כתבתי הסבר קטן שאם אתם רוצים אתם יכולים לקרוא לפני הפרק,

פשוט שמתי לב שכמה אנשים לא הבינו.

אז ככה:

יש שני שבטים אוייבים, או יותר מנוגדים זה לזה מאוד.

השבט הראשון הוא שבטו של מיכאל. נטליה היא ביתו.

השבט השני הוא של אדריוס, אביו של אדוארד כפי שכבר הבנתם.

מיכאל הוא כל מה שנשאר  מהשבט של עצמו, כך שלא היה לו שבט ולא כוח שבטי.

אבל מיכאל המשיך את השושלת בכך שהביא ילדה לעולם, נטליה.

ברגע שהיה המשך לשושלת השבט של מיכאל, כוח השבט התחדש, תחילה ייסר את אדריוס ואחר כך הביא עליו את מותו.

שבטו של אדריוס היה באמת ובתמים שבט טוב לב שכוונותיו היו טובות. מיכאל לא הרס את אדריוס ואת שבטו בכוונה,

אל כיוון שהיה מעט פזיז וקל דעת הוא המשיך את שושלתו, בין אם היה מודע לכך תחילה ובין אם לא.

כך בעצם נבנו השבטים, כוח נוגד כוח. אף אחד לא יכול לשנות זאת.

אדריוס נתן את שלטונו לליליאן. הוא רצה שתבטיח לו לנקום את נקמתו בכך שתהרוג אחת ולתמיד את כוחו של השבט של מיכאל,

מה שאומר להרוג את נטליה.  הסיבה שבגללה אדריוס רצה לנקום, היא שבגלל המשך השושלת נלקחה ממנו היכולת להוריש לבנו את שלטונו.

אלון, כפי שתבינו עוד מעט הוא אחיו של מיכאל. לו, משום מה, לא הועברו בירושת דם כוחות השבט.

ועכשיו, לפרק (:

-

נטליה:

"סליחה." אמר קול מוכר. הסתובבתי בבהלה. "היי." אמרתי באדישות לעופר. הוא התיישב מולי, לא קרוב מידי.

"אני איבדתי שליטה... זה... בטח בגלל המחלה או משהו." כבר לא ידעתי אם הוא משתמש במחלה שלו רק כדי לתת לי להרגיש

אשמה ולוותר לו על מעשהו המכוער, או שדיבר בכנות. "עופר, אני כבר לא יודעת מה לחשוב." אמרתי ישירות,

רק רוצה שהוא כבר יעוף לי מהעיניים. "אני מבין. אבל זה לא היה בכוונה, באמת. אני..." הוא בא להגיד משהו, אך התחרט.

על עיניו פתאום השתלט משהו, משהו רע. "לכי לך לכל הרוחות נטליה. יפה כזאת, משגעת. אם העיניים האלה שלך, והשיער הרך שלך.

את בכוונה זזת ככה מולי, מניעה את זרועותייך העדינות ברוגע וכאילו רוקדת בכל תנועה שלך!"

"בשם אלוהים עופר! על מה אתה מדבר?! אתה חושב שאני מנסה לפתות אותך או משהו כזה?" "כן!" "אז בוא אני אגיד לך משהו-ממש לא!

וכרגע ניפצת את התירוץ העלוב שלך. זה בגלל המחלה, אה עופר? אני לא רוצה לראות אותך יותר או לשמוע ממך!"

אמרתי בסערה ועזבתי את המקום. "את עוד תשמעי ממני, הבנת?!!!" הוא צרח בטירוף. שילך לעזאזל, חולה שכמוהו!

במבט אחד לאחור, חטוף ככל שיהיה, רחוק ככל שיהיה, הייתי מסוגלת להבחין באש המשתוללת ביעניו. לוהטת, משולהבת, מטורפת.

-

"סליחה?" שאלתי בקול צרוד. המזכירה צליל הרימה עיניה. "מה ברצונך?" היא שאלה בקוצר רוח.

"אני לא מרגישה טוב, רציתי לקבל מכתב שחרור." "מי נמצאת עכשיו בכיתה שלך?" "דרורה צפיר."

"אז לכי אליה, תביאי לי פתק ממנה ואז תקבלי מכתב שחרור." אמרה צליל וחזרה להקליד בקדחתנות. "אוקיי."

אוף, שחררי אותי וזהו! הלכתי לכיתה והשתדלתי לעשות מבט חולה. כנראה שהצליח לי, אם לא יותר מידי.

המורה הביטה בי במבט כזה של רחמים. צליל נתנה לי מכתב שחרור. כרגיל היא שאלה אם אמא שלי בחוץ, ואני אמרתי שכן.

רק בדרך החוצה הבנתי שכנראה אני באמת נראית חולה. וויתרתי על המתנה לאוטובוס והלכתי ברגל. הראש שלי כאב כל-כך,

עמד להתפוצץ. הרגשתי שיש איזה שעון ענק בתוך ראשי, מנסה לצרוח לי משהו. ואני לא מצליחה להבין. תיק-תק, תיק-תק.

אדוארד:

זרקתי חפץ מזדמן על הרצפה. נמאס לי כבר, נמאס לי! שבטים ארורים. נטליה... נטליה היפיפייה.

אם הם היו יודעים שנשמתו של בנו של אדריוס נמצאת ממש מתחת לאפם! שהיו מוצאים אותי כבר.

אבל ליליאן הטיפשה הזאת פשוט לא שמה לב. אינני מאמין שאבי הוריש לה את השלטון, ועוד למבצע שכזה. אם לומר את האמת,

היא אינטליגנטית, ללא ספק. אבל לא מספיק, ככל הנראה! ונופר, גם היא אינה שמה לב. מיכאל, מיכאל... מה עוללת.

אך לא אוכל להגיד שעשית טעות בכך שהבאת את נטליה המקסימה לעולם. כל-כך יפה, שברירית אך חזקה כשור.

הייתי רוצה כל-כך את נטליה שלי, לתמיד... הייתי רוצה לעלות איתה מעלה,

לממלכה שהייתה לפני שהארס של אבי האומלל השתלט עלייה ועליו. להראות לה מהיכן כל הפרחים שאני נותן לה באהבה כה עצומה.

הפרחים היחידים, החזקים והמטריפים שהצליחו לשרוד את הניגוד העל-טבעי הזה. הניגוד בין שני שבטים. אך אינני יכול.

והימים עד ליום הדין שלה ספורים כל-כך. כמו שעון מתקתק, תיק-תק, תיק-תק.

***

אורית:

"תקשיב לי טוב, אדון הורביץ! אם אינך מעוניין בעסקה, עלייך להגיד זאת ולא ללכת סחור-סחור. ימים על גביי ימים אתה מתחרט,

מתלבט וחושב אם זה משתלם לך. עליי להבהיר לך שאנשים עומדים בתור כדי לחתום על העסקה הזאת!"

כמעט שתלשתי את השפופרת מחמת הזעם. האדון המטומטם ענה לי בקול הרגוע והטיפשי שלו. "אז הנני אומר לך זאת מפורשות,

איני מעוניין בעסקה שלכם. להתראות." "שלום ולא להתראות! וחבל שלא אמרת את זה לפניי חודש!" אמרתי וניתקתי בפרצופו.

"הכל בסדר?" שאלה המזכירה שלי. "הכל מצוין, ויהיה אף יותר מזאת אם תכיני לי תה עם שניים סוכר. חלש, בבקשה." "אין בעיה."

ענתה אולגה. התיישבתי בעייפות על כסא המשרד הענק והשחור. אלון, העובד המעצבן שלא סבלתי נכנס למשרדי.

"מה אתה מחפש פה?!" שאלתי בעצבנות. "את פרצופך היפה." ענה בפשטות. שנאתי את צורת הדיבור הגסה והישירה שלו.

"דיי למשחקים המטופשים האלה. אנחנו לא בני שש עשרה ויש לי ילדה וחבר. הסבתי לך את זה כבר אלפי פעמים."

"אז מה היה החודש המקסים הזה?" "סטוץ בלבד! מה לא ברור כאן?" אלון היה ללא ספק גבר נאה במיוחד,

אם לומר את האמת חתיך לא נורמאלי. אבל מעבר לזה לא היה לו יותר מידי. וחוץ מזה, דורון לקח אותו בכיס הקטן.

"חבל מאוד... הייתי יכול להעניק לך מעבר לזה." כן, ממש. כאילו לא מספיקה הסערה של היום הזה, עבר הבוס ליד משרדי ונכנס באקראי.

"מדוע נערכות שיחות חולין מיותרות בעוד אפשר לסגור עסקאות? ואת, את בכלל אמורה לעבוד על העסקה החדשה!"

"כן, אני יודעת. אבל מישהו מפריע לי!" "זה לא גנון, תסתדרו! וחזרו לעבודה." אמר הבוס בפנים זועפות ויצא מהמשרד.

"את יודעת אורית... חבל." אמר אלון בצורת לחישה מוזרה. "מה חבל, לעזאזל?!"

שאלתי בעוד אני מחפשת מסמך חשוב בערימת הדפים הארורה. "חבל שאת דוחה אותי ככה."

"מה שתגיד. עכשיו, תן לי לעבוד בשקט בבקשה." אמרתי קצת יותר ברוגע, כיוון שמצאתי את המסמך.

הרמתי את עיניי לרגע והן נתקלו באקראי בעיניו. אדומות. עיניו היו אודמות כאש. "אלון?" שאלתי בתימהון.

"להתראות,  אורית. לא אפריע לך בעבודתך." אמר והלך משם בצעדים גדולים. איני מדמיינת. עיניו היו אודמות.

אדום כמו דם שורף.

-

אלון:

לעזאזל איתך, מיכאל! לעזאזל! גם אחרי שאתה עוזב, אתה חוזר. לא תרפה לעולם, נכון? נבלה. רק אסונות חוללת.

משהו לאחיך הטוב לא יכולת להשאיר, נכון? ארור תהיה, מיכאל! כמה יפה שאני הייתי, תמיד היית יותר. כמה חכם שהייתי,

תמיד היית יותר. כמה חזק שהייתי, תמיד היית יותר. ואני הוא הגדול! אני! בכל זאת גנבת לי הכל. גם נשים גנבת לי.

בדרך זו או אחרת, תמיד הצלחת לקחת לי אותן. בדרך כלל בקלות רבה מידי.

עינייך הדבשיות כנראה הצליחו לעשות משהו שעיניי הירוקות לא הצליחו.

דיבורייך המתוקים שאני כנראה לא ניחנתי בהם קנו את אותן הנשים ליל. תנועותייך העדינות כשל רקדן הטריפו אותן.

אבל אני אשיג מה שאני רוצה. אני אשיג את המגיע לי. אתה חושב שרק אני פה נגדך, נכון, אח יקר? אינך חש איום גדול.

אז תתפלא לשמוע ששבטו השלם, המלא והזועם של אדריוס בטירוף אחר ביתך! ואם רק ימצאו אותך... אתה עוד תבכה מיכאל.

מכאב, ייאוש, הפסד מר וריקבון. ובמיוחד תבכה על שלקחו לך את ביתך היחידה. האהובה. שאתה מנסה עכשיו מאוד להתקרב אליה,

אך לא תספיק. לא תספיק לעולם.

-

נטליה:

הלכתי על המדרכה לאט, דורכת רק על האדומים כמו ילדה קטנה. לפתע הפלאפון שלי צלצל. דון! על הצג היה כתוב דון!

אושר הציף אותי. עניתי בזריזות. "דון?!" שאלתי באושר. "נופר! מה נשמע? איך בישראל? מה חדש עם אדוארד?"

"עזבי אותי. איך בהוואי? ומתי את חוזרת, אני משתגעת מגעגועים!" "עוד חודש פלוס מינוס. אוי נטליה, חבל שאתן לא פה איתי.

אין לך מושג איזה כיף פה! כמה יופי במקום אחד! ואיזה חתיכים... להשתגע!" "וואי איזה כיף! אני שמחה כ"כ שאת נהנת.

אבל אל תשכחי לחזור, אה?" "ברור שלא! תשמעי, השיחות עולות הרבה ובדיוק יש לי תור למסאג' אז אני אתקשר מחר אולי.

להתראות, אוהבת אותך המון!" "גם אני אותך! תיהני, ואל תשכחי לחזור!" אמרתי והיא ניתקה.

הגעתי הביתה ופתחתי את הדלת, שלהפתעתי לא היית נעולה. אני לא מאמינה ששכחתי לנעול! אני אף פעם לא שוכחת.

נכנסתי הביתה ועליתי לחדרי בעצלתיים. התכוונתי להישפך כמו סמרטוט על המיטה, שלפתע ראיתי את אדוארד יושב על מיטתי.

"מה?!" שאלתי. הוא צחקק. "רציתי לעשות לך הפתעה אז ביקשתי מפתח מהשכנה." חייכתי חיוך מרחף.

"אתה רוצה להגיד לי שהיא באמת נתנה לך מפתח? אפילו לי היא לא נותנת אותו בקלות!" "אה, שטויות."

"דבר, מה עשית כדי להוציא את זה ממנה?" "טוב... חייכתי קצת. אולי עשיתי משהו עם השפתיים. אבל באמת שקצת."

הוא חייך בשובבות. "טיפש" אמרתי ונתתי לו נשיקה ארוכה. "אני כ"כ עייפה..." אמרתי ונשכבתי על המיטה.

הוא נשכב לידי וליטף בעדינות את פניי, בעודי עוצמת עיניים. "את כל-כך יפה." חייכתי קלות. הייתי חצי רדומה,

אך יכולתי לשמוע בחצי אוזן את דבריו. "אני אוהב אותך נטליה. כמו שלא אהבתי בחיים. אני מרגיש שאת חלק בלתי נפרד ממני.

אני אוהב אותך, אני ארגיש אותך... עד שהמוות יפריד בינינו. וגם אז אמשיך לאהוב ולהרגיש, והאהבה והרגש יהפכו לייסורים עמוקים.

אילו רק הייתי יכול למות במקומך הייתי עושה זאת. אך איני יכול למות גם אם ארצה בכך עד מאוד." משהו רטוב נפל על לחיי.

כמו טיפות קטנות זו אחר זו. בחצי חלום שלי זה היה גשם. אבל במציאות הוא בכה.

-

שנה טובה ומתוקה לכולם!(:

לירי.