פילבוקס

ברושים בשבילי זה עצב. ברושים זה בתי עלמין ושכול. למה נוטעים שם דווקא ברושים? אולי בגלל שהברוש לעולם לא ניצב בשלכת. די לאבלים באובדן על מות יקירם, שלא יראו גם באובדן של עלי העץ העומד בשלכת. אבל במין הפוך על הפוך כזה, דווקא הברושים שלעולם לא עומדים בשלכת מזוהים אצלי עם הסוף. עם העצב הבלתי נדלה.

לפני שבוע תפסה אותי סדרת הטלוויזיה החדשה "פלפלים צהובים" ושיר הנושא שלה "ברוש" מפי עלמה זוהר שנגע כל כך לליבי. צפיתי בפרק הראשון שתפס לי את הלב וחנק את הגרון. מאז, כל פעם שאני שומע את השיר הזה דמעות עומדות בעיני והעצב שב ומציף אותי.

יותר מדי אובדן חוויתי בשנים האחרונות. אובדן פיזי ופה ושם גם אובדן רגשי. עכשיו אני נזכר שגם ראיתי ברושים בדרך לביתו של דותן. עוד סוג של אובדן הממשמש ובא.

"ואני ראיתי ברוש

שניצב בתוך שדה מול פני השמש

בחמסין, בקרה

אל מול פני הסערה.

על צידו נטה הברוש

לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב.

והנה, מול הים

קם הברוש ירוק ורם.

הנה ברוש, לבדו

מול אש ומים.

הנה ברוש, לבדו

עד השמיים.

ברוש, לבדו איתן.

לו רק ניתן ואלמד

את דרכו של עץ אחד.

ואני כמו תינוק

שנשבר ולא יכול מול פני השמש.

בחמסין, בקרה

אל מול פני הסערה."

מילים: אהוד מנור

לחן: אריאל זילבר

ביצוע: עלמה זוהר

השבוע איים עולמי להטרף עלי ואני עוד לא יודע אם אצא מזה ואיך אצא מזה. פדרו האינדיאני, שהפך לאחרונה להיות סוג של כומר וידויים ויועץ לנבכי הנפש שלי, אמר לי שאני בישלתי את הדייסה הזו ואני אצטרך לאכול אותה. הוא אמר לי את האמת בלי כחל ושרק, וזה עצוב.

עשיתי שטויות שלא ממש בא לי לפרט, אבל השטויות האלה עלולות לעלות לי ביוקר. הן עלולות לחשוף אותי בפני דברים שאתקשה להסביר לאשתי, ורוב הסיכויים שהם יגרמו לי גם לאבד את דותן.

דותן ואני כבר נפרדנו פעמיים בעבר ופעמיים חזרנו זה לזה כנגד כל הסיכויים. דותן הוא בחור של "כן/לא, שחור/לבן" ואין אצלו פשרות. כשהוא מחליט, הוא מחליט ואין שום דרך חזרה. אני חושש שאת המשבר הנוכחי לא נצליח לשרוד, אבל אין לי ברירה אלא להניח את הקלפים על השולחן איתו, יהיה אשר יהיה.

שלושה שירים ישנים עשו לי את השבוע האחרון, ולמילותיו של כל אחד מהם משמעות סמלית עבורי. הלוואי שהייתי פועל אחרת, אבל את הנעשה אין להשיב, יש רק לקוות שאחלץ מהמצב הבעייתי הזה בעור שיני. אם זה יקרה אהיה חייב להשתנות, אם זה יקרה אולי יש סיכוי ... זה כתוב בשירים... והמבין יבין...

העצב והמציאות

Hey you, don't watch that

Watch this!

This is the heavy heavy monster sound

The nuttiest sound around

So if you've come in off the street

And you're beginning to feel the heat

Well listen buster

You better start to move your feet

To the rockinest, rock-steady beat

Of madness

One step beyond!

רן שמע צעדים, הוא היה כמעט בטוח ששמע אותם. הוא סובב ראשו  לאחור בחשש אך אף דמות לא נראתה ברחוב האפלולי. טוב, הוא חשב לעצמו, מי משוגע להסתובב ברחוב בשלוש וחצי בלילה בקור של סוף חודש דצמבר? רק אז קלט שהוא בעצם המשוגע. מה לעשות שבשתיים בלילה צילצלה אליו קאמי הסקסית. דווקא אז היא חזרה ממסיבת גיוס של החברה הטובה שלה קצת שיכורה אבל מאוד מאוד חרמנית. יותר מזה רן לא היה צריך. את רבע השעה שהפרידו בין ביתו לביתה הוא עשה בריצה קלילה, אבל עכשיו אחרי הסקס הפרוע והמענג הוא היה עייף מדי משביל לרוץ.

רן התחיל לחשוב מה יש עליו ששווה שוד. המפתחות של הבית? מטבע של עשרה שקלים? קונדום אחד נוסף שנשאר לו מהארבעה שלקח איתו? הנוקיה המיושן שהוא סרב להחליף? לא, אין לו שום דבר ששווה לשדוד, חשב רן והחל להרגע, אבל אז שמע את הצעדים הדולקים אחריו שוב, הפעם קרוב יותר והבין שהשודד לא יודע בעצם שאין לו כלום.

רן הסתובב שוב והיה נדמה לו שראה צללית נעלמת מאחורי איזה שיח גדול שצמח ליד אחד הבית ברחוב. הוא שקל האם להתנגד לשודד, אם וכאשר הוא יגיע, אך החליט שאין טעם. הוא פשוט ירוקן את הכיסים ושהשודד יקח מה שבא לו, או שילך לחפש לו קורבן אחר. אין טעם להלחם. כל אימוני הג'ודו שלו לפני כמה שנים אולי יועילו אבל דקירת סכין אחת בעורק הלא נכון והוא יגמור מת ברחוב כשאף אחד בכלל לא רואה אותו. אין טעם. עדיף להכנע ולתת לשודד את מה שהוא רוצה.

כשרן הגיע לכניסה לביתו והקליד ביד רועדת את הקוד לדלת הכניסה של הבנין, הוא כמעט שנרגע לשמע הזמזום הגואל ונכנס במהירות פנימה. הדלת נסגרה באיטיות מרגיזה של מחזיר השמן האוטומטי המיועד למנוע טריקה ורן כבר חיפש את מתג הדלקת האור ונשם לרווחה כשידו המגששת מצאה אותו. לחיצה... ויהי חושך. הדלת נטרקה, כך חשב רן כששמע אותה עוצרת. הוא קילל בשקט את הנורה השרופה ואת משה הקמצן מועד הבית שכיוון את האוטומט שיכבה את האורות בלובי בחצות, והחל לגשש דרכו למעלית.

רן לא הצליח להגיע למעלית. יד חזקה עטויה בכפפת עור חסמה את פיו ואילו משהו קר וחד דקר קלות את גבו. "אל תדבר ואל תזוז, אם אתה לא רוצה שיהיה לך חור נוסף בגוף" אמר הקול המסתורי, נגוע בשמץ מבטא זר שרן לא יכול היה לזהותו. הזר חיכה כמה שניות עד שנשימתו של רן תחזור לתקנה ואז הוסיף: "אני הולך להוציא את היד עכשיו, אבל אל תדבר עד שאני לא שואל אותך, אחרת הסכין הזאת שאתה מרגיש תכנס בך. אם אתה מבין, רק תהנהן" סיים הזר ורן הנהן בבהלה.

"תרוקן את הכיסים" אמר הזר "ובלי שום תנועות פתאומיות" ורן רוקן את כיסיו הדלים. "זבל..." אמר הזר, "אין לך שום דבר שווה... בעצם יש משהו..." הוא הוסיף וגיחך קלות. הזר אסף את תכולת הכיסים של רן לתוך שקית שחורה והוליך את רן לכיוון מקלט הבנין. הבנין בו גר רן היה מהבנינים הישנים האלה בעלי מקלט בקומת הקרקע. מקלט עם דלתות פלדה אימתניות וגומי שחור האוטם אותן לחלוטין.  דלת המקלט היתה פתוחה והזר הדף את רן פנימה ונעל את זרוע הפלדה של הדלת אחריו. הוא שלף מאי שם סמרטוט כלשהו וקשר אותו על עיניו של רן ואז קשר גם את פיו וידיו של רן במסקנטייפ. רק אז שמע רן את הקליק של האור הקלוש במקלט נדלק, אבל לא יכול כמעט להבחין בו מבעד לסמרטוט שכיסה את עיניו.

"בחור יפה" אמר הזר, "אני ואתה נחגוג כאן הלילה" והוריד לרן את מכנסי הטרנינג שהיה לבוש בהם, חושף את עכוזו הבהיר והחלק. רן שמע את התנשפותו של הזר כשידו נטולת הכפפה נגעה באחוריו ופישפשה בחריץ של רן שהחל להזיע מרוב פחד, אך לא יכול לומר דבר אלא רק להאנק בשקט. הדמעות החלו לזלוג מעניו של רן מתחת לסמרטוט, כשאצבעו של הזר נתחבה לישבנו, אך הזר לא יכול היה לראות זאת. רן התנשף בבהלה גוברת והולכת. "וואלה יש לך ישבן שווה" אמר הזר ומשהו קר ושמנוני החל להמרח על ישבנו של רן שהאימה הלכה והציפה אותו.

מחשבות החלו להתרוצץ בראשו של רן. אונס זה משהו שתמיד קורה רק לנשים,לא? הוא אף פעם לא שמע על אונס של גבר, אבל רן הבין שהוא הולך להיות עוד אחת מהסטטיסטיקה הנעלמת הזו של אונס גברים. הייתי צריך לרוץ, הוא חשב לעצמו... עיף או לא עייף, הייתי צריך לרוץ, אבל כשהזר הדף אותו על המזרון, הבין רן ששום דבר לא היה מציל אותו. שהזר תכנן הכל מראש. את המזרון, את האור בלובי שלא עבד, את דלת המקלט שהיתה פתוחה, את הכל.

הזר פישפש באחוריו של רן ואז הרגיש רן את הזין הגדול שלו, נוגע לא נוגע בישבנו. מתקרב ומתרחק מהחור הנעול שלו. כשהזין של הזר החל להתחכך לו בחריץ, רן רצה לומר לו שיקח את הקונדום , אותו קונדום שהיה קודם בכיסו ועתה שכן לו בשקית השחורה, אבל שום קונדומים לא היו בראש של הזר. הזין היה גדול חם חזק ופועם ובאופן ברור לא היה עליו שום קונדום. רן נבעת עוד יותר. הוא נאנק והתפתל וניסה לומר "שים קונדום! שים קונדום בבקשה!" אבל רק מלמולים לא ברורים יצאו מפיו החסום.

ההתפתלויות של רן רק הדליקו עוד יותר את הזר שעכשיו הפסיק לשחק והתחיל ללחוץ את הזין הגדול שלו לפתח האסור. האדרנלין שעט בדמו של רן. החרדה העצומה הזקירה לו באופן לא נשלט את הזין. הזר הבחין בכך והתלהב. "השרמוטה רוצה זין... חחח... השרמוטה הבלונדינית הקטנה מתה לקבל זין שחור..." והזין השחור החל לפלח את אחוריו של רן.

רק באותו רגע הבין מהו המבטא הזר של האיש ההוא. סודני. הוא בטח סודני. הוא ראה אותם לפעמים מסתובבים בשכונה שלו מחפשים עבודה בנקיון בתים. רגע, חשב רן... אמא שלו לא אמרה משהו על איזה עוזר בית חדש שהיא קיבלה לעבודה? באותו רגע שההכרה היכתה ברן, הזין של הזר השחור נכנס עמוק לתוכו עד הסוף והכאב היה בלתי נסבל ממש. צרחותיו של רן נבלעו ברובן לתוך המחסום החוסם את פיו, אבל שמץ מזה הגיע לאוזניו של הסודני הענק.

"אני רואה שלא פתחו אותך הרבה זמן, שרמוטה... או שאולי אני הראשון שלך? שרמוטה בתולה שלא ידעה שהיא שרמוטה...חחח" הרעים בשקט קולו העמוק של הסודני. איך קוראים לו ניסה רן להזכר. ג'ימי? ג'וני? ג'רי? הוא רק זכר שראה אותו בחטף בבית, אבל מבחינתו הוא היה אוויר ורן לא ממש שם לב אל המנקה ההוא. עכשיו הזין הגדול של האוויר הזה, היה תקוע עמוק באחוריו ולא התכוון לוותר.

"אתם הישראלים..." פלט הזר "אנחנו בשבילכם אוויר. אני בטוח שבכלל לא שמת לב אלי, אבל עכשיו תשים לב, אתה תרגיש את הזין שלי טוב טוב עכשיו. תנשמי עמוק שרמוטה, אני הול לטחון אותך עכשיו כמו שצריך" אמר הסודני, חוזר שוב לשימוש בלשון נקבה. השיפוד הענק של הסודני החל ללהוט בקרבו של רן. פנימה והחוצה, פנימה והחוצה. אחרי שהכאב התעמעם קצת, הלחץ של הזין הגדול והעבה של הסודני החל לנגוע בנקודה שעד אז רן לא ידע שקיימת בגופו בכלל. הכאב התערבב לו עם העונג שהחל להרגיש כשבלוטת הערמונית שלו חשה בזין הגדול המעסה אותה עם כל חדירה וחדירה.

רן לא הבין איך זה קורה פתאום, אבל הזין שלו החל לפלוט זרע ללא שליטה. הסודני שם לב. "השרמוטה נהנית? מישהו הרשה לך לגמור, שרמוטה?" ואז הוא סטר לרן בחוזקה על אחוריו והמשיך לפמפם אותו. "תאכלי זין שחור, כוסית, תאכלי אותו טוב ועמוק ועוד תתגעגעי לזה הרבה זמן..." הוא המשיך ללחוש כשהוא מכה את רן ומפמפם אותו חליפות. לא חלף זמן רב והסודני זעק בקול חנוק וגמר, ממלא את ישבנו של רן בזרעו החם עוד ועוד. "את שלי עכשיו, שמעת? החתמתי אותך בזרע שלי... ואת תבואי לקבל עוד כל פעם שאני רק אומר לך, ברור?" הוא אמר את מילותיו המאיימות.

רן לא ידע אפילו מתי הסודני הלך. אבל כמה דקות אחרי שהתאושש מהאונס האכזרי, הוא הצליח איכשהו לשחרר את ידיו ואז להסיר גם את כיסוי העינים ומחסום הפה. הוא נותר לשבת עוד דקות ארוכות על המזרון המוכתם בזרע והוא בכה. הוא בכה על הכאב והוא בכה על ההבנה. הוא בכה מפחד והוא בכה מדאגות לעתיד. בעיקר הוא בכה בגלל שבאופן מעוות כלשהו הוא נהנה מהזיון או מהשליטה או משניהם גם יחד. הוא בכה כי הבין שהוא מוחתם. שלא משנה מה יעשה בעתיד תמיד תהיה לו הפנטזיה הזו על גבר שחור וחזק שחופר באחוריו בכוח ובלי לעשות חשבון לכלום. הוא בכה כי בסופו של דבר הבין שלא משנה כמה סטרייט הוא חשב שהוא היה, עכשיו הוא כבר one step beyond....