"מר טמירי, הבאתי לך את המסמכים מזבורשטיאנו" שמעתי את קולו של השליח שנכנס למשרד תיווך שלי לפני כשבועיים.
"שים אותם שם על השולחן בצד" עניתי לו מבלי להרים אלי את ראשי והמשכתי לדבר בטלפון. כשסיימתי את השיחה הופתעתי לגלות שהוא עדיין בחדרי ולא יצא.
"מה?מה?" שאלתי בלי להבין מה הוא מחפש אצלי אבל במקום תשובה ראיתי חיוך ג'ינג'י אחד גדול וממשהו בו נראה לי מוכר.
"אתה לא זוכר אותי?" נשמעה השאלה מפיו, מה שגרם לי לחקור את פרצופו יותר לעומק. ההכרה כבר ניצנצה שם, אבל זה לא נראה לי הגיוני. דחילק, יותר מ- 20 שנה עברו !
"שלום? שלום בנישו? אני לא מאמין ! לא ראיתי אותך מכיתה ז'. מה אתה עושה פה?"
"אתה לא מאמין?! אני לא מאמין ! איך אתה מסוגל לזכור אותי מכיתה ז' תגיד לי? מילא אני, זה לא חוכמה, ראיתי את השם שלך על הדלת, אבל אתה? מה אתה פנומן?"
"לא פנומן ולא בטיח. בסך הכל יש לי זכרון טוב. מה אתה חושב שאפשר לשכוח כל כך מהר את הג'ינג'י שהיה עוזר לי כל יום לסחוב את התיק מביה"ס על האופניים שלו? פרצוף כמו שלך לא שוכחים כל כך מהר גם אחרי 22 שנה" עניתי לו.
"באמת?"
"באמת" עניתי בחיוך נוגה ששלום לעולם לא ידע מה פשרו "אבל מה פתאום אתה הבאת את המסמכים, מה אתה עובד בשליחויות? לא נראה לי, אז מה..."
"בגיל 34 שאני אעבוד בשליחויות? ככה אתה מכיר את שלום בנישו? אמנם לא הייתי מצטיין כמוך, אבל בכל זאת עד גיל 34 כל אחד מסוגל כבר למצוא לעצמו תעסוקה יותר קבועה. שליחויות זה לסטודנטים ואני כבר מזמן לא סטודנט. האמת שגם בקושי הייתי"
"נו, אז איזו רוח הובילה אותך לכאן, שלום?"
"האמת שבאתי לפה במיוחד כדי לראות אותך"
"אותי? איך בכלל ידעת שאני אהיה פה ומה לך ולמסמכים של זבורשטיאנו?"
"הוא אבא של אשתי, עוד מעט אשתי לשעבר, אבל הוא עוד לא יודע. איך ששמעתי שהוא מבקש מהפקידה להזמין שליח לעוז טמירי, ידעתי שזה חייב להיות יום המזל שלי ואמרתי שאני אעשה את המשלוח כי אני צריך להיות בסביבה. רק אתמול אשתי אמרה לי שנשבר לה סופית והיא רוצה גט והינה היום כאילו בעלת האוב העלתה לי אותך מהשאול אחרי 22 שנה. זה לא יכול להיות מקרי. זאת חייבת להיות הקארמה שלי."
קארמה, שמארמה, בעלת אוב, על מה אתה מדבר שלום? אנחנו לא ילדים בני 12, כאילו מה?"
שלום נעץ בי מבט ארוך ואחר כך הביט על ידי השמאלית, גילה את הפס הבהיר בקצה התחתון של האמה השמאלית וחייך חיוך גדול. "כמו שחשבתי, זאת הקארמה שלי" אמר.
"על מה אתה מדבר, שלום?"
"גם אתה. מתי זה קרה אצלך?"
"מתי מה קרה?"
"מתי התגרשת?"
"שלושה חודשים, אבל אני לא מבין - לא נפגשנו 22 שנה, מאיפה אתה יודע בכלל? מה, הכרת את סיגי?"
"לא הכרתי שום סיגי, הטבעת שכבר לא על האמה שלך היא שגילתה לי. אתה לא יודע איך זה, מי שמתגרש מחפש סימנים מסביב שהוא לא היחידי שאכל אותה, שיש לו עוד אחים לצרה הזאת, למרות שאצלי זו לא ממש צרה. זאת אומרת הצרה תגמר בקרוב."
"welcome to the club" אמרתי לו, "לפני שלושה חודשים זה קרה לי, אבל למה באמת באת, שלום? להעלות זכרונות בשביל הנוסטלגיה?" שאלתי.
"נוסטלגיה זה דבר טוב, רק שהיינו צעירים מדי כדי שתהיה לנו נוסטלגיה מהסוג הזה שהייתי רוצה" אמר שלום באופן מוזר משהו.
"שמע, אני קצת קצר בזמן היום, אולי נמשיך לדבר על ארוחת צהריים? בדיוק התכוונתי לצאת לאכול".
"אחלה" אמר שלום "גם אני כבר רעב".
לקחתי אותו למסעדת דגים טובה על חוף הים וישבנו במרפסת, נהנים מהבריזה הקלילה, מראה הגלים המרגיע וריח המלוח על המים.
"תגיד לי, שלום, אתה לא יושב וחושב לפעמים איך בעצם הגענו לאן שהגענו?"
"לא. מה יש לחשוב? לפה הגענו למשל בטויוטה שלך" ענה בבדיחות הדעת.
"די, תפסיק עם השטויות. עברו כבר יותר מדי שנים, שלום. אתה יודע למה אני מתכוון."
"מה, אתה עוד חושב על זה?"
"מודה באשמה"
"אין פה שום ענין של אשמה, עוז. היינו ילדים סקרנים בני שתיים עשרה וזה הכל. זה קורה לכולם. מה אתה חושב שאתה הנער הראשון בן שתיים עשרה שנגע לחבר שלו בזין?"
"אולי לא הראשון, אבל אני לא מכיר עוד הרבה נערים שעשו את זה ולא שמו לב שאבא של החבר שלהם עומד בפתח הדלת. איזה אידיוט הייתי. היינו חברים כל כך טובים והרסתי את זה במו ידי."
"אני דווקא אהבי את מה שמו ידך עשתה לי, למרות שזה גרם לאבא שלי להעיף אותי לפנימיה שבה יעשו ממני גבר, כמו שהוא אמר."
"אני מצטער, שלום, שסבלת את כל זה בגללי. אני... "
"ששש, עזוב. יותר מדי זמן עבר מאז כדי שנתחיל לחפור. חוץ מהפרידה ממך, הפנימיה דווקא עשתה לי טוב. זה לא שעשו ממני שם גבר, אבל אני כבר הראיתי שם ללא מעט נערים מי הגבר האמיתי, אם אתה מבין למה אני מתכוון. אבא שלי פחד שאתה תעשה ממני הומו, פחחח... אתה היית רק אחד, אבל מה שהלך שם בפנימיה, חבל לך על הזמן."
"מה הלך בפנימיה? שאלתי כשהסקרנות שלי מתעוררת ועוד משהו יחד איתה.
"מה זאת אומרת מה הלך? זיונים, זה מה. זיונים חופשי. הומואים, לא הומואים, כולנו היינו חרמנים. בנות לא היו שם, אז מה אתה חושב שכולם עשו? לא חשבנו על הומואיות בכלל. זה סתם היה פורקן זמני. עד שנכיר בנות. עד שתהיה איזו חברה או סתם מישהי שנותנת. עד ש...אתה יודע איך זה. בצבא כולנו שכחנו מזה, רובנו הלכנו לקרבי, הכרנו בחורות, זיינו בחורות ואחרי כמה שנים גם התחתנו עם בחורות. חוץ מעופר, זוכר אותו? גם הוא הלך לפנימיה יחד איתי, אבל הוא לא השתחרר מזה. נשאר הומו. תפסו אותו מוצץ למישהו בשמירה ושיחררו אותו על אי התאמה אחרי שאמר שהוא לא יכול לעצור את עצמו כי הוא הומו וזהו."
"ואתה, שלום?" העזתי לשאול בלא מעט תקוה.
"אני? רגע למה אנחנו מדברים עלי כל הזמן, ומה איתך?"
"מה זאת אומרת מה איתי?"
"חשבת עלי פעם?"
"לא רק פעם"
"ו...היה לך עוד מישהו ש...?"
"לא. כלום. הכרתי את סיגי באוניברסיטה, התחתנו, היו לנו שבע שנים לא רעות בכלל, עד שנשבר לה".
"למה?"
"למה נשבר לה?"
"כן"
"היא אמרה שהיא מרגישה שאני לא נותן לה את כולי. שזו לא האהבה שהיא ציפתה לה ואלה לא הנישואים שהיא ייחלה להם. אמרה לי שאני יותר מדי חי את החיים של עצמי ומשעתיים - שלוש כל ערב מרגע שאני חוזר מהעבודה עד שהולכים לישון, אי אפשר לבנות זוגיות. היא אמרה שהיא מרגישה שהיא לא במקום הראשון אצלי ואפילו לא בשני."
"וזה נכון?"
"יש בזה משהו, אבל זה לא שלא הייתי בעל טוב ונאמן."
"להיות טוב ונאמן זה לא מספיק. אישה מרגישה דברים כאלה, אני יודע."
"ומה קרה אצלך?"
"עופר המניאק".
"איזה עופר?"
"עופר. עופר ההומו, נו. זה מהשכונה שהלך איתי לפנימיה."
"אז מה איתו?"
"תגיד לי, אתה דביל או משהו? אני צריך לאיית לך את זה?"
"את מה?"
"בוא הנה, נראה לי שאתה חי על הירח. סיגי שלך כישפה אותך לפני שבע שנים ועוד לא הסרת את הכישוף עד עכשיו. צא מזה עוז. מה, אתה לא מבין? זיינתי אותו. כן, את עופר ההומו. אצלי במיטה בבית ואשתי תפסה אותנו על חם. יותר נכון, תפסה אותי על עופר ההומו."
"מה, גם אתה הומו, שלום?"
"לא, אני לא הומו. אני סתם סטרייט משועמם שנהנה לתקוע את עופר ההומו כי הוא פשוט נותן לי" ענה שלום בציניות ואת הציניות שלו גם אני כבר הצלחתי לקלוט. הארוחה הסתיימה והמלצר החמוד הביא את תפריט הקינוחים ולא הפסיק ללטוש מבטים בשלום, דבר שבאופן מפתיע קצת הרגיז אותי אז תקעתי בו מבט מצמית משלי והוא עזב.
"אני לא מבין, מה כתוב לך על המצח שאתה אוהב גברים, שלום? איך המלצר הזה ידע? עד שהוא לא התחיל לבלוע אותך בעיניים שלו, אפילו לא חשדתי לרגע שהוא הומו."
"לא יודע, עוז. אומרים שלפעמים זה כמו רדאר כזה. גיי-דאר שמאפשר להומו לזהות הומו."
"לא נראה לי הגיוני. אני אף פעם לא מצליח לזהות מי..." אמרתי ולפתע תפסתי את הטעות שעשיתי, אבל שלום לא פספס מאומה. הוא חייך מאוזן לאוזן, הניח את ידו החמה על כף ידי ואמר לי: "זה בסדר, עוז, אנחנו כבר לא בני שתיים עשרה".
ידו היתה חמה וטובה. אחרי שסיימנו את הקינוחים ועזבנו את המסעדה היא נדדה מכף ידי אל כתפי ואחרי לחיצה קלה, עזבה. היתה לי תחושה מוזרה כזו. הרגשתי כאילו פני בוערות מחום וכל העולם מסתכל עלי, אבל טעיתי. אף אחד לא שם זין על שני גברים שאחד מהם מחבק חיבוק חברי קל לרגע קצר או שניים את השני. נכנסנו לאוטו ונסעתי הביתה בלי להבין מה אני עושה. כשעצרתי, אמרתי לשלום: "פה אני גר" ושתקתי.
"נו, אז אתה לא מתכוון להזמין אותי לקפה?" שאל שלום והוסיף "מה כבר צריך לעשות בחור שמחכה לזיון 22 שנה, תגיד לי ואני אעשה." לא אמרתי כלום ורק בלב הולם מהתרגשות הראיתי לו את הדרך. נכנסנו הביתה ושלום אמרת שהוא צריך להשתין. בלי לשים לב מה אני עושה, במקום להורות לו על שירותי האורחים, הצבעתי על חדר השירותים שצמוד לחדר 
השינה שלי, שהיה פעם החדר שלי ושל סיגי. בדיעבד נראה לי ששלום ידע שהתבלבלתי וזה משום מה הצחיק אותו. כאילו זו היתה איזו מין פליטת פה שחושפת את המאוויים האמיתיים שלי, שכבר שכנו להם בתת הכרה אך המוח שלי סרב להוציאם לאור היום.
התיישבתי על המיטה שלי, חלצתי את הנעליים ונאנחתי. 'מה אני עושה?' קדחה המחשבה במוחי. 'מה קורה פה?' אבל אז נזכרתי שזה שלום, זה שלום החבר שלי מכיתה ז' שכל כך התגעגעתי אליו כל השנים ומעולם לא שכחתי את דמותו הג'ינג'ית הנוגה כשעלה בפעם האחרונה לטנדר של אביו בדרך לפנימיה. שבועיים אחר כך מכרו הוריו של שלום את הדירה ועברו לעיר אחרת וכל תוכניותינו שנמשיך להתראות בחופשות שלו מהפנימיה, נגוזו לנצח. יותר נכון, נגוזו לעשרים ושתיים שנים. בלי לחשוב אפילו על מה שאני עושה המשכתי להתפשט ונשארתי לבוש בבוקסרס בלבד.
לפתע נפתחה דלת חדר השירותים, שלום יצא ממנה ערום כביום היוולדו ולפני שהספקתי להגיד ג'ק רובינזון דחף אותי לאחור, נשכב עלי וקרא בקול שמח: "הבאנו שלום עליכם" וכדי שאני לא אמשיך לשאול אותו כל מיני שאלות מיותרות, סתם לי את הפה בנשיקה. אחרי שסיים לי עם הפה התחיל לרדת בלשונו ובפיו המתוק מטה. כל חלק בגופי זכה לטיפול יסודי של לשונו ושפתיו שרגע לפני שנגעו בו, הכריז שלום שוב ושוב "הבאנו שלום עליכם". כל גופי עיקצץ מהגירוי הבלתי פוסק שידיו לשונו ושפתיו המיומנות העניקו לי.
כשחשבתי שעוד רגע אני הולך להתפוצץ, אמר לי שלום: "עוז, יש משהו שעדיין לא עשו לי עד היום ואני רוצה שאתה תעשה אותו"
"מה...מה..מה?" עניתי בגמגום כי בקושי יכולתי לדבר מרוב גירוי.
"אני רוצה שתזיין אותי בתחת" אמר שלום בבוטות האופיינית לו, כשהוא מלביש לי את הקונדום על הזין הזקור והמשתוקק שלי "תמיד הייתי אקטיבי, אבל אני רוצה שתזיין אותי עכשיו".
"אני לא יכול" אמרתי לו מבליע איזו בת צחוק בזוית פי.
"למה אתה לא יכול? מה אתה לא רוצה אותי? מה אתה רוצה שאני אזיין אותך?"
"לא, זה לא זה. אבל אני לא מתנגד לנסות, אולי אחר כך. אני לא מסוגל לזיין אותך ככה."
"ככה? איך? למה?"
"אם לא תשיר לי 'הבאנו שלום עליכם' בזמן שאתה מוריד את הישבן שלך על הזין שלי, זה לא ילך !" אמרתי לו משתדל להבליע את הצחוק החנוק, אבל שלום לא צחק. הוא רק התחיל לשיר "הבאנו שלום עליכם" בזמן שישבנו הרוכב יורד ועולה לי על הזין עד ששנינו התפוצצנו בתערובת של צחוק וזרע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ה שזכתה במונדיאל האחרון (תמונה מימין). מה יכול להיות יותר טוב מאשר שידוך בין שחקני הנבחרת הנהדרת הזאת לבין שירו של
בצפון מערב איטליה, סמוך לגבול הצרפתי בשם סן רמו. מדי שנה, מיטב זמרי איטליה והעולם כולו עולים אז לרגל ומתחרים ביניהם וזאת כבר במשך קרוב לשישים שנה. בסוף שנות ה - 60 היה הפסטיבל הזה בשיאו עם - "תיבת נוח" של סרג'יו אנדריגו, טוני הקטן , נאדה ששרה על "מלך הדינארים" , ניקולא די בארי ששר על "ימים של קשת בענן" וג'ליולה צ'קוונטי ששרה על ה-"גשם" (לה פיוג'ה), וכן אחד הגדולים מכולם, בובי סולו , בלהיט הגדול משנת 1969 "זינגרה".
בתוכנית הטלוויזיה "מגרש ביתי" (
בחילות הפסקתי גם עם הקפה. את כל המשקאות החריפים שפכתי לכיור. "מה קרה לך, החלטת לחזור למוטב?" הוא שאל אותי בפליאה
