתדר ארי הירושלמי בחבורה הזאת, האם העלם חמודות השקט ימצא את עצמו שם או שיבלע בין האנשים, מה גיל ירגיש, והאם הסטרייט מהדרום ינחת נחיתה רכה ויתגבר בהומור שלו על כל מהמורה כפי שקרה במפגש הקודם? הרבה תהיות. אני רק מקווה שלא הקדחתי את התבשיל הזה מרוב מיש-מש של מוזמנים שאין ביניהם למעשה מכנה משותף מלבד היכרות כזו או אחרת איתי.

 

אני בכל אופן משתדל לשמור על אופטימיות זהירה ומקווה שאחרי שיסתיים המפגש לא יכעסו עלי כולם ביד וייצלבו אותי בכיכר העיר. זו בכל אופן ירושלים ואנחנו זוכרים מה קרה בה רק לפני 2000 שנה...

 

מה שמביא אותי כמובן לקטע האלמותי של חבורת מונטי פייטון בסרט בריאן כוכב עליון, כאשר כולם צלובים, רגע לפני המוות פוצחים בשירה עליזה ואופטימית של Always Look On The Bright Side Of Life:

 

 

נכתב על ידי , 20/12/2008 19:49   בקטגוריות אירוטי, אמת, אנרגיה מינית, בין תדמיות למציאות, בלוגוספירה, גייז, הרהורים, התפרפרויות, זין, חרמנות, חשיפה, ידידות, לא חשוב הגיל, מוסיקה, מחמאות, מצב רוח, משיכה, סטוצים, פגישה, פיתוי, פנטזיות, צעירים, רגשות, תמונות, תקווה, תשוקה, אהבה ויחסים, אופטימי  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פילבוקס ב-29/12/2008 04:37
 



לדף הבא
דפים:  

576,487
הבלוג משוייך לקטגוריות: גאווה , סקס ויצרים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפילבוקס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פילבוקס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)