לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

פילבוקס


חוויות, דעות, סיפורי סקס, אירוטיקה ואהבה שכתבתי על גייז וביסקסואלים, שירים שאהבתי ותמונות שאספתי, הכל לפי מצב הרוח והחשק.
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2008    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
242526272829 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2008

Where have all the flowers gone?


 

 

שבוע של עצב, שבוע של הרהורים, שבוע של זכרונות, שבוע קצת נוגה, שונה שכזה. שבוע שהזכיר לי את השיר הישן של פיט סיגר משנות השישים Where have all the flowers gone? אשר נודע גם בביצועים יפים של פיטר פול ומרי, קינגסטון טריו וג'ון באאז.

 

פיט סיגר

 

 

 

פיטר פול ומרי

 

 

 

קינגסטון טריו

 

 

 

ג'ון באאז

 

 

 

 

נכתב על ידי , 29/2/2008 21:46   בקטגוריות אסוציאציות, געגועים, הרהורים, עצב, מוות, פרידה, פינת השיר שנתקע לי במוח, שנות ה- 60, תמונות, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני חרמן, רעב, ואני לא צריך שום סיגריה


 

בבוקר בו קבעתי עם הסטרייט מהדרום ללכת לביקור תנחומים אל משפחתו של נדב בשורש, נחה עלי רוחו של נדב. המשפט "אני חרמן, רעב ואני צריך סיגריה" היה מעין מוטו שלו לא פעם כשנפגשנו. קמתי בבוקר כשמפלס החרמנות שלי בשמיים ועם תחושת רעב שהלכה והתגברה במהלך היום עד שהגעתי לארוחה המיוחלת.

 

הסטרייט מהדרום דאג לשעשע אותי בסמסים המצחיקים שלו עם כל הקיטורים על המסע הארוך באוטובוס המייגע מהדרום עד להגיע לעיר בה קבענו במרכז. אני עצמי עוד הייתי בתיזוזים ממקום למקום בעניני עבודה, אבל מאחר וידעתי את מסלול ההתקדמות שלו חשבתי שיש לי עוד מספיק זמן והכנסתי את המכונית שלי לרחיצה בתחנת דלק בדרך. לפתע הסטרייט מהדרום  מודיע לי שהוא כבר ב ******. ידעתי שזה ממש קרוב לתחנת דלק בה העובדים עסקו אותו זמן בניקוי פנימי של הרכב (למה זה לוקח להם חצי שעה כשהרחיצה החיצונית אורכת שתי דקות, ממש נשגב מבינתי), אז יצאתי אל הכביש הראשי ואמרתי לו שיסתכל שמאלה אולי יראה אותי מנפנף לו מהתחנה.

 

הסטרייט עוד לא קלט על מה אני מדבר והנה אני רואה את האוטובוס החשוד. חולף. "זה מטרופולין ועכשיו עברתם תחנת דלק ****" אני אומר לו ועכשיו אתה נכנס מתחת לגשר?"

"כן, כן" הוא עונה לי.

"טוב, אז אני אלך לתת בראש למנקים, שאם הם לא משחררים לי את הרכב חת ושתיים, יהיה להם עסק איתך. עם חבר'ה מהעיר שלך הם לא יעזו להתעסק..." הסטרייט מהדרום צחק ואילו אני חזרתי למכונית, חילצתי אותה מידיהם של המנקים שרצו להמשיך להתמזמז איתה [מה לעשות, יש לי מכונית סקסית] ודהרתי בעקבות האוטובוס עליו ישוב היה הסטרייט שכבר כמעט צמחו לו טחורים מהנסיעה הארוכה והמיגעת. הגעתי לתחנה שתי דקות אחריו ודאגתי להזכיר לו שפעם הבאה יסע ברכבת כמו שהצעתי לו מהתחלה והוא התפנק כי היה צריך להחליף רכבות בדרך. עכשיו, אחרי שעתיים מייגעות באוטובוס המאסף ההוא, הוא כבר ידע להקשיב לפילבוקס.  

 

הגענו לשורש בקלות, פגשנו את בני משפחתו של נדב שבדיוק חזרו מהעליה לקבר בתום השבעה. הם היו מאוד מסבירי פנים וישבנו לדבר קצת עם אמו. ברגע שראינו אותה היינו ממש בהלם. פניה היו עותק כמעט זהה לפניו של נדב. הגרסה אמנם נשית ומרוככת, אבל הדמיון מדהים. דיברנו איתה קצת על ההיכרות עם נדב ומה הוא היה בשבילנו, היא מצידה סיפרה על השבועיים האחרונים שלו ועל המעבר לת"א, משהו שנדב כבר מזמן רצה לעשות וכמה היה מאושר שמצא את החדר הקטן ההוא בדרום ת"א. סיפרנו לה שכשנדב נחת בת"א והשתכן בתחילה בדירה של ידידה שלו, בשיחה הראשונה שלי איתו הוא שאל אם אני מכיר חדר להשכרה בת"א ואם אוכל לעזור לו בזה. שיתפתי בכך את הסטרייט מהדרום והבחור הזה שמרושת בכל הארץ [בהמון ידידים וידידות] משך בכמה חוטים ואכן חיש קל נמצא החדר המיוחל שנדב עבר אליו בשמחה ובששון.

 

סוף דבר, נפרדנו מהמשפחה ועלינו לקברו בבית העלמין הפסטורלי של שורש הצופה לנוף העמק המרהיב. מבט אחרון על ערימות הפרחים שעטפו באהבה את תלולית העפר שתחתיה היה מונח, מבט נוסף על התלולית השניה שהיתה במרחק לא רב ממנו של קשישה מהישוב שנפטרה בגיל 94, אנחה על חוסר הצדק הזה שנדב נקטף כל כך צעיר וחזרנו למרכז.

 

הרעב שלי כבר היה בשיאו והלכנו לאכול צהריים במסעדה טובה על חוף הים. את הדרך לחוף חסמו כל מיני בולדוזרים, טרקטורים, חביות וצמיגי ענק. חוף הים עובר שיפוצים. לקח לנו קצת זמן למצוא את המעבר המוליך לים בכל הבלגן הזה, אבל הגענו. הארוחה היתה טובה וגם הקינוח ואני כבר הייתי על סף אחור לפגישה הבאה שלי בעבודה. הקפצתי את הסטרייט מהדרום לתחנת רכבת והוא המשיך למסע הפגישות שלו עם עוד אחד מחבריו הרבים.

 


 

הערב כבר הלך והתקרב, את הרעב כבר הרגעתי, סיגריה מעולם לא הייתי צריך ורק בעית החרמנות טרם באה על פתרונה. אחרי כמה זמן שלחתי SMS לסטרייט מהדרום והתברר שהוא כבר באמצע פגישה עם מישהו ואפילו באותו רחוב שאני הייתי בו באותו זמן. "אז מה, אתה הולך להתפרץ לי לדייט?" שאל הסטרייט ועניתי שהפעם אני אשאיר אותו להנות לו לבד אבל שלא יעשה מה שאני לא הייתי עושה... בכל אופן, אמרתי לו שאני הולך עכשיו לנסות לפתור את הענין האחרון שנותר, בעית החרמנות. איחלנו זה לזה בילוי נעים וחזרתי למשרד. היו לי שני בחורים על הפרק. האחד הוא רז הבחור בן ה- 18 שרק לפני שבוע הזין שלי הצביע נייט כשפגשתי אותו, כמו שכתבתי בפוסט הזה שם. פתאום הוא החל להתעורר לו באופן תמוה כשרק אמרתי לו "מה דעתך על רז?". רז יכול היה להיות סטוץ לא רע כי רז חובב זין תמידי וחבב סטוצים גם כן. אחרי הפעם ההיא שלנו הוא אמר שמבחינתו דווקא היה סבבה והוא ישמח להפגש לסיבוב שני, אז ניסיתי את מזלי בגזרת רז. אממה, רז לא היה זמין ולא היה מחובר לאינטרנט.

 


 

אוקיי, נשארה אופציה מס' 2. אריאל, הבחור הדתי-רזה-שחיף-בן 21 מהפוסט ההוא. רק לפני שבוע, אחרי הדייט הראשון שלנו הפתיעה אותי ההודעה ממנו בה כתב "אני חושב שאני מתחיל להתאהב בך". זה היה מוקדם מדי, זה היה קצת ילדותי וזה בכלל לא היה במקום כי מעולם לא חיפשתי קשר רציני עם אריאל והוא ידע זאת מראש. לא רציתי שישגה באשליות ומיד שלחתי לו הודעה וליתר בטחון גם טלפנתי אליו וחזרתי עליה בשיחה. "אריאל" אמרתי לו "אל תתאהב בי. אני לא מחפש כזה קשר. בתקופה הזאת בחיי אני מחפש קשרים קלילים, הנאות משותפות וכיף, לא מעבר לכך. אני לא רוצה שתתאכזב, אבל אני לא מסוגל לתת לך אהבה אם זה מה שאתה מחפש."

 

אריאל שמע, הבין, אבל עד כמה הוא הפנים אני לא ממש יודע. אולי הוא היה כבר מסוחרר יותר מדי וזאת גיליתי כבר בהמשך. בכל אופן, אני את שלי - במחלקת המצפון - עשיתי. התלבטתי אם לחתוך את זה כבר אז, אבל הזין שלי איים עלי שאני לא אעז לעשות זאת. הזין שלי השתוקק לבקר במנהרת התשוקה הצרה וההדוקה של  אריאל, לחדור לישבנו הכחוש ולזיין אותו עד הסוף.

 

אריאל לא היה בחור יפה, אם כבר הגדרות אז מבחינת פניו הוא אולי אפילו היה קרוב יותר למכוער, אבל אני נמשכתי לדברים אחרים בו: לגופו הצנום מאוד, לחזהו וידיו החלקות וגם, כן גם לבתוליותו. האמת היא שגם העובדה שהוא נדלק עלי כל כך תרמה תרומה חשובה והוסיפה קצת פלפל לכל הענין. המחשבה שעם סבלנות נחישות ועדינות אני אצליח לשחרר אותו מעכבותיו ומבתוליו הלהיבה אותי במידה מסוימת. טלפנתי לאריאל וקבעתי איתו דייט לאותו ערב. הייתי חייב לטפל בחרמנותי הגואה ואם זה ישתלב בשחרור אריאל מבתוליו האנאליים, הרי ההנאה תהיה כפולה ומכופלת. אריאל אמר לי שמעולם לא נתן לאף אחד אפילו לנסות, והייתי סקרן לגלות עד כמה הוא יסכים להרחיק לכת בפגישה הבאה שלנו, ואת זה עמדתי לגלות רק שעות ספורות אחר כך. 

 

 

נכתב על ידי , 29/2/2008 11:46   בקטגוריות אירוטי, אמת, אנרגיה מינית, גייז, דתיים בארון, הומור, חרמנות, ידידות, מנהרת האהבה, מצב רוח, זכרונות, סטרייט פרנדלי, עצב, פגישה, פיתוי, צעירים, תמונות, אהבה ויחסים, שחרור קיטור, בתולים אנאליים, הרהורים, התלבטויות, התפרפרויות, חשיפה, מוות, הפתעות בחיים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ... ב-2/3/2008 15:18
 



נדב ליסאי (kael) נקטף בגיל 20, אזכור אותך תמיד


 

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי אולי מתפלא מה קרה לעדכונים היומיומיים שפסקו לפתע. אני עצמי המום לגמרי בימים האחרונים מרוב מחשבות, מרוב צער ולא ממש מצליח לעכל את מה שקרה והרי הכל לפניכם:

 

 

שיחת הטלפון מידידנו הירושלמי המשותף הגיעה ביום שישי בלילה.

"אני מצטער להיות נושא בשורה רעה" הוא אמר "אבל רציתי לספר לך שנדב נפטר".

"מה?" נדהמתי, "אני לא מאמין. מה קרה? מתי?"

"אתמול, הוא קיבל התקף ונפטר" הוסיף הידיד.

"מתי ההלוויה" עוד מלמלתי כשאני מנסה לאסוף את עצמי.

"היתה כבר, גם אלי הידיעה הגיעה באיחור" ענה.

"אני מרגיש קור בכל הגוף" אמרתי לו "אני לא יכול להאמין, לא יכול להאמין".

 

 

שיחת הטלפון הסתיימה ולא ידעתי מרגוע לנפשי. כל כך צעיר היה, בן 20 בלבד, שחי כל הזמן כאילו חייב למצות כל רגע. "סופת הטורנדו" כפי שקרא לו ידיד אחר שלי שפגש אותו לראשונה במפגש של חוג ידידים שארגנתי רק לפני שלושה שבועות. לא יאומן שאיננו עוד. כאילו לא דיברתי איתו רק לפני ימים ספורים כשרצה להתייעץ בקשר לחוזה השכירות של החדר ששכר בת"א. למה הייתי כל כך קצר בזמן באותו יום וכל כך תכליתי? למה לא באתי להפגש איתו בת"א כפי שרצה? למה כל הדברים הטובים חייבים להסתיים?

 

לא יהיה עוד סיפור שנכתוב יחד, כפי שתכננו. נותרה רק ההתחלה המיותמת שהוא שלח לי והיה אמור להרחיב אותה עוד קצת מתי שהוא כשיהיה לו זמן. 

 

אין יותר Showanda Gorgeous, שם הבמה שלו בהופעות דראג שנהג לעשות לעיתים, בתור תחביב. לא הייתי בהופעת דראג שלו אך ראיתי סרטון יוטיוב שלה כאן, שנדב התבייש להראות לי לא בגלל שהתבייש בהופעת הדראג שלו, להיפך, אלא שהתבייש בחוסר נסיון מקצועי שלו בהופעה, חשש שאולי היתה קצת בוסרית ולא מספיק מושלמת כמו שהיה רוצה שתהיה, כמו כל דבר שעשה.

 

קצת נדהמתי מהמטמורפוזה שאדם יכול לעבור מגבר חסון  ושרירי לאשה חושנית למדי, אבל נדב ידע לשחק את המשחק וכמו כל דבר שבחר לעשות עשה את זה בכל נפשו ובכל מאודו. עד הקצה.

 

בכל אופן קטע מהופעה של שוואנדה גורג'ס, הלא היא נדב, אפשר לראות כאן:

 

 

 

 

אין יותר kael שהיה אחד הניקים (ואולי העיקרי) שבהם השתמש בוירטואלספירה. "אינני מתבייש בשמי האמיתי והמלא", אמר לי פעם, "אבל ממילא אם אני אכתוב אותו, ישאלו אותי מיד מה שמי האמיתי כי יניחו שהוא רק ניק, אז אני כותב ניק. כך, כששואלים אותי, אני יכול לתת להם ללא חשש את שמי האמיתי כי אינני מסתתר מאף אחד". לעולם לא נראה עוד סיפורים שלו או שירים שלו בניק זה או בניקים האחרים שלו שהוא סרב לגלות לי כי סרבתי לספר לו משהו ששאל עלי, למרות גילוי הלב הרב בו ניהלנו את הקשר ביננו.

 

אין יותר מי שיכתוב במחברת השירים וההגיגים שלו שנותרה מיותמת. איש לא יקרא בה עוד, איש לא יראה שיר או הגיג שכתב בה מיד ברגע בו עלה הדבר על דעתו. אחד מהם הראה לי פעם ואני רק שאלתי למה בעצם המחברת אם יש לו לפטופ שכמעט לא מש ממנו לרגע. אבל נדב כמו נדב לא סיפק הסבר לתהיה. בענין הזה הוא נותר עם טעם של פעם. עם העט והמחברת.

 

אין יותר שיחות טלפוניות כמעט יומיומיות מנדב, להעביר את הזמן ולפטפט קצת בהפסקת סיגריה שלו בעבודה.

 

 

כה שונים היינו. מעולמות כל כך רחוקים, ולמרות זאת ידענו לתקשר באופן מופלא. נדב גם האמין ביכולות על חושיות שאולי היו לו ואולי לא. מה שאני יכול לומר בקשר לכך שלא פעם כשהייתי עם מקס, נדב התקשר באחת משיחות הטלפון הרבות שלנו ובאיזה חוש שישי שאל אותי מיד: "אתה עם מקס עכשיו?" וברוב הפעמים גם קלע.

 

כלפי חוץ נדב היה סופת טורנדו של דיבורים ומעשים. קשה היה להיות מולו בלי להבלע, במיוחד אם היית אדם קצת יותר מופנם, ולידו, ליד מוחצנותו הבולטת כמעט על כורחך היית הופך להיות קצת יותר מופנם, באופן יחסי אליו, כמובן. רוחו הצוהלת ודיבורו הבוטה לעיתים שלקח לי זמן להתרגל אליו, הסתירו תחתם נפש עדינה ורגישה של בחור צעיר שבסך הכל חיפש אהבה. חיפש לאהוב ולהיות נאהב ללא גבולות. "מיאו" היתה מילת הפתיחה הרגילה שלו בשיחה, כאילו מחכה רק למישהו שירעיף עליו את האהבה והפינוק שהוא כל כך ייחל לבואם, אך "פינוק" לא דווקא מהסוג שבעיני הוא פינוק. בתור חבר פעיל בקהילת ה- BDSM היו לו מושגים קצת קיצוניים מדי בשבילי למהות הדבר הזה הנקרא "פינוק". לא מתחתי עליו ביקורת מעולם ולא שפטתי אותו על כך. אין על מה. כל אחד זכאי לדעתי ליהנות ממה שעושה לו את זה, גם נדב.

 

פעם אמר לי שכשהבין שכהומו מהזן המוחצן יהיה לו קשה להבלע בסביבה הוא בחר דווקא להקצין את הומואיותו עוד יותר. כאילו להתריס בפני העולם: "אני כאן, אני כזה ומצידי כולם יכולים לקפוץ לי". כשהוא אמר משהו בכיוון הזה המילים שלו היו כמובן בוטות הרבה יותר.

 

מתחת לכל החזות הצוהלת, הבוטה מעט ומלאת הבטחון העצמי המושחז, הסתתרה לה נפש רגישה וקצת פצועה של מישהו שבסך הכל חיפש אהבה. שחיפש זוגיות. שכל פעם חשב שמצא אך התאכזב מחדש. "אתה לא יודע מה זה הבדידות הזאת" אמר לי פעם. זיונים לא היו חסרים לו. היו לו די הרבה מהם, אבל קשר אמיתי ואהבה מתמשכת הוא עוד לא ידע. "אהבה היא מעשה של התמסרות מוחלטת" הוא אהב לומר בציטוט מתוך פאולו קאולו, אבל לא היתה לו הזדמנות לתיתה למישהו ולקבל ממנו בחזרה.

 


 

התלבטתי לא מעט מה לעשות עם הפוסט שכתבנו במשותף על הפגישה המשעשעת של "חוג ידידי פילבוקס" שהתקיימה רק לפני שלושה שבועות. נדב מאוד התלהב מהרעיון לכתוב מעין רשומון על המפגש הזה מנקודת הראות של כל אחד מהמשתתפים. התלהבותו היתה סוחפת והוא גם תרם את חלקו וכשרונו המושחז לפוסט, אשר לא פורסם עד כה רק בגלל רצונו של נדב להוסיף עוד כמה דברים קטנים, שעתה לעולם לא אדע מה הם היו אמורים להיות.  התייעצתי עם עוד אחד הידידים שהיה בפגישה ההיא והוא הציע לפרסם את הפוסט הזה בכל זאת, להקדיש אותו לדמותו המיוחדת של נדב, והרי הוא לפניכם כפי שנכתב כבר אז:

 

 פילבוקס:

 

כבר זמן מה מתגלגל לי איזה רעיון בראש לעשות מפגש משותף עם כמה מידידי הוירטואלים הטובים. את הרעיון נטע בי אחד מהם, המתגורר אי שם בדרום שקרא שאפילו נתן לזה שם: "חוג ידידי פילבוקס". כבר מזמן שרה איזו להקה צבאית שיר כזה ש"מדרום תפתח הטובה" ובשבוע שעבר קרם הרעיון עור וגידים. הידיד הדרומי אמר לי שהוא מגיע למרכז וקבענו להפגש. סיפרתי לו שעוד ידיד אמור מתי שהוא להגיע למרכז באותו שבוע ואז עלה הרעיון לעשות פגישה משותפת. עוד כמה שיחות לפה ולשם והמפגש אורגן. כולם מכירים אותי וגם נפגשתי עם כל אחד מהם בנפרד בעבר. שניים מהם גם מכירים זה את זה. הידיד מהדרום הוא בכלל סטרייט, בחור משעשע גיי-פרנדלי כזה שצוחק עלי שאני מנסה לקלקל אותו עם כל סיפורי הזימה שלי. סיפרתי לידידי האחרים שהמפגש היה רעיון של הסטרייט מהדרום ואחד מהם בבדיחות הדעת אמר לי: "סטרייט? תשאיר לי את זה..."

 

נפגשנו ביום חורף שטוף שמש בבית קפה חביב וחסר יומרות בנמל תל אביב לארוחת בוקר מול הים. אין כמו שמש טובה, ריח ים וחברה נעימה ודי משעשעת כדי להעביר בוקר בכיף. פה ושם היו קצת עקיצות אבל די הסתדרנו. ההפתעה הגדולה היתה דווקא כשהסטרייט מהדרום הסתדר בלי שום בעיה עם סופת הטורנדו של אחד החברים, גיי מוחצן למדי. כנראה שאדם שיש לו טונות של קסם אישי, חביבות וחוש הומור נפלא אף סופת טורנדו גייאית לא תפריע לו. 

 

שמחתי לראות את כולם, הייתי שמח גם אם עוד שני ידידים נוספים היו מצליחים להגיע, אבל גם כך היה נחמד למדי. המפגש הזה נתן לי מצב רוח טוב שהלך והשתפר עוד יותר בהמשך אותו שבוע.

 

הסטרייט מהדרום:

 

"תגיד אכפת לך אם אאחר קצת" שאלתי את פילבוקס "פשוט יש לי הסעה עד לנמל וככה לא אצטרך להטריח אותך". פילבוקס נענה בחיוב שכן גם ככה הוא אוסף את שני החבר'ה האחרים ויקח להם זמן להגיע ולהתמקם. מאוחר יותר הודעתי חגיגית שיש שינוי בתוכנית והוא למרות הכול יצטרך לאסוף אותי בדרך.

הפילבוקס הגיע לנקודת המפגש כעשרים דקות מוקדם מהצפוי, ממתין לי כמו ייקה ואילו אני דייקתי כמו שעון קוקייה שוויצרי בשעה שקבענו. "אתה רואה אוטו מסוג ***** בצבע ירוק עגבנייה לא בשלה" אמר הפילבוקס בטלפון, מנסה להכווין אותי לרכבו. מיותר לציין שאני לא מבחין ברכבים בכלל וכך החל משחק תופסת קטן עד אשר ראיתי את פילבוקס מנופף בידו בהתרגשות כמו ילד שמצא את הוריו בקניון הומה.

 

אחרי האיסוף שמנו פעמינו לכיוון תחנת איסוף נוספת לאסוף את "סופת הטורנדו" כפי שגיליתי במהרה. פילבוקס תיאר את טורנדו כבחור חסון מעט גבוה וגיי מוחצן. ואני במוחי דמיינתי בחור ג'לובאט לבוש בגדים צבעונים בעל אופי נשי-נשנשי סטייל מיקי בוגנים, אבל לא כך היה. הטורנדו לא אכזב את כינויו ואיך שנכנס לאוטו החל מקשקש בשצף קצף. תחילה נראה לי הבחור הצעיר, איך לומר זאת בלי לחטוף ממנו על הראש... צוהל למדי ואיפה שהוא תהיתי לעצמי למה קמתי הבוקר ולאן הכנסתי את עצמי. למרות הכול חששותיי התבדו והגיי המוחצן לא לבש בגדים צבעונים אלא מגפיים מהממות ולא בעל אופי נשי כמו בוגנים.

 

הגענו לנקודת מפגש אחרי שהלכנו לאיבוד תודות לפילבוקס שהחליט להיכנס לרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, עכשיו כולם לצעוק עליו שאין משם יציאה שמאלה במשך כמה וכמה רחובות. תודות לאדון טורנדו שלקח פיקוד על הרכב וניווט אותנו החוצה אחרי שלל צרחות וצווחות "שבור שמאלה" "אז תמציא שמאלה!" הגענו בהצלחה ליעד כשהטורנדו אדום מעצבים ועוד רגע מתפוצץ.

 

"אני חרמן, רעב וצריך סיגריה" אלה היו המילים שהטורנדו ירה ברגע שירדנו מהאוטו. את החרמנות אומנם אני לא יכול ולא מתכוון לספק לו אבל החלטתי לעזור לו למצוא סיגריה. "עצור! קו ישר,הינה אנשים מעשנים" הכוונתי את הטורנדו ששעט על האנשים ועוד רגע תלש את אצבעותיהם יחד עם הסיגריה. אחרי שמשבר הסיגריות עבר החל לו משבר נוסף שלא מצאנו את הבית קפה אותו חיפשנו. מסתבר שבבית הקפה לא שמעו על שילוט קריא ובמקום שם של בית הקפה התנוסס שלט שכתוב עליו "כשר". רק כשהגענו לבית הקפה גילינו את שם בית הקפה כתוב בטוש לורד שחור אותו לא יכולנו לקרוא מרחוק. ניחא.

 

התמקמנו לנו בשעה טובה בבית הקפה ארבעתנו (הרביעי בסוף הגיע לבד והצטרף איפה שהוא בחיפושנו אחר בית הקפה) והטורנדו שוב הכה. "אני אתעלם שראיתי אותך מעשן" אמרה המלצרית לטורנדו שהדליק סיגריה. נראה מישהו אומר לטורנדו לכבות את הסיגריה אם הטורנדו לא היה מכבה עליו את הסיגריה. העשן החל להתעופף לכיוונם של פילבוקס והבחור השני והרגיז קצת אותם. ואילו הטורנדו נדרש לאחר כבוד לעבור לשבת לצידי כדי לא לעשן להם בפרצוף.

 

התחלנו להביט בתפריטים לראות מה להזמין כשבסופו של דבר הטורנדו הזמין ארוחת בוקר סיציליאנית וכולנו תהינו איפה האקדח שאמור להיות מוגש עם הסיציליאני. אני הזמנתי ארוחת בוקר קלה שמשום מה הם החליטו שהיא כלה. אחרי הכול אני מחפש כלה אולי אני  אמצא אותה באוכל.

 

הטורנדו החל מכה גלים שוב ושוב ויורה צרורות לכול עבר מספר על מעלליו ועל...(טוב בואו נעצור את זה כאן). היתר לא התרגשו ממנו במיוחד ואילו אני שבתחילת היום לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, מצאתי שהוא בחור חביב, שטותניק ומלא רוח חיים.  סוף סוף יריב ראוי בשבילי שלא כמו פילבוקס שלא יכול נגדי.

 

הבחור השני (שלא השכלתי למצוא לו שם חיבה) רוב הפגישה השתתק לו (נו לא פלא, אדון טורנדו הצעיר לא סתם את פיו לרגע). הועלה בשיחה שם של אתר סיפורים ואני הפגנתי את הידע ה"רחב" שלי בתחום ההומו-לסבי, ידע שאגב מסתכם בציון נכשל. אותו אתר סיפורים שיניתי את שמו וקראתי לו בביטחון עצמי "אה האתר הזה גו-גי". הבחור השקט והחביב כמעט נחנק מצחוק באותו רגע. כשחושבים על זה,רק אחר כך נפל לי האסימון שלאתר קוראים גו-גיי.

 

יש לי וידוי קטן (שהתוודיתי עליו בפניהם) בהתחלה הייתי אמור להיפגש רק עם פילבוקס. הוא אמר שיתכן שגם הבחור השני יגיע (לא הטורנדו). תיארו לי את הבחור השני כבעל אופי ג'ינג'י קצת אבל חומד של בנאדם. ועוד כול מיני דברים מנוגדים. למען האמת בלילה שלפני הפגישה לא יכולתי להירדם מרוב פחד שמא הבחור הזה יקבל עלי קריזה ואני אצטרף לסיציליאני מארוחת הבוקר של הטורנדו. אולם סיפורים לחוד ומציאות לחוד.

 

בשורה התחתונה הטורנדו גנב את ההצגה ואני נהניתי מההצגה הכי טובה בתל אביב באותו יום, ואפילו היו לי כרטיסים לשורה הראשונה. אני לא יודע מה איתם אבל אני שמח שהחששות שלי התבדו. או שאולי הם ככה מנסים להטעות אותי לקראת הפעם הבאה. טוב אני אזכור להביא איתי גז עצבים.

 

קייל "סופת הטורנדו":

 

"כוס אימך הצולעת!" אני מקלל את פילבוקס הנודניק שגרם לי לקום בשבע בבוקר. שעה שלרוב אני והמיטה נפגשים לשינה ערבה ומשותפת. "משותפת" אתם שואלים?  אל, זה יחסוך לכם את הטיפול הפסיכיאטרי.

אני ישוב על רצפת האוטובוס בדרך לתל אביב. חם לי, אני עצבני, חרמן, רעב ומת לסיגריה. בדיוק מה שאני לא צריך  עכשיו, בנוסף לכל הטרור הזה.

 

אני מגיע לתחנת הרכבת בארלוזרוב ומתקשר מייד לפילי לראות איפה, מי, מה, מתי, איך, ולמה הוא לא פה, מחכה לי על ארבע? הוא משגע אותי בדברים טיפשיים כמו צפון ומזרח  ותחזור ותלך ואני צורח עליו שחם לי ואני עצבני וחראם על המגפיים שלי, עור איטלקי  אחרי הכל. בסופו של דבר אני מזהה אותו ומנתק את השיחה והוא מתקשר שוב בשביל לכוון אותי ואני מודיע לו רשמית שהוא עיוור והסטרייט צוחק. נחמד לשמוע את הקול שלו. משו שונה מן הרגיל, אבל אני לא יודע בדיוק מה.

 

"שמאלה יא נודניק פולני מעצבן!" אני מנסה לכוון אותו לכיוון של הים. עכשיו אין לי מושג איפה הים ממוקם אני פשוט מרגיש אותו מרחוק ויודע לאיזה כיוון צריך לפנות עם הרכב.

"אבל אין שמאלה!" הוא מנסה להגן על הבחירות העלובות שלו. "גיקים חרמנים, איזה סיוט" אני מניד את ראשי בשקט.

"תמציא אחד סעאמק!" אני צועק עצבני ואדמדמם משהו. הסטרייט צוחק עד כאב  אינטנסיבי בבטן ואחר כך  מצדיק אותי. כמובן שהוא מתחבר אלי אוטומטית. ומעלה מחמאות על ימין ועל שמאל.

 

בסופו של דבר הגענו לים. אני רואה חנויות נעליים ובגדים ונדלק. פילי והסטרייט מסתכלים עלי בעין עקומה.

"אני אולי גבר אבל זה לא אומר שאין לי חוש טעם" אני מעלה את הטענה  ואז עוקץ ומבקר את בגדיהם. הם מבינים את הרמז הדק ושותקים למען חייהם. אני בסופו של דבר מאתר את המסעדה שהתגלתה כסבירה מינוס {והיא גם כשרה, רציתי למות}.

 

הג'ינג'י השקט הגיע בדיוק שמצאנו את המסעדה. הוא השתמש בכמה ביטויים שהשפילו אותי. אני שונא שמשפילים אותי. אפילו לשולט שלי אסור להשפיל אותי. אני לא יודע מה גרם לו להתנהג ככה אלי, אולי סתם מצבור ענקי של כעס עלי או על מישהו שפרץ סוף סוף ואני הייתי המטרה הראשית? לא יודע, לא מעניין אותי. עכשיו אני בסדר :)

 

הזמנתי ארוחת בוקר סציליאנית מפאת חוסר מגוון בתפריט והשעה הקשה. {הערת המחבר; בוקר נועד לשינה בלבד!}. השיחה עבר חלק, תיארתי להם מה דברים אני עובר איתו, כמה עונג הוא מסב לי.  בראש אני חושב על העובדה שאני מתנהג כמו JAP מצויה. JAP מתרגם ל- JEWISH AMERICAN PRINCESS. בתכלס? אולי הייתי צריך לשתוק אבל נמאס לי. ומותר לי להתנהג לגילי. אולי אף רצוי? אני כבר לא יודע. מבחינתי הגיע הזמן לתת לרגשות הללו לצאת. הבעיה היא שהפה לא מפסיק ונהיה רעיל משהו. קצת כמו מריל סטריפ בתור מירנדה פריסלי ב"השטן לובשת פראדה" על אקסטה. זה מצחיק אימים אבל גם עלול לפגוע...

 

יצאתי מהפגישה עם תחושה מעולה של נכונות והנאה. האמת? הייתי שמח לעשות זאת פעם בשבוע או שבועיים.

 

פילבוקס:

 

אוהו כמה אמוציות. טורנדו או לא טורנדו? למען הסדר הטוב אבהיר שפניתי גם לבחור השקט, שיתכבד לכתוב את הזוית שלו למפגש, אבל הוא העדיף להמנע. בתור צופה מהצד היו לו כמה תובנות מושחזות אבל הוא העדיף שלא לחלוק אותן עם האחרים ואני מכבד את רצונו. די לי שלמרות הכל, באופן כללי היה גם לו די נחמד.

 

יש לי איזו נטיה לזיקיות מסוימת שמאפשרת לי להסתגל לכל מיני טיפוסים. אני גם נוטה מטבעי לפרגן ולהחליק מהמורות וגבשושיות שאני נתקל בהן. נהניתי מאוד לפגוש כל אחד מהידידים הללו בנפרד וגם המפגש הזה עצמו היה למרות הכל ואולי בגלל הכל די מהנה. לצפות כי קבוצת אנשים שלא ממש מכירים יסתדרו זה עם זה מהרגע הראשון ללא שום בעיות זה משהו לא ממש ריאלי. למרות הכל, אני רואה במפגשים כאלה משהו מענין ומעורר מחשבה. אני מקווה גם שזה לא המפגש הראשון והאחרון של "חוג ידידי פילבוקס", בהרכב כזה או אחר של משתתפים.

 

והערה קטנה לסיום: ומאחר וזהו רשומון, סברתי כי לכל אחד הזכות להציג את הזוית שלו למפגש באופן עצמאי. לפיכך השתדלתי לא להפעיל יותר מדי את הצנזורה שלי ולא להתערב יותר מדי בניסוחים. אני מתנצל מראש אם משהו שנכתב או שלא נכתב בפוסט הרשומון הזה, יהיה באיזה שהיא דרך שלא לרוחו של מי מהידידים הללו. בכל מקרה אני אוהב ומכבד מאוד כל אחד ואחד מהם בדרכו.

 

 


 

קטעי שיחות עם נדב/kael שמלמדים משהו על הבחור המיוחד הזה:

 

 

      

 

אחר כך דיברנו איזה חצי שעה על הבעיה שרצה שאעזור לו איתה. בסוף אמרתי לו "טוב, זה לקח כמעט שעה, החשבון כבר בדואר."

נדב צחק ותקע לי איזו קללה עסיסית ואז אמרתי לו: "אוקיי, אני מוותר, רק תזמין אותי לאיזו ארוחה או משהו בפעם הבאה שנפגש".

"אני לא אזמין אותך" הוא אמר "אני אכין לך".

 

ואלה היו מילותיו האחרונות. בהמשך אותו שבוע הייתי עסוק בטירוף והוא היה טרוד עם העבודה החדשה והמעבר דירה לת"א. יום רדף יום, נדב לא התקשר ואני גם לא. מחר, אמרתי לעצמי כל פעם. מחר אני אמצא קצת זמן ואשאל אותו מה קורה ואחטוף ממנו איזה מקלחת קרה של כעס ואחר כך ים של התנצלויות, דראמה קווין אמיתית הוא היה. המחר הזה כבר לא יגיע לעולם.

 


 

 

היה קטע באחד הסיפורים ששלח לי ושאין לי מושג אם פורסמו או יפורסמו אי פעם, שבו נדב מתבטא על דמות של מלאך שהגיע משמיים ועבר לחיות לתקופת מה על פני העולם הזה. קשה להתעלם מהסמליות הגלומה במה שאומר המלאך, עם התייחסות עקיפה ללחיים ולמוות:

 

"חוץ מזה, מלאכים גם צריכים לנוח. אתה לא יודע כמה קשה זה לשמור עליכם מלמעלה כל הזמן אז אמא החליטה שהגיעה הזמן שאקח לי קצת זמן לנוח בתור בן אנוש ואתה יודע תוך שמונים שנה ככה אני אחזור. הם יסתדרו בלעדי, לפחות אני מקווה"

 

 

ומשפט אחר שלו בסיפור אחר שכתב:

 

"אין לי עוד הרבה מאוד זמן ויש עוד המון לעשות"

 

 

 

 

עד כמה שהספקתי להכיר אותו, הוא בהחלט ניסה לחיות את חייו באינטנסיביות רבה, להספיק כמה שיותר, אולי היתה לו איזו תחושה מוקדמת שאין לו הרבה זמן, כמו שכתב בסיפור ההוא, אינני יודע. מה שאני כן יודע הוא שהעולם יהיה מקום קצת יותר עצוב בלעדיו. לא רק לי, אלא לכל מי שהכיר את הבחור המיוחד במינו הזה.

 

 

נדב ליסאי, kael bowen, Showanda Gorgeous, אדם יחיד ומיוחד.

בן 20 במותו. יהי זכרו ברוך.

 

 

 


 

לינקים שקשורים לנדב:

 

הכרטיס של נדב בדקס.

 

ידידים ומכרים כותבים על געגועים לנדב באיגי.

 

נכתב על נדב בגוגיי.

 

ידידים ומכרים מקהילת ה- BDSM כותבים על נדב ב"הכלוב".

 

הבלוג של נדב ב"הכלוב"

 

 

נכתב על ידי , 26/2/2008 19:36   בקטגוריות אמת, גייז, געגועים, דו מיני, זיונים זה לא הכל, חברים, חפירות פנימיות, חשיפה, ידידות, לא חשוב הגיל, מצב רוח, עידוד, עצב, פרידה, צעירים, צער וכאב :(, רגשות, תובנות, תמונות, אהבה ויחסים, פסימי, שחרור קיטור, מוות, אבל וזכרון, הרהורים  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פילבוקס ב-27/2/2008 20:24
 



לדף הבא
דפים:  

576,489
הבלוג משוייך לקטגוריות: גאווה , סקס ויצרים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפילבוקס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פילבוקס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)