Other Place
בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, חבורת פושטקים קטנים ונעליים אווירודינמיות. |
| 3/2010
אז.... שנתחיל שוב מההתחלה?
אני לא בטוחה למה אני טורחת עדיין לכתוב למגירה האינטרנטית הלא כול כך חסויה שלי, כנראה הרגל שלמרות שנדמה שנעלם עדיין מציק לי בקצה של המוח.
המון עובר עליי עכשיו ואני לא בטוחה מאיפה אני אפילו אמורה להתחיל.
מפעולות צמר"ת שאני חוזרת מהן בוכה כמו פוסטמה?
מלהתעורר בבוקר ולגלות שהוא יישן לידי ולחייך לעצמי?
לשבת ולנסות לצייר אבל ממש לא להצליח ולא להתקדם בעוד כולם כן משתפרים?
מהעובדה שבאופן כולשהוא אני כן נהנת מהביצפר, פעם ראשונה מאז כיתה ז'?
המון עובר עכשיו, המתוק מהול בחומצה מאכלת ואני כהרגלי בקודש חוטאת לעצמי שוב ושוב, מבטיחה הבטחות שאני יודעת שלא אקיים לא משנה כמה שאני באמת באמת רוצה בעומק ליבי כן להצליח, פעם ראשונה בחיי, להוכיח לעצמי ששווי בתור בת אדם הוא בעל ערך כולשהוא.
יש כול כך הרבה רקוב שצריך לתלוש מהשורש כי אם לא זה ישוב ויתפשט- בין אם אלו זיכרונות מתוקים מרירים מתקופות יפות יותר שלא יחזרו למרות שאני לא מצליחה לשכנע את עצמי להאמין בזה (אפילו שאני יודעת שזה נכון- מישהו אמר דוחושב?) ובין אם אלו סתם היהורים שממוטטים את היסודות שכרגע העולם שלי מתנדנד עליהם.
אני צריכה להפסיק לפשפש בפצעים ישנים ולתת לזה זמן להגליד אבל בן אדם לא סבלני כמוני, כנראה בעל נטיות מזוכיסטיות משהו, לא יוכל לשבת בשקט למרות שהוא יודע שזה מה שהוא בדיוק צריך, שזאת היא תרופת הפלא שהוא מחפש שתוכל לתקן את העולם ולהחזיר לשמיים את הצבע הכתום שלהם.
אולי אני צריכה לצאת למסע התמכרויות. להפסיק להיות כזה בן אדם שקול והגיוני רק לרגע אחד ולאבד את הראש באמת.
אלוהים כמה שאני חולמת על מסע שכזה.
לראות פילים באפריקה, להתמסטל בהולנד, להתחפש בוונציה, לחזות בפריחת הדובדבן ביפן, להתפרע במרחביות של אוסטרליה- לעשות כול מה שאני וכול מה שאני הכי לא.
ואני לא רוצה לעשות את זה כשאהיה מבוגרת. אני לא רוצה לא לעלות על הפיל כי כואב הגב, לא לשאוף את האבקה כי ייתכן שהפוליסת ביטוח לא תכסה את זה או לא לצאתת לרחוב כי היום אני עייפה והרחוב תלול נורא לי פתאום.
החיים כול כך קצרים והם בקושי התחילו. למה אני מרגישה כאילו אני מפספסת משהו?
אני יודעת שאני צריכה לעשות סוג של בדק בית אבל אולי כרגע אני קצת צריכה להתפלש במיץ של עצמי, כי מתחת לכול הגועל נפש יש משהו שפשוט לא שמתי לב אליו ואני פשוט צריכה לבכות המון כדי שהמים יהיו צלולים יותר.
אני כול כך מפחדת שהיא מדברת עליי. אני כול כך מפחדת שכולם חושבים עליי.
אני לא בנאדם מושלם, אלוהים יודע שההפך ממש נכון.
אני רוצה מידה מסויימת של כבוד והערכה כלפי מי שאני ומה שאני עושה אבל אם יש משהו שאני ממש מפחדת ממנו זה שייסתכלו עליי מלמעלה.
כי אם ייסתכלו עליי מלמעלה זה אומר שהגעתי לשפל של השפל של התחתית.
אבל שוב אולי זה לא כול כך גרוע- אני בסך הכול אנושית.
אז בסך הכול בזבוז מוחלט של חמש דקות מהחיים שלך ושלי, אם הצלחת לקרוא עד לכאן. כול הכבוד לך.
אולי אני לא כזאת אבודה כמו שנדמה לי.
| |
|  כינוי:
Mrs Osuwari מין: נקבה
מצב רוח כרגע:  |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
