היה היה ילד שלא חש בכאב.

אך לילד כאב בלב.

הוא היה רץ בין סלעים והרים,

ביערות סבוכים ושבילים לא נגמרים.

זכוכיות היו נכנסות לכפות רגליו היחפות,

עצים היו שורטים את עורו עמוקות,

הוא נחבט מספר פעמים,

התגלגל במורדות

ומעד בעליות.

בחזרו הביתה קיבל סטירות,

ואולי קצת בעיטות.

נורא כעסו כי לא ידעו איפה הוא,

הם אמרו שהם כמעט השתגעו.

אבל לא כאב לו בכלל.

רק הלב, כמה שכאב.

כשאמא לקחה אותו לרופא,

הרופא הוציא את הזכוכית וחיטא ביסודיות.

הוא ישב שם בפנים חתומות,

לא פוצה פיו.

התפלא הרופא ואמר:

"לא כואב לך, חמודי? אתה יכול להגיד."

דמעות הציפו עיניו, ואמא אמרה:

"לא כואב לו אף פעם."

והוא רצה להגיד שכואב לו בלב.

כואב מאוד.

אף אחד לא התקרב אל הילד הזר,

שלא מפחד מדם ולא אכפת לו לשבור יד.

שצועק על חרקים בטירוף מזעזע:

"תגידו לי, איך מרגיש כאב! תגידו כבר!!"

ומוחץ אותם בכוח, זה אחר זה.

שלפעמים זורק אבנים על חתולים,

ומסתכל בהבעה תמהה ומרוכזת

על פניהם. מתמקד בעיניהם.

מנסה למצוא את הכאב.

אבל אף אחד לא הבין,

כמה שכואב לו בלב.

כל השריטות, האבנים והמכות.

כל המעידות, הדם והחבטות.

כל התפרים, השברים והפצעים הפתוחים.

כל הכאבים האלה ישבו לו על הלב,

לב כואב כואב.

ובגיל 30 באחת מהבדיקות אצל הרופא,

הוא לא התפלא כשסיפרו לו שיש לו גידול בלב.

הילד עם הלב הכואב,

הנער הבודד והכועס,

האיש שלא מצא אישה וחברים,

שאין לו ילדים.

אמו ואביו כבר בני שמונים,

לא מבינים מאיפה זה נפל.

אבל רק הוא יודע שזה שם מתמיד,

מתפתח לאט ובשקט,

בעצב לוחש,

בקצב יוקד.

לב כואב.